בתמונה אנשי המחלקה המיוחדת של משטרת רודזיה יושבים בתוך קאנו שנלכד בהסתננות גרילה של זאפ"ו
מבצע "ניקל" שתואר במאמר הקודם הותיר רושם ניכר גם על זאפ"ו (האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית) וגם על הרודזים (לתיאור מהלך המבצע ראו יגיל הנקין, "המלחמה ברודזיה בין 1966 ל-1968 – מבצע "ניקל", יולי-ספטמבר 1967). במאמר זה ייבחנו הלקחים שהפיקו זאפ"ו והכוחות הרודזים ממבצע "ניקל".
הלקחים של זאפ"ו ממבצע "ניקל"
כשלושים מחברי הכוח המשותף של זאפ"ו ואנ"ק ("הקונגרס הלאומי האפריקאי", מפלגה דרום-אפריקאית) שהשתתפו במבצע "ניקל" הצליחו לחזור לבסוף לזמביה. חלק מהמשתתפים מתחו ביקורת חריפה על הנהגת הארגונים בשל תחושתם כי הופקרו בשטח, ולא הוכנו כראוי. כמה אנשי האנ"ק, מפליטי המערכה, נעצרו בטנזניה לאחר שהובילו תסיסה כמעט עד כדי מרד בשורות הארגון. כריס הני, קומיסר מבצע "ניקל" נידון למוות, אבל גזר דינו לא בוצע (לימים הפך הני לאחד ממנהיגי אנ"ק). לעומת זאת, בשורות זאפ"ו רווחה התחושה כי מדובר במערכה מוצלחת, בעיקר לעומת הכישלון הכמעט מוחלט של ההסתננות של זאנ"ו (האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית) למשונלנד במבצע "איזוטופ 2" שנסתיימה בתפיסתם או בהריגתם של רוב 21 המשתתפים בתוך שלושה שבועות, בלא שעלה ביד רובם להתקדם מעבר לכמה עשרות קילומטרים בשטח מיושב בדלילות, ובלא אבידות ניכרות לרודזים.
הלקחים שהפיק זאפ"ו ממבצע "ניקל" היו בעיקר בתחום הלוגיסטיקה ובתחום הטכני-טקטי, ופחות בתחום הדוקטרינה. הכוחות הבאים של זאפ"ו עתידים היו לנוע כמעט רק בלילה, להשתמש בסימנים מוסכמים למקרה היתקלות או למאורע אחר, ללמוד שיטות לטשטוש עקֵבות בעת מעבר דרך, וכן להשתמש בטבליות דלק מוצק (שלא מעלות עשן) ולקבור את האשפה. המסתננים גם פיצלו את החוליות בעת מנוחה כדי למנוע ריכוז יתר שעלול להוביל להיפגעות רוב הכוח.
במהלך מבצע "ניקל" פנה זאפ"ו לבריטים כדי שיקיימו הבטחה להתערב ברודזיה אם יצא המצב שם מכלל שליטה, אולם השר לענייני המדינה במשרד המושבות, ג'ורג' תומס, טען כי אין קריסה של החוק והסדר ברודזיה. גם סיבות שמנו אנשי זאפ"ו בלונדון כדי לשכנע את בריטניה להתערב צבאית (מעורבות הדרום-אפריקאים ומעצר לאומנים אפריקאים ללא משפט) לא שכנעו את הבריטים.
זאפ"ו לא הסיק כי בריטניה אינה מתכוונת להתערב כלל, אלא כי יהיה צורך בהתקוממות עממית פעילה ובמהומה גדולה הרבה יותר משהתחוללה במבצע "ניקל", כדי לאלץ את בריטניה להתערב. כדי לחולל מהומה זו, תכנן זאפ"ו פעולה גדולה, הפעם במשונלנד. הארגון חש כי עליו לפעול שם כדי למנוע מזאנ"ו לקחת ממנו את הבכורה ואת התמיכה של ממשלת זמביה. עליו להצליח באזורי השוֹנָה כשם שהצליח, לטעמו, באזורי האינדבלה. כלומר, באופן פרדוקסלי המניע לבחירת המקום למבצע הבא היה פחות מוצלח מבחינת זאפ"ו. אזור משונלנד צפון היה קרוב יותר ללוסקה, בירת זמביה, ונתיבי ההספקה הפנימיים היו קצרים יותר. ייתכן שקרבה זו היא שהשפיעה גם על בחירת המקום. כמו כן, האנ"ק עדיין היה מעוניין להסתנן לדרום-אפריקה. כיוון שבמבצע "ניקל" לא הצליח לעבור בציר הקצר יותר, היה מוכן עתה לנסות ולהעביר בעזרת זאפ"ו כוחות בדרך עקיפה, שאולי מתוך שאינה צפויה תיתקל בפחות התנגדות. לבסוף, ככל שהצטברו לוחמים מאומנים בזמביה, התקשה זאפ"ו להסביר לתומכיו מדוע אינו משתמש בהם למלחמה בשלטון הלבן ברודזיה.
הלקחים של הרודזים ממבצע "ניקל"
בעיני הרודזים מבצע "ניקל" היה "ערבוב של טרגדיה והצלחה". מעורבותה הישירה של דרום-אפריקה בסכסוך הפנים-רודזי החלה ממבצע זה, וחשיבותה הייתה רבה. לימים טענו ארגוני הגרילה שמעורבות דרום-אפריקה ברודזיה קדמה ל-"ניקל". דבנגווה טען ש"יש עדויות מוצקות שצבא דרום-אפריקה היה פרוס ברודזיה הרבה בטרם כרת ברית זאפ"ו עם אנ"ק". למעשה, הכוחות הדרום אפריקאים הקטנים הראשונים (כולל שלושה מסוקים) נכנסו לפעולה ברודזיה באוגוסט 1967, לאחר שהתחיל מבצע "ניקל", ולא הספיקו להשתתף בלחימה. כתב הדיילי טלגרף בסולסברי ציין ב-10 בספטמבר 1967 כי בכוח הדרום-אפריקאי יש לא יותר מחמישים שוטרים, עשר שריוניות, ארבעה מסוקים ושני מטוסי סיור קלים. הן הרודזים והן אנשי הגרילה זלזלו במיומנותם של הדרום-אפריקאים, אולם הדבר היה עתיד להשתנות.
צבא רודזיה סבר שמבצע "ניקל" הוכיח את היעילות הכללית של מנגנוני הפיקוד והשליטה שלו. הפעלת מרכז המבצעים המשותף צוינה כ-"מצוינת, ובשום זמן לא היה כל מתח שהוא בין החברים השונים" (אם כי בהתחלה ניסתה המשטרה לשלוט בו). שיתוף הפעולה עם חיל האוויר הוגדר "נהדר". השיפורים שנדרשו היו טכניים בעיקרם, כגון עדכון קבוע למפקח האזורי כדי לייעל את תדרוכיו לגורמים אזרחיים, הקפדה כי אדם אחד יהיה אחראי להעביר את המידע לגורמים השונים (כדי למנוע "טלפון שבור") ושיפור מכשירי הקשר שהיו נקודת התורפה בתפעול מרכז המבצעים המשותף. נאמר כי כל משתתפי המבצע "הרגישו שבקצב הנוכחי של הפעולות נגד-חתרנות מערכת זו עבדה בצורה טובה מאוד", ואין צורך לשנותה. זאת אף שלכאורה מרכז המבצעים המשותף חטא לעיקרון אחדות הפיקוד, שכן לא היה מפקד כללי אחד לכל הכוחות המשתתפים. משלחת פורטוגלית אכן "הייתה מופתעת ביותר שהמערכת עבדה כי היא קיצרה דרך כל התורות המוכרות". הבריגדיר רוברט פרנטיס שעמד בראש התחקיר, סבר כי אפשר שה-"חביבות של האופי הרודזי" אִפשרה למרכז המבצעים המשותף לעבוד כראוי.
עם זאת, היו שהסתייגו. רס"ן נ. י. אורסמונד, לימים מפקד חיל הקשר של רודזיה, שלח מכתב לראש מטה הצבא, ובו טען כי "מערכת הנגד-חתרנות-מרכז-המבצעים-המשותף מתאימה עד לשלב 2 של לוחמה מהפכנית (אנו רק בשלב 1). עבור שלבים 3 ו-4 דרוש מנהל פעולות (Director of Ops) יעיל יותר. עם זאת, אומר כי אם המצב יורשה להגיע לשלבים 3 ו-4 , ורודזיה תהפוך שדה קרב בין מזרח למערב, חקר הפיקוד והשליטה מצידנו יהיה אקדמי בלבד, ודאי מחוץ לשליטתנו!".
דעתו של אורסמונד לא התקבלה למשך עשור. יעילות מרכז המבצעים המשותף מול מספר הסתננויות מצומצם הובילה את הרודזים להניח שיעילות זו תימשך גם בעתיד, ושהחריגה מעיקרון אחדות הפיקוד ומהמקובל ב-"כל התורות המוכּרות" מוצדקת. הדבר גם לא היה המצאה רודזית ייחודית. במלאיה, שם שירתו לא מעט קצינים רודזים במהלך "מצב החירום המלאי" בין 1948 ל-1960, הופעלו ועדות דומות – ה-State/District War Executive Committee (SWEC/DWEC) – בתוצאות טובות. גם שם לא הייתה הסמכות בידי מפקד אחד בלבד אלא בידי צוות משותף מן המשטרה, הצבא והרשויות האזרחיות, ויושב ראש הוועדה היה המפקח האזורי. מרכז המבצעים המשותף בצורתו הראשונית הזכיר במידה לא מבוטלת את ה-JOR – Joint Operation Room – של מצב החירום המלאי. אף כי מפקדי המערכה במלאיה עשו מאמצים רבים לתאם את פעולות גופי השלטון והביטחון, לא בכל דרג הוכפפו כל הפעולות למפקד יחיד. מלאיה נתפסה כדוגמה חיובית, וסביר שהרודזים הלכו באופן חלקי לפחות בעקבותיה. יתרה מזו, הנטייה לנהל משברים לא באמצעות מפקד יחיד אלא באמצעות ועדה בין-זרועית הייתה מושרשת במסורת צבא בריטניה, ולא רק במשימות נגד-חתרנות: במלחמת העולם השנייה הגיעה גישה זו עד לדרגים הבכירים ביותר, ואמנם זכתה לביקורת מוצדקת לא מעטה.
לבסוף, ועדת תיאום הפעולות של רודזיה, שתיאמה בשלב זה את כל כוחות הביטחון, גם היא הייתה ועדה של ארבעה חברים – מפקד הצבא, מפקד חיל האוויר, מפקח המשטרה, וראש הסי-איי-או (שירות הביון הרודזי). גם בה התקבלו ההחלטות בהסכמה ולא על ידי מפקד יחיד.
עם זאת, שלא כרודזיה, בוועדות במלאיה היו לפעמים גורמים אזרחיים ללא כל קשר ביטחוני. מפעם לפעם השתתפו אפילו מנהלי בתי ספר בוועדות במלאיה והשפיעו על ניהול המערכה באזורים שבשליטתם. בניגוד לכך, אופיו של מרכז המבצעים המשותף ברודזיה היה צבאי בלבד, ולאזרחי המקום לא היה פתחון פה בדבר המדיניות הרצויה באזור הפעולות.
בתחום הטכנו-טקטי, היינו הפרטים הטכניים ותרגולות הלחימה ברמה הזוטרה, נרשמו כמה תקלות, שרובן היו אופייניות לצבא הנכנס לראשונה ללחימה. מיומנות החיילים בירי ובקליעה הייתה נמוכה יחסית, וחלק מהציוד הצבאי לא התאים לייעודו. יחידות אחדות לא הציבו שומרים בלילה, חיילים לא תפסו מחסה בזמן היתקלות ולא שמרו על משמעת קשר.
לעומת חוסר היעילות של תקיפות המטוסים, הדגיש הצבא את יעילות האש המסייעת ממסוקים – מן הסתם גם כדי לשכנע את חיל האוויר להפעיל יותר את המסוקים בתפקידי תקיפה וסיוע, ולא (כפי שקבעה מדיניות חיל האוויר לאחר קרבות הסינויה, מחשש לאובדן מסוקים יקרים) בתפקידי תובלה בלבד.
מדו"חות "ניקל" משתמע, אך לא נאמר במפורש, שהרודזים התקשו לאתר את משתפי הפעולה של הגרילה. לעיתים לא ידעו את זהותם ופעמים לא הצליחו הרודזים לאתרם אף שזהותם הייתה ידועה. הדבר עומד בניגוד לטענתו של קן פלאואר (ראש שירות הביון הרודזי) כי "החדירה של הסי-איי-או לארגוני הגרילה מהימים בטרם ה-UDI ועד שנות השבעים המוקדמות הייתה מושלמת, ככל שיכולה הייתה להיות", ורומז כי כבר אז היו לרודזים כמה בעיות בתחום המודיעין בקרב האפריקאים. אפילו באזורי האינדבלה, שבהם היה ריכוז גבוה של ראשי שבטים ופקידי ממשלה אחרים, שיתוף הפעולה עם הממשלה רחוק היה מלהיות מלא.
אפשר כי הלקח הטקטי החשוב ביותר שהפיקו הרודזים ממבצע "ניקל" היה נושא הסיירים. בזמן המבצע התברר כי אין די סיירים, ידיעותיהם אינן מספיקות, וכי לא ניתן לצפות מאזרחים לפעול ביעילות כאשר יש חשש להיתקלות באנשי גרילה חמושים. כן נטען כי כלבי המשטרה, שהיו יעילים בסריקות בכפרים ובעיירות, הם חסרי תועלת בשטחים פתוחים. כבר במבצע "קנטטה 2" ובחלקו הראשון של מבצע "שרץ" בספטמבר-נובמבר 1966 – התקשו הסיירים הרודזים לגבור על שיטות ההטעיה של אנשי הגרילה. אולם דובר בתקריות קטנות, ולכן מן הסתם רישומן היה מצומצם בהרבה.
אלן סאבורי, חוקר טבע רודזי (לימים חבר בית הנבחרים ומתנגד נמרץ למשטר סמית', שאף הוגלה בשל כך ב-1979) היה מהסיירים הטובים ברודזיה וסייע לסא"ס ("שירות האוויר המיוחד", יחידת קומנדו רודזית) בפיתוח טכניקות עיקוב. הוא כתב כי המסקנות שעלו מתחקירי מבצע "ניקל": "החרידו אותי", במיוחד לאחר כל המאמץ שהוא וסגן בריאן רובינסון, לימים מפקד הסא"ס, השקיעו בפיתוח מיומנויות שכאלה:
"התפיסה הרגילה של שדאות-צופים או השדאות הצבאית כה נפוצה ומושרשת, שבהחלט קשה להעביר [את המסר] מה הכוונה בשדאות תוקפנית ללוחמת גרילה. מפקדי הצבא צריכים לנסות להבין את ההבדל לפני שיאבדו יותר מדי חיים... דיברתי לאחרונה עם אנשי מחלקת הציד בוואנקי שניהלו קורסי שדאות עבור הצבא, והם היו גלויים בעניין זה שאינם יודעים כיצד ללמד ושהמסעות [קורסי השדאות] היו בעיקר [בזבוז זמן] . . . החומר [האנושי] המצוין של הסא"ס, כשנכנס לקורס הראשון שלו לפני שנה, היו כה גולמי עד שזה היה פתטי – [ואילו] היחידות הטריטוריאליות היו נטבחות על ידי אנשי גרילה אפקטיביים [ההדגשה במקור, י. ה.]"
ב-1966 היה סאבורי שותף עם מפקח המשטרה אופנהיים מהסי-איי-די ("מחלקת החקירה הפלילית", הבולשת) הרודזי ועם קציני צבא בניסיון ראשוני להפעיל יחידת "פסאודו-גרילה", המתחזה לאנשי גרילה, בהשראת הניסיון הבריטי במלאיה ובקניה. הידוע באותם קצינים היה מייג'ור ג'ון היקמן מפקד הרל"י ולימים מפקד צבא רודזיה, בעל עיטור "צלב הצבא" ממלאיה ובוגר המכללה הצבאית הבריטית למטה בקמברלייי. הוא נחשב בעיני רבים כמוח הצבאי המבריק ביותר ברודזיה, אך גם כאישיות פרועה למדי, כפי שמדגימה הדחתו מתפקידו ב-1979: נטען שנמצא שיכור וכמעט ערום בזירת תאונת דרכים ליד מעון ראש הממשלה (הוא הכחיש).
מטרת יחידות הפסאודו-גרילה הייתה להילחם באויב בשיטותיו הוא, ולאסוף מידע מן המקומיים, המאמינים כי הם מספקים מידע לגרילה. הצלחת הניסיון הייתה זעומה שכן באזור שבו הופעלו לראשונה התברר כי רוב האפריקאים פסיביים או עוינים את הגרילה.
למרות זאת לאחר מבצע "ניקל" העלה סאבורי הצעה להקים בצבא יחידות פסאודו-גרילה, שתועלתן תגבר אם תחריף הלחימה. ההצעה נדחתה פה אחד. כפי הנראה, נוכח התמיכה המוגבלת, שלה זכו הלאומנים המסתננים בקרב המקומיים, נראה היה שאין סיבה או צורך להקים יחידות כאלו. עם זאת, החליטה מפקדת הצבא לאמץ את המלצות סאבורי בדבר הקמת "צוותי קרב של סיירים" לאיסוף מודיעין. בתוך חודשים מספר הייתה עתידה חשיבותם של סיירים אלה להתגלות במלואה, בזמן מבצע "קדירה". עד תחילת 1970 כבר יכלו הרודזים להפעיל לא פחות מ-129 סיירים מאומנים. בזמן "מלחמת הסבך" באה עדנה להמלצות סאבורי: העקרונות שהציע הפכו לחלק חשוב, ויש אומרים החשוב ביותר, בלחימת הרודזים בחתרנות.
הצלחתו היחסית של מבצע "ניקל" לא סילקה את חששות הרודזים. בנובמבר 1967 הזהיר מסמך של מטה התכנון כי אף ש-"עד עתה הצליחו כוחות הביטחון להכיל את הטרוריסטים בהצלחה... אם יעלה בידי ארגוני הלאומנים האפריקאים להסתנן בכנופיות גדולות בו בזמן לאורך כל גבולותינו – ייפרסו כוחות הביטחון שלנו על פני שטח גדול, ויהיה קשה למנוע מכמה טרוריסטים מלהסתנן לאזורים המיושבים של המדינה ולנקוט פעולות טרור".
תרחיש הבלהות של מטה התכנון היה עתיד להתממש במלואו רק כעבור שנים. אולם כבר בתוך כמה חודשים מצאו עצמם כוחות הביטחון של רודזיה "מתוחים" מדי והתקשו להתמודד עם הסתננויות מרובות. ייתכן שבניגוד לטענות המקובלות, בעיית המסתננים לא הייתה שהפעילו יותר מדי אנשים בגל הסתננות אחד, אלא שהפעילו פחות מדי אנשים, המרוכזים על פני שטח קטן מדי.
במאמר הבא יתואר מבצע "קדירה", הפעולה הצבאית הגדולה השנייה של זאפ"ו ואנ"ק.
יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
* סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965 שיצא לאור על ידי מודן ומשרד הביטחון. מערכת דיומא מודה לד"ר יגיל הנקין ולהוצאות על הסכמתם לפרסום
Report