קיימים טיעונים מהותיים התומכים בקביעת דוקטרינת זכות עמידה מצומצמת, בעיקר בשל הפגיעה הנגרמת מהרחבתה ליחסים בין הרשויות ובשל האופן שבו הרחבת הזכות מעצימה את כוחה של הרשות השופטת על חשבונן של הכנסת והממשלה (ראו אהרן גרבר, "עיון בטיעונים בעד ונגד הרחבת זכות העמידה – הביקורת המהותית או השפעת דוקטרינת העמידה על הפרדת הרשויות").
יתרה מכך, סקירת הדרך בה הורחבה הדוקטרינה מלמדת כי שינוי זה התרחש אך ורק דרך הפסיקה. המחוקק והממשלה כלל לא היו שותפים לעיצוב הדוקטרינה חרף השפעותיה העצומות על הפרדת הרשויות ועל הדמוקרטיה הישראלית.
עיקרון הפרדת הרשויות קובע כי הנורמות המרכזיות בשיטת הממשל ייקבעו בפרלמנט ולא בבית המשפט. הפקדתו של בית המשפט על שרטוט דוקטרינה שקובעת את גבולות סמכותו שלו מנוגדת לעיקרון הפרדת הרשויות ולכל הפחות יוצרת מראית עין של ניגוד עניינים מוסדי.
בכל פעם שהשופטים הרחיבו את זכות העמידה הם הסבירו שמכיוון שמדובר בדוקטרינה שהתבססה על פסיקת בג"ץ ללא מקור חוקי, הרי היא כפופה לרצונם של שופטי בית המשפט העליון. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ברצותם ירחיבו, וברצותם ירחיבו שוב.
בפועל, אי הסדרת זכות העמידה בחקיקה ראשית תרמה לעיצוב יחסי הרשויות בישראל באופן חד-צדדי בידי השופטים. אפילו אם ירצה המחוקק לבטל את דוקטרינת זכות העמידה, ההכרעה על כך תתקבל במוסד שהופקד על קביעת נורמות כאלו. אין לקבל קביעה של הסדר כה משמעותי לדמוקרטיה הישראלית וליחסים בין הרשויות בידי השופטים בלבד.
עו"ד אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת
* מערכת "דיומא" רוצה להודות לעו"ד אהרן גרבר ולפורום קהלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של נייר המדיניות של הפורום. לפרסום במקור, כולל מראי מקום מלאים, ראו אהרן גרבר, "זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל", ספטמבר 2019.
Report