בין "פרו ורבו" לבין קצבאות הילדים – מדוע נשים חרדיות מביאות יותר ילדים מנשים חילוניות?

איורים: גל ערד-כבירי

בשנים 2017-2015 שיעור הפריון הכולל (מספר הילדים שאישה צפויה ללדת במהלך חייה) של נשים יהודיות חרדיות עמד על 7.10 ילדים, בעוד ששיעור הפריון הכולל של נשים יהודיות חילוניות עמד על 2.22 ילדים. פריון בקרב נשים יהודיות לא חרדיות – כלומר פריון מצרפי של נשים חילוניות, מסורתיות ודתיות – עמד בשנים אלו על 2.68 ילדים (ראו "פריון של נשים יהודיות בישראל לפי מידת הדתיות שלהן בשנים 1979-2017").

מה מסביר את הפער העצום הזה? האם זו תוצאה של מדיניות מסוימת? במבט ראשון, נדמה שלא. התמונה לא הייתה שונה כל כך בשנים 1981-1979. שיעור הפריון הכולל של חרדיות עמד אז 6.05 ילדים בעוד הפריון של נשים יהודיות חילוניות עמד על 2.26 ילדים והפריון של נשים לא חרדיות עמד על 2.68 ילדים.

פרשנות אחת לפער הזה היא פשוטה וברורה – ישנם הבדלים תרבותיים בין חילונים לחרדים באופן כללי, ובפרט ביחס ל-"פרו ורבו" – המצווה הדתית להוליד ילדים, שחרדים מקפידים עליה הקפדה יתרה. פרשנות אחרת לפער המדובר היא שההבדלים בפריון הם תולדה של מדיניות ממשלתית שמעודדת ילודה בקרב חרדים, ובייחוד הענקת קצבאות ילדים.

ברם, המציאות היא קצת יותר מורכבת ונדמה ששתי הפרשנויות שהוצגו לעיל נכונות ושאף קיימת אינטראקציה בין הגורמים שהן מצביעות עליהם. כלומר, פער פריון הילודה בין נשים יהודיות חרדיות לבין נשים יהודיות חילוניות נובע גם מתרבות "פרו ורבו" וגם ממדיניות ממשלתית. זוהי, לפחות, המסקנה (המסויגת קמעה) של המאמר שאדון בו להלן – יורם מישר וצ'ארלס מנסקי, "קצבאות הילדים והילודה בישראל: ממצאים ראשונים". אבל לפני שנדון בטענה של מישר ומנסקי, צריך להסביר על תמריצים, מי מושפע מהם ואיך ההשפעה באה לידי ביטוי.

תמריצים

קצבאות ילדים הם סוג של תמריץ. תמריצים מעודדים אנשים לפעול (או לא לפעול) בדרכים מסוימות – לעיתים בלתי צפויות. קל יחסית לדעת אם תמריץ מסוים הוא שלילי או חיובי: כרטיס אדום על עבירה קשה בכדורגל הוא תמריץ שלילי שנועד להקטין את כמות העבירות הקשות במשחק; אך בעוד שקל למצוא כיוון של תמריץ, קשה בהרבה למצוא את העוצמה שלו ועל מי בדיוק יפעל.

אחת ההתנגדויות הנפוצות לפרשנות הגורסת שקצבאות ילדים הובילו לילודה מוגברת אצל החרדים, מבוססת על הטענה שסכומי קצבאות הילדים נמוכים מדי וגידול ילדים יקר משמעותית ממנה. יש בטענה זו מידה לא מבוטלת של אמת וברור לכולנו שאם קצבאות הילדים היו בגובה של 10 שקלים לילד, הן לא היו משנות את ההתנהגות של אף אחד. ברם, עוצמת התמריץ של קצבאות ילדים תלויה לא רק בגובה הסכום הניתן, אלא גם באוכלוסייה עליה התמריץ אמור לפעול. קצבאות ילדים ניתנות בישראל לכל אם – לא רק לחרדיות. עם זאת, טעות לחשוב שאמורה להיות להן השפעה על חילונים באופן דומה להשפעה שלהן על חרדים. חילונים עשירים יותר בממוצע מחרדים ולכן התועלת השולית של כל שקל קטנה יותר. גם המחירים (או "עלות המחייה") שמשלמים חרדים נמוכים יותר, כמו שכל מי שביקר בסופרמרקט חרדי יודע.

אם המשפחה החרדית רוצה באופן כללי להביא עוד ילדים, אך מהססת או דוחה זאת עקב היעדר משאבים – קצבאות ילדים יכולות להיות הגורם שיתמרץ אותן להחליט שכן. לעומת זאת, אצל המשפחה החילונית צריך, אם נפשט את העניין, גם לשכנע את ההורים שבכלל צריך להביא עוד ילד. הבה נשתמש באנלוגיה של רכישת בירה (לא נעים לתאר דברים חשובים כמו הבאת ילדים באנלוגיות כגון אלו אבל הן מפשטות את הנושא ומקלות על הבנתו). מבצע המוריד את המחיר של בירה הוא תמריץ חיובי לרכישתה. התמריץ הזה יהיה מאוד אפקטיבי כלפי צרכני בירה קבועים, אבל לא אפקטיבי בכלל עבור מי שנמנע מאלכוהול לחלוטין ואפקטיבי במידה מוגבלת עבור "מתלבטים".

מחקר כלכלי הבוחן את השפעותיהם של צעדי מדיניות כמו קצבאות ילדים צריך להתחיל מזיהוי הכיוון של התמריצים – אך זו רק ההתחלה. בכל רגע נתון ישנם אינסוף תמריצים שעובדים בכיוונים הפוכים, ורובם קטנים מאוד ולכן גם לא חשובים. כימות ההשפעה של תמריץ תוך אבחון מיהם האנשים המושפעים ממנו הוא אחד המאפיינים של המחקר הכלכלי בעשרים השנים האחרונות, שכבר לא מסתפק בהצבעה על תמריצים אלא גם מכמת אותם ואת השפעתם.

קצבאות הילדים

מישר ומנסקי מתארים את מערכת התמיכה בילדים בישראל עם דגש על מערכת קצבאות הילדים. בשנות השבעים חלה הרחבה משמעותית של מערכת קצבאות הילדים בישראל, הן מבחינת סכומי הקצבאות והן מבחינת האוכלוסייה הזכאית. שינוי זה מאפשר לבחון את ההשפעה של קצבאות הילדים על הפריון, תוך שמפרידים בין שתי קבוצות: נשים שנישאו לפני 1955 (ולכן ילדו את רוב ילדיהן תחת מדיניות הקצבאות הישנה) ובין אלו שנישאו בין השנים 1970 ל-1980 (שעליהן השפיע השינוי במדיניות הקצבאות לכל אורך תקופת הפוריות). את מירב המחקר אפשר לסכם בתרשים הבא, המציג את שיעור הפריון של נשים יהודיות לפי רמת דתיות ומוצא.

הדבר הראשון שקופץ לעין מהתרשים הוא האופן בו שיעור הפריון של נשים חרדיות ממוצא אשכנזי וישראלי קפץ באופן חד ממצב בו שיעור הפריון של נשים אשכנזיות, חרדיות ולא חרדיות, היה דומה מאוד ביחס לנשים שנישאו לפני 1955 (2.76 ו-2.29 ילדים בהתאמה) למצב הדומה יותר למציאות שאנחנו מכירים היום, כאשר שיעור הפריון של נשים חרדיות ממוצא אשכנזי שנישאו בין 1970 ל-1980 גבוה פי שניים מזה של נשים לא חרדיות ממוצא אשכנזי שנישאו באותה תקופה. היום זה כבר כמעט פי שלושה. השינוי הזה מרמז על כך שקצבאות הילדים כן השפיעו על הילודה של נשים חרדיות ופערי הפריון העצומים הם לא מאז ומעולם אלא תופעה אופיינית לעשורים האחרונים.

הדבר השני שקופץ לעיון הוא השינויים שחלו בשיעורי הפריון של נשים יהודיות ממוצא מזרחי בתקופה הנבחנת. שיעור הפריון של נשים מזרחיות, בין אם חרדיות ובין אם לא חרדיות, היה גבוה בהרבה מזה של נשים ממוצא אשכנזי או ישראלי. עם הזמן, הצטמצם הפער הזה באופן ניכר.

מישר ומנסקי מסכמים את השינוי שחלו בדפוסי הילודה במדינת ישראל בתקופה הנבחנת במאמרם באופן הבאם: "האוכלוסייה בישראל עברה מהפך מוחלט באפיונן של תת-האוכלוסיות העיקריות. מהפיצול המסורתי בין אשכנזים ומזרחים שאפיין את שנות ה-50, לפיצול לפי קו תיחום שונה לגמרי: בין חרדים ולא חרדים". מישר ומנסקי מדגישים כי הממצאים הללו הם לא בהכרח סיבתיים, כלומר הם לא נובעים בהכרח מההרחבה המשמעותית של מערכת קצבאות הילדים במהלך שנות השבעים. ברם, השניים מציינים שהשינוי בדפוסי הילודה תואם את ההסבר הזה.

השאלה החשובה שנותרה: איך יכול להיות שהרחבת קצבאות הילדים, שכאמור לא מפלה בין חרדים ללא חרדים, גרמה לזינוק בפריון של נשים חרדיות ממוצא אשכנזי או ישראלי, בעוד אצל נשים מזרחיות, חרדיות ולא חרדיות, חלה ירידה בשיעורי הפריון? הכותבים מציעים מספר הסברים – בעוד שהחרדים "התחרדו" והתרחקו מהאוכלוסייה היהודית הלא-חרדית עם הזמן, המזרחים "התקרבו" לנורמות של האוכלוסייה הלא חרדית ממוצא אשכנזי וישראלי, הדומות יותר לאלו של מדינות המערב מאשר לאלו של מדינות ערב.

אידיאל ומימושו

חוקר החרדים מנחם פרידמן מסביר את פריחת הישיבה החרדית במדינת ישראל באופן הבא: "רק בתנאיה של מדינת הרווחה המערבית-מודרנית... ניתן היה לבסס את הישיבה כמסגרת... של התמסרות לאידיאל שהוא מחוץ לעולם-הזה" (מנחם פרידמן, החברה החרדית: מקורות, מגמות ותהליכים).

ייתכן שמה שנכון לישיבות חרדיות נכון גם להולדת ילדים. האידיאל הוא "מימים ימימה", אך המימוש תלוי בתנאים הכלכליים.

אריאל קרלינסקי הוא דוקטורנט במחלקה לכלכלה והמרכז לחקר הראציונליות באוניברסיטה העברית

* מערכת "דיומא" רוצה להודות לאריאל קרלינסקי על הסכמתו לפרסום עיבוד של מאמר שהופיע בבלוג האמנית והרוכל. לפרסום במקור ראו אריאל קרלינסקי, "פרו ורבו במחיר מבצע"