בתמונה מסוק אלואט III – אחד מדגמי המסוקים ששימשו את חיל האוויר הרודזי במשימות תקיפה וחיפוי
במאמר הקודם נסקר מבצע "קדירה" (ראו יגיל הנקין, "המלחמה ברודזיה בין 1966 ל-1968 – מבצע "קדירה", דצמבר 1967-מאי 1968"). מבצע זה הסתיים בכישלון חרוץ של כוח הגרילה המשותף של זאפ"ו (האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית) ואנ"ק ("הקונגרס הלאומי האפריקאי", מפלגה דרום-אפריקאית) ובהצלחה מרשימה של הכוחות הרודזים. במאמר זה נבחן את הלקחים שהפיקו זאפ"ו והכוחות הרודזים ממבצע "קדירה".
הלקחים של הרודזים ממבצע "קדירה"
הלקח החשוב ביותר שהכוחות הרודזים למדו ממבצע "קדירה" היה חימוש המסוקים באופן קבוע, גם על חשבון יכולת נשיאת חיילים. יעילותם הברורה של המסוקים במשימות תקיפה וחיפוי הביאה לידי נסיגת חיל האוויר מהתנגדותו לשימוש במסוקים בטווח אש אויב. זאת למרות החשש המוצדק לשרידותם. שינוי טקטי זה גרר מעתה שילוב רב יותר של המסוקים עם כוחות הקרקע, ובימי "מלחמת הסבך" הייתה עתידה להיות לכך משמעות רבה.
לקח אחר הנוגע להפעלת חיל האוויר נלמד מהמארב הגדול שבו נתקלו הרודזים ב-18 במרץ: אי-אפשר לסמוך רק על תקיפות אוויר לחיסול הגרילה, ויש להקנות יכולות אש מובהקות יותר לכוחות הרגלים. לדברי קפטן ר. א. היינס ממטה הצבא, התקרית: "יכולה הייתה להיות מטרה אידאלית למרגמות. יותר כוחות היו צריכים להגיע כדי להקיף את עמדות הטרוריסטים בטרם חשיכה... נראה שהכול סמכו לגמרי על תקיפות האוויר... [העובדה] שהותר להם [לאנשי הגרילה] להיעלם בשקט במהלך הלילה חייבת להיות לקח בל יישכח... הצלחה בהיתקלות זו הייתה חוסכת ימים רבים של סיור, סריקה ומארבים בהמשך".
בתחום הפיקוד והשליטה כללו הלקחים זוטות לצד עניינים עקרוניים. זוטי הדברים היו, למשל, הצורך ליצור מנגנון להסדרת הביקורים במרכז המבצעים המשותף מפני ששטף המבקרים החשובים הפריע לעיתים לפיקוד ולשליטה (כל משתתף בתרגילים צבאיים בישראל יוכל להזדהות עם התחושה).
עניין עקרוני היה שיפור המודיעין. להרגשת ראש מטה הצבא: "המודיעין בטרם תחילת המבצע היה למעשה אפסי", מפני שלא היה קישור מתמיד בין גופי המודיעין לבין זרועות הביטחון. הסברי האס-בי ("המחלקה המיוחדת", מודיעין המשטרה הרודזית) שלפיהם היא מעבירה ללא עיכוב מידע לאחר שאושר, לא שכנעו את הצבא ואת חיל האוויר. האחרונים רצו להעביר מידע מהר יותר, שתהא נוכחות מיידית של המחלקה המיוחדת במרכז המבצעים המשותף במהלך המבצע, כדי לחקור שבויים, ושיהיו נוכחים אנשי צבא וחיל האוויר במהלך חקירות השבויים כדי ללמוד מהר את המידע. המלצות אלו התקבלו, ובהמשך אכן השתפר הקישור בין הגופים.
בפעולות הקטנות הראשונות מפקדי מרכז המבצעים המשותף עשויים היו להיות מפקדי הפלוגות; אחרי מבצע "קלחת" השתכנעו הרודזים כי בדרך-כלל יהיה נכון שהמפקד ישהה עם אנשיו בשטח, וקצין אחר ינהל את מרכז המבצעים המשותף. החלטה זו עתידה הייתה לשפר מאוד את הגמישות הטקטית של כוחות רודזיה, אולם לא פתרה את בעייתו העיקרית של מרכז המבצעים המשותף – היעדר סמכות אחת שביכולתה להחליט עבור כל המעורבים במבצע.
האפשרות של מלחמה סדורה המשיכה להעסיק את הרודזים גם בתחקירים של מבצעי הנגד-גרילה. כך, למשל, ראש המטה: "הפנה תשומת לב לאנשים מסוימים שהעבירו בקשר גלוי פרטים על עמדות הטרוריסטים. [לקח זה] צריך להיות מיושם רק במלחמה מוגבלת, ולא בהכרח מתאים לפעולות נגד חתרנות".
לאחר מבצע "קדירה" העלה שוב לוטננט-קולונל ג'ון היקמן, אז מפקד הרל"י ("חיל הרגלים הקל של רודזיה"), הצעה להשתמש באנשי משטרה אפריקאים מוסווים יחד עם לאומנים שנלכדו וישוכנעו להחליף צד כ-"פסאודו-גרילה" במשימות בעמק הזמבזי (להצעה הקודמת של היקמן בנושא ראו יגיל הנקין, "המלחמה ברודזיה בין 1966 ל-1968 – הלקחים שהפיקו זאפ"ו והרודזים ממבצע 'ניקל'"). נראה כי היקמן ניסה לנצל את הדיון בלקחים ובפערי המודיעין כדי לקדם (ושוב ללא הצלחה) את הרעיון. הדבר מעיד על השורשים העמוקים שהיו לרעיון זה ברודזיה ועל השפעתן של יחידות הפסאודו-גרילה הבריטיות במלאיה ובקניה על כמה קצינים רודזיים, שברגע שהגיעו לעמדות השפעה, שמחו ליישם את מה שהכירו.
הלקחים של זאפ"ו ממבצע "קדירה"
הפקת הלקחים הייתה יעילה יותר אצל הרודזים, ופחות יעילה אצל יריביהם. סביר שחלק מהפער ביחס ההרוגים במבצע – כ-4 הרוגים של לוחמי גרילה על כל הרוג רודזי במבצע "ניקל" מול כ-12 הרוגים של לוחמי גרילה על כל הרוג רודזי במצע "קדירה" – נבע מהלקחים בתחום הטקטי שהפיקו הרודזים ב"ניקל" ומתוכנית האימונים שלהם. אנשי הגרילה טעו במבצע "קדירה" טעויות שטעו גם במבצע "ניקל", ומשום כך איבדו רבים מאנשיהם המיומנים. אמנם, מבצע "קדירה" הראה שיפור ארגוני מבחינת זאפ"ו, אך נראה שהתכנון המבצעי הוזנח לטובת התכנון הלוגיסטי – הארגון פתר בעיה אחת ויצר בעיה חדשה. הכוחות המבצעים לא שותפו בתכנון הפעולה, ולא התאפשר להם חופש לסטות מהתוכניות המקוריות. גם השילוב בין אנשי אנ"ק לאנשי זאפ"ו היה פחות מוצלח מאשר במבצע "ניקל". הָדַבֶּה טען בחקירתו כי לא היה לו ברור מה בדיוק אמורים אנשי האנ"ק לעשות, והם לא הועילו כלום לפעולה. לא יוחדה די מחשבה ליצירת קשר עם המקומיים, לקשיים בגיוסם ולהתבססות בתוך רודזיה. בכמה מקרים נמנעו האפריקאים המקומיים מלהסגיר את אנשי הגרילה ואף סיפקו להם אוכל, אולם במקרים אחרים דיווחו המקומיים לכוחות הביטחון על נוכחות גרילה, ואף לכדו את אנשי הגרילה בעצמם.
לבסוף, מפקד הפעולה מטעם זאפ"ו מופט לינדה הדבה, היה מפקד גרילה הרבה פחות יעיל מג'ון דובי שפיקד על מבצע "ניקל". לדברי הרודזים, הדבה "היה אינטליגנט ומודע ל"מטרה" שלו, [אך] לא ענה ואיננו עונה על תדמיתו כמנהיג טרוריסטי נחוש וחסר רחמים" (לא ברור האם תדמיתו זו הייתה בעיני אנשיו, או בעיני הרודזים). על כל פנים, הדבה לא הצליח לשלוט בכוחותיו ביעילות, והם התפזרו במהרה על פני שטח נרחב. הוא לא הנהיג את אנשיו בהסתערויות על הרודזים, בניגוד למה שהיה מקובל במבצע "ניקל", ולכן לא הצליחו אנשי הגרילה לנצל תנאי פתיחה עדיפים.
בספרם על ההיסטוריה של המלחמה ברודזיה קובעים פול מורקרפט ופיטר מקלפלין כי "בטווח הארוך, האסטרטגיה של שיתוף פעולה עם קבוצות גרילה אחרות הייתה תקפה, אולם בטווח הקצר הטקטיקות [של זאפ"ו] היו אסון... הסתננויות קונבנציונליות רחבות היקף הוכחו כעקרות נגד כוחות ניידים, מאומנים היטב, המגובים על ידי עליונות אווירית מוחלטת".
קשה לקבל קביעה זו. גורל ההסתננויות הקטנות של אנשי זאנ"ו (האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית) באותה עת לא היה טוב יותר מההסתננויות הגדולות של זאפ"ו. יתרה מזו, הן מדיווחי מטה התכנון הרודזי לאחר מבצע "ניקל" והן ממתיחת היתר של כוחות רודזיה במבצע "קדירה" עולה כי פעולות הגרילה כשלו לא דווקא מפני שהיו נרחבות מדי, אלא אולי דווקא מפני שלא היו נרחבות דיין. גם אם טעה זאפ"ו בריכוז כוחותיו בתחילה לקבוצה אחת, מן הרגע שאלה התפצלו לתתי-קבוצות, היה העומס על הצבא ועל המשטרה הרודזית כמעט בלתי נסבל. הסתננות גדולה, כהערכת מטה התכנון, יכולה הייתה למתוח את משאבי רודזיה מעבר ליכולתה והייתה יוצרת מהומה גדולה ואולי מאלצת את הדרום-אפריקאים להעמיק את מעורבותם הגלויה גם במחיר משבר דיפלומטי עם בריטניה.
אפשר לטעון שדווקא האסטרטגיה של זאפ"ו להביא לידי שינוי ברודזיה הייתה בלתי תקפה שכן הבריטים לא תכננו כלל להתערב ישירות, ואילו הטקטיקות היו קרובות לגרום נזק כבד לרודזיה ולכוחותיה. שיתוף הפעולה עם אנ"ק הביא איתו ברכה וקללה ברמה הטקטית. זאפ"ו זכה לתגבורות מובהקות לכוחו ולציודו, אך התועלת שיכול היה להפיק משיתוף הפעולה הייתה קטנה מהנזק של חשיפת הכנותיו של הארגון. כיוון שהאנ"ק התכוון לנוע דרך רודזיה בין שיזכה לשיתוף פעולה ובין שלא יזכה, נאלץ זאפ"ו לבחור בין כמה חלופות, וכולן לא היו מספקות לחלוטין, אך הדרך שבחר הייתה הגיונית למדי. הערכת המצב שלו הייתה הגיונית, גם אם מוטעית, והפעלת כוחות גרילה קטנים כמנהג זאנ"ו לא הייתה מביאה לו טובה רבה.
במאמר הבא נבחן את המהלך התלת ראשי שביצע זאפ"ו בקיץ 1968 (מבצעים "גריפין", "אחוזה" ו-"עודף").
יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
* סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965 שיצא לאור על ידי מודן ומשרד הביטחון. מערכת דיומא מודה לד"ר יגיל הנקין ולהוצאות על הסכמתם לפרסום
Report