תולדותיה של זכות העמידה במשפט הישראלי – החריגים למעמדו של העותר הציבורי בעת הנוכחית

אחרי שמעמדו של העותר הציבורי התקבע בהלכה בעניין רסלר (בג"ץ 910/86), נשחקה עילת הסף של זכות העמידה עד שחדלה מלשמש כמחסום ממשי בפני עותקים שאינם נפגעים ישירים.

כיום, כברירת מחדל, תזכה כל עתירה למעמד, להוציא שני חריגים שבהם יידרש העותר להוכיח כי יש להעניק לו זכות עמידה: כאשר קיים בעל אינטרס ישיר הנמנע במכוון מלעתור (ועתירה ציבורית תכפה עליו ניהול של הליך משפטי), או כאשר מוגשת העתירה על ידי אדם נטול זיקה למדינת ישראל. כך, למשל, בעניין לירן (בג"ץ 962/07) נדחתה עתירתו של אזרח כנגד הליכי השימוע לנשיא משה קצב בעודו מכהן, שכן קצב עצמו בחר שלא לעתור. בעניין הייקינד (בג"ץ 2915/96), נדחתה עתירתו של פוליטיקאי אמריקאי נטול כל זיקה לישראל כנגד הימנעות המדינה מהעמדתו לדין של מחבל שהתגורר ברשות הפלסטינית.

אלא שדוקטרינת זכות העמידה נתפסת על ידי השופטים כדוקטרינה שיפוטית שתלויה לחלוטין בשיקול דעתו של בית המשפט. לפיכך, הם רואים את עצמם חופשיים לסטות גם מהחריגים דלעיל, להרחיבם או לצמצמם כראות עיניהם. לכן, לכל הפחות כשמדובר בחריג הראשון, עשוי בית המשפט לדון בכל זאת בעתירה, חרף קיומו של בעל אינטרס קונקרטי שבחר שלא לעתור, בדגש על מקרים בעלי חשיבות חוקתית או השלכות רוחב הנוגעות ליסודות הדמוקרטיה ולזכויות האדם.

כך, לדוגמא, הדגיש בית המשפט כי לא ימנע מלעסוק בעתירות בענייני בחירות גם בהתקיים החריג לכלל. אכן, כשפסלה ועדת הבחירות לכנסת ה-16 קטעים מתשדירי תעמולה של המפלגות רע"מ ובל"ד, שהציגו את דגל הרשות הפלסטינית, עתרה האגודה לזכויות האזרח נגד המהלך ועתירתה נידונה לגופה, חרף העובדה שהמפלגות עצמן בחרו שלא לעתור (עניין האגודה לזכויות האזרח בישראל, בג"ץ 651/03).

מסיבה דומה אפשר בית המשפט את העתירה בעניין גוטמן (בג"ץ 3166/14) שבה נדונה העלאת אחוז החסימה מ-2% ל-3.25% לפני הבחירות לכנסת ה-20, וזאת אף שהנפגעות הישירות מן המהלך – המפלגות הערביות – נמנעו מלעתור. בפתח פסק הדין התייחס השופט אשר גרוניס לכך שהעתירה הוגשה בידי אזרחים פרטיים וארגוני מגזר שלישי (אשר ביקשו להצטרף כידידי בית המשפט), ולהתעקשותן של המפלגות, שיודעו על אודות ההליך, שלא לקחת בו חלק:

"אציין, כי ההתנהלות המתוארת הן של שני הארגונים הנזכרים – האגודה לזכויות האזרח ועדאלה – והן של המפלגות המזוהות עם הציבור הערבי בישראל, היינו הימנעות מהגשת עתירות, מעוררת תמיהה. מדובר, כאמור, בשלוש מפלגות – חד"ש, רע"מ-תע"ל ובל"ד. אם אומנם מפלגות אלה חוששות מכך שאחוז החסימה המוגדל יביא להקטנה של מספר חברי הכנסת המייצגים את המיעוט הערבי, הרי המתבקש היה שהגופים הללו הם הם שיעתרו לבית המשפט הגבוה לצדק נגד תיקון מס' 62. מאחר שלמפלגות אלה יש לכאורה עניין ישיר באחוז החסימה, קבעתי בהחלטה מיום 21.9.2014 כי על היועץ המשפטי לכנסת להביא לידיעתן את דבר קיומן של העתירות דנא. אף על פי כן, המפלגות הללו לא הגישו עתירות בשמן הן וגם לא ביקשו בעצמן להצטרף לעתירות. עם זאת יובהר, כי התמיהה באשר למהלכיהם של האגודה לזכויות האזרח, של עדאלה ושל המפלגות האמורות לא השפיעה על התייחסותנו לגופם של דברים. זאת, מאחר שהסוגיה של שיעורו של אחוז החסימה הינה בעלת חשיבות גדולה מאוד למשטר הדמוקרטי."

אם כן, בפועל, העתירות היחידות אשר נדחות כיום בשל היעדר זכות עמידה נוגעות למקרים שבהם העותר הציבורי "מתעבר על ריב לא לו" – קרי מגיש עתירה כאשר הנפגע הישיר בוחר ביודעין שלא לעתור. עם זאת, שיקול הדעת הבלעדי אם לדחות עתירה כאמור נתון בידי בית המשפט, והוא בוחר להשתמש בה במשורה בלבד בשל נטייתו לזהות אינטרסים התומכים בדיון בעתירה. דוגמא לכך ניתן למצוא בפסק הדין בעניין המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (בג"ץ 2605/05) שבו נידונה עתירה פטרנליסטית נגד הפרטת בתי הסוהר – עתירה אשר לא הוגשה על ידי אסירי בתי הסוהר, אלא על ידי גורמים שכלל לא התיימרו להיות הנפגעים הישירים ממהלך ההפרטה הצפוי. אדרבא, בית המשפט אף הניח לצורך העתירה כי מצב האסירים (אשר בשמם טענו, לכאורה, העותרים) ישופר בעקבות המהלך, ובכל זאת הכיר במעמד העותרים וקיבל את העתירה מטעמים חוקתיים.

עו"ד אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת

* מערכת "דיומא" רוצה להודות לעו"ד גרבר ולפורום קהלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של נייר המדיניות של הפורום. לפרסום במקור, כולל מראי מקום מלאים, ראו אהרן גרבר "זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל", נובמבר 2019