עיון בטיעונים בעד ונגד הרחבת זכות העמידה – מדוע בית המשפט אינו הפורום מתאים לדיוני מדיניות

בית המשפט איננו הגוף המתאים להחלטה בעניינים ציבוריים רחבי היקף, המחייבים לרוב הכרעות ערכיות ואידאולוגיות. תפקידו המרכזי הוא "להציל עשוק מיד עושקו", קרי לסייע לנפגע קונקרטי במסגרת עובדתית, תחומה ומצומצמת, ולכך פותחו לאורך השנים כללי הדיון שלפיהם הוא פועל. הדבר נכון אף יותר למסגרת האדברסרית שלפיה פועל בית המשפט הישראלי ואשר תוחמת את הדיון למסגרת המוצגת בפני בית המשפט על ידי מייצגי הצדדים בדיון מבוסס תצהירים, וזאת בניגוד לוועדות הכנסת אשר מזמנות מומחים לדיונים.

יתר על כן, מומחיותם של השופטים הוא בתחום המשפט ולא בתחומי המדיניות שבהם הם מתיימרים להחליט. מומחיות זו מאפשרת להם ליישם מושגים משפטיים, אך אין משמעותה כי ביכולתם לקבוע טוב יותר מכל אדם אחר מהי המדיניות הציבורית המתאימה בתחום מקצועי מסוים (ד"ר יהושע שגב, "דברים בזכותה של זכות העמידה המסורתית"). גם מבחינה מוסדית קיימת עדיפות להכרעות במחלוקות ערכיות בשדה הפוליטי שמעודד פשרות, בניגוד להכרעות המשפטיות הבינאריות של בית המשפט, וגם מטעם זה ראוי יותר לערוך דיונים ציבוריים במוסדות פוליטיים וייצוגיים (Lee A. Albert, Standing to Challenge Administrative Action: An Inadequate Surrogate for Claim for Relief).

ההצדקה של בית המשפט להכריע בנושאים בעלי השלכות רוחב נובעת מהצורך להגן על "עשוק". אם אין נפגע כזה אין טעם להעניק לבית המשפט סמכות הכרעה נוכח החסרונות המובנים שלו בקביעת מדיניות והפגיעה בעקרון הפרדת הרשויות (Antonin Scalia, The Doctrine of Standing as an Essential Element of the Separation of Powers). מלבד זאת, זכות העמידה בעניינים מנהליים כיום איננה עניין לשופטי בג"ץ בלבד. בעשורים האחרונים בית המשפט המחוזי יושב כבית משפט לעניינים מינהליים, והביזור ומספר השופטים הרב שדנים בנושאים מנהליים מגבירים את הבעייתיות שבהתוויית מדיניות כללית בבתי המשפט בנושאים אלו.

טענה נוספת שעלתה נגד הרחבת זכות העמידה הייתה כי הרחבה שכזו תציף את בית המשפט בעתירות רבות, ותכביד על משאבי המערכת. אף שאין בנמצא נתונים אמפיריים מדויקים המבודדים את ההשפעות של ביטול דוקטרינת זכות העמידה המסורתית על העומס שאותו חווה כיום מערכת המשפט, אין חולק כי שיעור העתירות המנהליות לבג"ץ עלה בחדות בחלוף השנים (עובדה שהביאה, בין היתר, לשינויים בסדרי הדין, להקמת בתי המשפט לעניינים מינהליים בשנת 2000 וכן להגדלת מספר השופטים ל-12 ב-1992, ל-14 ב-1994 ול-15 בשנת 2009.

מספרן הגובר של העתירות לבג"ץ אף הביא בשנים האחרונות לפרישתם המוקדמת של שופטים מפאת עומס העבודה הכבד. הכתבים טובה צימוקי וגלעד מורג סיפרו כי "שופטים רבים בעליון אומרים בשיחות סגורות כי קשה ל-15 שופטים לעומד בעומס הרב – הצורך במתן החלטות בכ-10,000 תיקים בשנה. 'מדובר ב'עבדות' של השופטים', הם העידו". כאמור, טרם נאספו ממצאים שמבודדים את השפעת הרחבת זכות העמידה, אך ברי כי היא תרמה לתופעה.

לבסוף, מקובל לומר כי הנפגע האישי הוא הגורם האופטימאלי לניהול תביעתו, שכן לו נתון כל המידע עליה. גורם שלישי שמבקש סעד שיפוטי לא לו, עלול שלא לדייק בעובדות (ולכל הפחות ייאלץ להשקיע יותר משאבים בבירורן), ואולי יכפיף את האינטרס של הנפגע הישיר למטרותיו שלו.

עו"ד אהרן גרבר הוא סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת

* מערכת "דיומא" רוצה להודות לעו"ד אהרן גרבר ולפורום קהלת על הסכמתם לפרסום עיבוד של נייר המדיניות של הפורום. לפרסום במקור, כולל מראי מקום מלאים, ראו אהרן גרבר, "זכות העמידה במשפט הציבורי בישראל", ספטמבר 2019