האובססיה של יצחק עמית לכוח שלטוני מקרבת אותנו למשבר חוקתי

משברים חוקתיים אינם מוכרעים על בסיס החוק הכתוב. בסוגייה של מינוי ראש השב"כ, לשון החוק וכוונתו עומדים לצידה של ממשלת ישראל ולא לצידו של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית. חוק שירות הביטחון הכללי קובע באופן מפורש ושאינו משתמע לשני פנים כי "ראש שירות הביטחון הכללי... ימונה בידי הממשלה לפי הצעת ראש הממשלה".

ראש הממשלה בנימין נתניהו מתעקש כי הסמכות לבחור את ראש השב"כ ניתנה לו בחוק אבל עמית טוען שהוא "הפה של החוק" ולכן יש לציית לו (מונטסקייה כתב שהשופט הוא "הפה שמבטא את מילות החוק", כאשר כוונתו הייתה שעל השופטים ליישם את החוק ככתבו וכלשונו ולא לתת לדעותיהם האישיות להשפיע על פסיקתם. אין צורך להכביר מילים על כך שהשופט עמית מתנהל באופן הפוך לחלוטין לגישתו של מונסטקייה). כלומר, בהחלט ייתכן שאנו בדרך למשבר חוקתי.

משברים חוקתיים נחתכים על בסיס נאמנויות של הפקידות הבכירה. עמית צריך שברגעי משבר חוקתי ראש השב"כ יציית לו ולא למרות הממשלה או לחוקי הכנסת. ראש השב"כ היוצא רונן בר אכן שירת את עמית ולא ראה עצמו כפוף למרות הממשלה במקרה של משבר חוקתי ובכלל. האלוף דוד זיני שראש הממשלה מתכוון להציע לממשלה למנותו לראשות השב"כ, כפי הנראה יציית לממשלה ולא לעמית ולחבריו בבית המשפט העליון. זה המוקד האמיתי של הפרשה, ועל כך עמית מוכן ללכת למלחמה.

למעשה, עמית כבר פתח במלחמת חורמה נגד שלטון העם כאשר הבהיר הלכה למעשה בפסק הדין בעניין הדחת ראש השב"כ כי כלל ראשי מערכות הביטחון חייבים לציית לו ולחבריו השולטים בבית המשפט העליון ולא לרשויות הנבחרות (בג"ץ 54321-03-25). בפסק הדין המדובר הסביר עמית הסביר כי "כלל ראשי מערכות הביטחון – ובכלל זה ראש השב"כ – חבים חובת נאמנות כלפי הציבור. נאמנותם של ראשי מערכת הביטחון אינה נאמנות מפלגתית-פוליטית לממשלה מסוימת או נאמנות אישית לראש ממשלה כזה או אחר. היא נאמנות לציבור הישראלי כולו, שהפקיד בידיהם את היקר מכל: את חייו ואת ביטחונו". באמצעות ניסוח פתלתל זה עמית בא לבטל את כפיפות ראשי מערכות הביטחון למרות הממשלה (דבר שהוא עיקרון יסודי במשטר דמוקרטי) ולהכפיף את הצבא, השב"כ והמשטרה לשלטון היוריסטוקרטי שלכאורה "מייצג" את הציבור הישראלי. לשון אחר, עמית פועל ליצור לבית המשפט העליון "חרב" שאותה יוכל להפעיל כנגד הרשויות הנבחרות כדי להבטיח את שלטון המשפטנים.

הציבור שעמית מדבר עליו אינו הציבור הממשי שבדמוקרטיה ייצוגית מממש את ריבונותו באמצעות בחירות, ושהחלטות הממשלה וחקיקת הפרלמנט הן הלכה למעשה הכרעת העם הריבון דרך נציגיו הנבחרים. אצל עמית הציבור הממשי מוחלף בציבור "מהותי", שרק שופטי בית המשפט העליון יודעים מהו רצונו "האמיתי". למעשה, כמו בפסק הדין בעניין הסבירות, בית המשפט העליון שוב טוען שהוא בא להגן על הציבור, כאשר בפועל הוא חומס מהציבור את ריבונותו, וקובע שהשליטים היוריסטוקרטיים הם הריבון האמיתי.

אם יורשה לי להעריך, לנוכח האובססיה של עמית לכוח שלטוני, אנו צפויים להיכנס לעימות חריף ביותר בין בית המשפט העליון לבין הרשויות הנבחרות. עמית מבין היטב שעם זיני בראשות השב"כ, הארגון כבר לא יכפוף עצמו יותר, באופן לא חוקי, למרות בית המשפט העליון, אלא יציית לחוקי הכנסת ויהיה נתון למרות הממשלה, כמקובל בכל המדינות הדמוקרטיות. בלי השב"כ, המשטרה והצבא שישמשו את עמית כחרב נגד "המורדים" בעליונות השלטון היוריסטוקרטי, עמית יישאר תלוי בערוץ 12 הדועך ובקפלניסטים הקיצוניים ביותר, שלא ממש מצליחים להזיז את הישראלים מהכורסא.

היות שעמית לא יוותר על הריבונות שבית המשפט העליון חמס מהעם, ללא מאבק, אני מציע לממשלת ישראל להיערך למשבר חוקתי שבו נשיא בית המשפט העליון תאב הכוח לא יהסס גם להשתמש בנשק "הנבצרות המהותית" כדי להשלים את ההפיכה המשטרית ולהפוך את ישראל מדמוקרטיה ליברלית ליוריסטוקרטיה דכאנית באופן סופי ומוחלט.

משה כהן-אליה הוא פרופסור מן המניין, הפקולטה למשפטים, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים