תולדותיה של זכות העמידה במשפט הישראלי – ההשגות על דוקטרינת זכות העמידה המסורתית לפני שנות השמונים

בתמונה שופט בית המשפט העליון חיים כהן

לאורך כל שנות ביסוסה של דוקטרינת זכות העמידה המסורתית המשיך בית המשפט להדגיש כי מושג זה הוא פרי פיתוח שיפוטי הניתן לשינוי. למעשה, אף היו שופטים שסטו מן הגישה הרווחת, והרחיבו את הפרשנות לתנאים לעמידה גם למקרים שאינם חוסים תחתיה באופן אינטואיטיבי.

גישה שכזו אימץ עוד בשנות השבעים השופט חיים כהן, אשר ביקש באותן שנים להרחיב את שערי הכניסה להיכלי בית המשפט:

"לדידי, אין בית-משפט זה חושך עצמו מן הדין ופורק מעליו עול עשיית הצדק אלא אם ניתן לומר שיש בפניה אליו משום חשש שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט, למשל בשל נסיון ניצולם למטרות פוליטיות גרידא. לענין זה אין נפקא מינה אם החשש עולה מזהותו או כשירותו של העותר העומד לפני בית-המשפט או ממהותו של הענין בו נדרש בית-המשפט לדון ולפסוק, ומסכים אני לדברי חברי הנכבד, אב-בית-הדין, שגישתו של בית-המשפט לבעיה זו חייבת להיות תמיד 'אמפירית ולא נוקשה', ומצדי אוסיף: גמישה ונדיבה ולא קמוצה וקפדנית" עניין כפיר (בג"ץ 348/70).

כהן חזר על עמדתו זו גם בעניין הכהן (בג"ץ 119/80): "כשלעצמי מוכן אני, כדרכי בקודש, למחול לו לעותר על חוסר מעמדו לפנינו, ובלבד שאגלה בעתירתו עילה המחייבת התערבותנו למען עשות צדק. עילה כזאת לא גיליתי בעתירה זו" (ראו גם עניין בר-שלום, בג"ץ 26/76)

חלק מהשופטים החזיקו בפרשנות מרחיבה לתנאים המקנים מעמד, וחשו חירות להגמיש את הדוקטרינה במקרים שבהם סברו כי ראוי שתתברר העתירה. אולם, גם לפי גישתם המרחיבה לתנאי הדוקטרינה המסורתית, עד לשנות השמונים לא הוכרה זכות העמידה של מי שלא נפגע באופן אישי, ממשי וישיר.

בניגוד להסכמה על הצורך בשלושת התנאים הללו, היו מי שערערו על קיומו של תנאי המצריך הכרה בפגיעה ייחודית, עוד בימים שבהם דוקטרינת זכות העמידה נתפסה כקשיחה ותפקידו של בית המשפט כמכריע בסכסוכים קונקרטיים היה בקונצנזוס. כך, למשל, טען השופט משה לנדוי בעניין אופנהימר (295/65): "מעודי לא הבנתי את הגירסה שלפיה רק חובה כלפי היחיד או כלפי חלק מן הציבור בלבד ניתנת להגשמה על פי עתירת היחיד, אך לא חובה כלפי הציבור כלו".

למרות ההשגות (המעטים) שהושמעו מדי פעם ביחס לדוקטרינת זכות העמידה המסורתית, אפשר לזהות מידה רבה של המשכיות בסוגיה זו במשפט הישראלי במהלך שלושת העשורים הראשונים. אולם, בתחילת שנות השמונים עברה דוקטרינה זו שינוי חד בפסיקה הישראלית – שינוי אשר שיקף תפיסת תפקיד חדשה של בית המשפט כ-"מגן שלטון החוק". בלב השינוי הדוקטרינרי עמדו זניחה של תנאי הגישה המסורתית והכרה במעמד העותר הציבורי. על כך נעמוד במאמר הבא.

עו"ד אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת

* מערכת "דיומא" רוצה להודות לעו"ד גרבר ולפורום קהלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של נייר המדיניות של הפורום. לפרסום במקור, כולל מראי מקום מלאים, ראו אהרן גרבר "זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל", נובמבר 2019