בין פרשת קו 300 לפרשת אום אל-חיראן – מחשבות נוגות בעקבות עדותו הפומבית של משה סעדה

עדותו הפומבית של משה סעדה על ההתנהלות העבריינית של מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, בפרשת אום אל-קיעאן, ועל החלטתו המושחתת של פרקליט המדינה, שי ניצן, לאפשר זאת, לא חידשה לי הרבה, שכן רוב הדברים כבר פורסמו בעבר ואף זכו לאימות מצד בכירים אחרים במח"ש. עם זאת, התעוררו בקרבי מחשבות נוגות על מה היה קורה לו פרשת קו 300 הייתה מתרחשת היום.

פרשת קו 300

בשנת 1984 חטפו ארבעה מחבלים פלסטינים אוטובוס קו 300 של אגד ובו עשרות נוסעים. בפעולת החילוץ של סיירת מטכ"ל, נהרגו שני מחבלים ונוסעת ישראלית אחת. שני המחבלים האחרים נתפסו חיים, אולם ראש השב"כ אברהם שלום הורה לראש אגף מבצעים של השב"כ אהוד יתום להוציאם להורג וכך אכן קרה.

אולם, בזירה ראו רבים את שני המחבלים שנתפסו, בטרם הוצאו להורג. בתחילה דיווח הניו יורק טיימס שהמחבלים נלכדו חיים. רק לאחר הפרסום בניו יורק טיימס, העזה התקשורת הישראלית להמרות את פי הצנזורה (שהייתה הרבה יותר מחמירה אז) ולפרסם מידע ראשוני על הפרשה. לאחר מכן פורסמו בתקשורת הישראלית גם תמונות של המחבלים שנותרו חיים לאחר ההשתלטות.

ברגע שהמידע על כך ששני מחבלים נלכדו בחיים החל לדלוף, פצח השב"כ במסכת של שקרים והטעיה נגד רשויות מדינת ישראל.

כאשר הממשלה הקימה ועדת בירור פנימית לבדיקת נסיבות מותם של המחבלים, "השתיל" ראש השב"כ את בכיר השב"כ יוסי גינוסר בוועדה ובאמצעותו פעל לשבש את החקירה ולזהמה. במקביל, ראש אגף מבצעים הנחה את אנשי השב"כ למסור עדויות שקר לוועדה וזאת בידיעת ראש השב"כ והיועץ המשפטי של השירות.

למרבה המזל, שירתו אז בשב"כ שלושה אנשים אמיצים שפעלו לחשוף את הפרשה, והיועץ המשפטי לממשלה היה נחוש דיו להורות על פתיחת חקירה פלילית וזאת נגד עמדת ראש הממשלה שמעון פרס וממלא מקום ראש הממשלה יצחק שמיר.

לפרשה זו עוד היו מספר גלגולים נוספים, אולם בסופו של דבר קיבלו ראש השב"כ ושאר אנשי השב"כ שמסרו עדויות שקר וששיבשו את החקירה, חנינה בטרם העמדה לדין. זמן קצר לאחר מכן גם אנשי השב"כ שהיו מעורבים בהוצאה להורג קיבלו חנינה דומה. כל המעורבים בפרשה עזבו את השב"כ – חלק מיד וחלק לאחר זמן מה – אבל שלושת בכירי השב"כ, ראובן חזק, רפי מלכא, ופלג רדאי, שהעזו לעמוד נגד המערכת "הועזבו" עוד קודם לכן, וגם היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר, שהתעקש על חקירת המקרה הודח בפועל.

היועץ המשפטי לממשלה, פרופ' יצחק זמיר

פרשת קו 300 הייתה אחת הפרשות המבישות בהיסטוריה של מדינת ישראל. אנשי שב"כ הוציאו להורג מחבלים חיים, ואז שיקרו לרשויות ופעלו באופן מתוכנן לשבש את חקירת האירוע. במהלך החקירה התגלה שאנשי שב"כ העידו עדויות שקר בפני רשויות החוק באופן מערכתי במשך שנים רבות. גם פרס ושמיר כשלו כאשר פעלו להסתיר את הפרשה ולסגור אותה בשקט. אם לא שלושת חושפי השחיתות בשב"כ והיועץ המשפטי לממשלה האמיץ והנחוש, הפרשה הזו הייתה נקברת קבורת חמור.

במשך שנים חשבתי ששיבושי החקירה והטיוח המערכתי שהתגלו בפרשת 300 לא יכולים לחזור על עצמם. גם אם יקרה מקרה דומה בשב"כ או במשטרה, חשבתי לעצמי, ממשלות ישראל מצויות כיום תחת פיקוח הדוק יותר מזה שהיה בשנות השמונים – אם פיקוח משפטי ואם פיקוח תקשורתי – ואפילו ראשי ממשלה לא יוכלו להעלים עדויות שקר ושיבושי חקירה מצד בכירי השב"כ או המשטרה.

מה שלא לקחתי בחשבון זה שאם אלו שרוצים להסתיר התנהלות פושעת של ארגון ביטחון פנים, הם לא בכירי המערכת הפוליטית אלא בכירי המערכת המשפטית אז הם יצליחו לקבור גם עבירות חמורות פי כמה מאשר עדות שקר ושיבוש חקירה.

פרשת אום אל-חיראן

ב-2017, נערך מבצע לפינוי הכפר הבדואי אום אל-חיראן. במהלך המבצע פתחו שוטרים בירי לעבר רכב בו נהג תושב הכפר, יעקוב אבו אל-קיעאן, ואז הרכב פגע בשוטר ארז לוי עמדי והרגו.

אחרי האירוע הודיעה המשטרה שמחקירה ראשונית עולה שמדובר באירוע דריסה מכוון. במשטרה הוסיפו והודיעו שנבחן קשר של אבו אל-קיעאן לדאע"ש וכי במסגרת חיפוש בביתו נמצאו עיתונים עם כותרת על פיגוע דריסה ודאע"ש. דוברות המשטרה אף קראה למגזר הבדואי "להקיא מתוכו ניצנים של אידיאולוגיות קיצוניות שכל עניינן טרור". אולם, רכז שב"כ שהגיע לזירה העריך – עוד בערב האירוע – כי "לא מדובר בפיגוע מתוכנן. הסבירות שמדובר בפיגוע בכלל – אינה גבוהה" וציין כי "השוטרים לא חשו איום בעת שביצעו את הירי הראשוני ובטרם הדריסה בוצע ירי מאסיבי" (בעדותו המאוחרת יותר במח"ש הוסיף רכז השב"כ כי "למיטב שיפוטי וניסיוני המקצועי, לאור הממצאים בשטח, מדובר לכל היותר בתאונה או בתקלה מבצעית ולא בפיגוע, ובוודאי שלא בפיגוע מתוכנן"). מח"ש פתחה בבדיקה באותו היום, וחוקריה גבו עדויות, ביצעו שחזורים, אספו חוות דעת ממומחים ואף נערכה בדיקה של חוקר תאונות דרכים. הראיות הובילו את צוות החקירה של מח"ש לשלול את אפשרות הפיגוע ולהעריך כי ירי המשטרה גרם לאבו אל-קיעאן לאבד שליטה ברכבו שדרס את השוטר עמדי לוי.

תיעוד התקרית באום אל חיראן

מה בין פרשת קו 300 לבין פרשת אום אל-חיראן?

על פניו אין מה להשוות בין פרשת קו 300 לבין הפרשה בה נורה יעקוב אבו אל-קיעאן. בפרשת קו 300 מדובר היה בהוצאה להורג בדם קר, ואילו באום אל-חיראן אולי היה ירי שגוי ואולי חמור מכך, אבל לבטח לא היה שם רצח בכוונה תחילה. יתרה מזאת, בניגוד לפרשת קו 300, נבדקו נסיבות מותו של אבו אל-קיעאן מלכתחילה על ידי הגורם המוסמך – המחלקה לחקירת שוטרים – והושקעו מאמצים ניכרים להגיע לחקר האמת.

אבל בכל זאת יש מכנה משותף בין שתי הפרשות שכן גם מותו של אבו אל-קיעאן חשף תרבות של שקר ושיבוש חקירה בארגון ביטחון פנים והתגייסות של המערכת למען הסתרת ההתנהלות הפושעת של ארגון ביטחון הפנים.

התנהלות המשטרה והמפכ"ל

כמו ראש השב"כ אברהם שלום בפרשת קו 300 גם מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך פעל לשבש את החקירה בפרשת אום אל-חיראן. משה סעדה, שהיה סגן ראש מח"ש באותה תקופה, אורי כרמל ראש מח"ש, דובי שרצר שהיה החוקר הבכיר של מח"ש בפרשת אום אל-חיראן, ובכירי מח"ש אחרים, חשפו כבר מזמן כיצד אלשיך עשה כל אשר לאל ידו לזהם את החקירה ולשבשה.

הכל התחיל כאשר תכף לאחר האירוע קבע המפכ"ל כי אבו אל-קיעאן הוא "מחבל בן עוולה" וכך קיבע את עמדת המערכת בנושא. בהמשך התעלם אלשיך מעמדת השב"כ שאין מדובר בפיגוע ואילו עמדת מח"ש שאבו אל-קיעאן לא ביצע פיגוע ושיש לחקור את המעורבים בחשד להתנהלות פלילית באירוע ובמה שאירע לאחריו, הביאה את למפכ"ל לצאת למסע השתוללות נקמנית נגד מח"ש.

עם או בלי קשר לרוח המפקד ששידר אלשיך לפקודיו, גילתה מח"ש כי השוטרים המעורבים באירוע מסרו עדויות שקר. בנוסף, חוקרי מח"ש מגלים שבימ"ר נגב תחקרו את השוטרים המעורבים ואף הראו להם סרטון של הזירה שצולם ממסוק משטרתי, וכך זיהמו את החקירה. חוקרי ימ"ר נגב אף לא תיעדו את הצגת הסרטון בפני השוטרים המעורבים בתיעוד ההודעות שנגבו מהם.

כך תיאר ראש מח"ש את התנהלות השוטרים המעורבים והמשטרה: "ממצאי הבדיקה הצביעו בבירור כבר בשלב המוקדם על כך שפשה זיהום משמעותי בתהליך גביית ההודעות של השוטרים המעורבים, וזאת בשלב המקדמי שבוצע ע"י המשטרה, עוד טרם גביית גרסאות השוטרים במח"ש. כמו כן נמצאו ממצאים מובהקים שהצביעו על אי אמירת אמת בחקירה מצד מעורבים שונים באירוע".

לצד עדויות השקר של השוטרים המעורבים וזיהום החקירה על ידי המשטרה, התחיל המפכ"ל במסע דיסאינפורמציה נגד מח"ש. כך, למשל, טען אלשיך שהמחלקה הסתירה ראיות המוכיחות את היותו של אבו אל-קיעאן טרוריסט ודאג שטענה זו תודלף לתקשורת. הוא לא הסתפק בכך ופתח במסכת איומים נגד מח"ש ובכיריה. כך, למשל, נסע אלשיך לביתו של ראש מח"ש והזכיר לו שהוא "מומחה בפירוק ארגונים עוינים". אבל אפילו זה לא הספיק למפכ"ל. אלשיך ניסה להביא להדחתו של שרצר, חוקר מח"ש, על ידי האשמתו בהטרדה מינית והורה לעוזרו "תיכנס בסעאדה [הטעות במקור, ח. ר.]" בהודעת טקסט שהגיעה בטעות לסעדה עצמו. בנוסף, ניסה אלשיך לקדם שינויים מבניים במבנה הארגוני של מח"ש (כלומר, המפכ"ל ניסה להשפיע על המבנה הארגוני של הגוף שאמור לחקור את המשטרה, וזאת בעיצומה של חקירת מח"ש מתנהלת). בישיבה אצל היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בה נכח גם פרקליט המדינה, שי ניצן, שב אלשיך ואיים על ראש מח"ש וסגנו שהוא יפרק את היחידה.

כך סיכם ראש מח"ש, בניסוח מעודן ביותר, את מכלול התנהלותו העבריינית של המפכ"ל: "רק במבט לאחור, מבעד למרחק הזמן והמקום, הלך והשתקף לנגד עיני מה שנחזה בדיעבד להיות מהלך סדור ושיטתי (ככל הנראה פרי 'מומחיות בפירוק ארגונים עוינים') שתכליתו, כך מסתמן, הייתה לכרסם במעמדה של מח"ש כ'שומר הסף' המופקד על חקירות המשטרה, להבאיש את ריחה בעיני הבכירים העומדים בראש המערכת; ואגב כך לערער את ביטחונם העצמי של אנשיה הניצבים בחזית העשייה, וליצור כלפיהם אפשר של 'מניעה מצבית' (כלשונו המקצועית של המפכ"ל אלשיך; או 'אפקט מצנן' בלשוני שלי) תוך כרסום בתדמיתן ובמעמדן המקצועי של מי שזוהו על ידו כדמויות מפתח במחלקה וכהנהגת העתיד שלה".

את הדברים האלו אפילו ראש השב"כ אברהם שלום לא העז לעשות.

מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך

התנהלות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה

למרות קווי הדמיון בין התנהלותו העבריינית של ראש השב"כ בפרשת קו 300 לבין התנהלותו העבריינית של מפכ"ל המשטרה בפרשת אום אל-חיראן, יש הבדל משמעותי ביותר בין שתי הפרשות – הפעם החליטו בכירי המערכת המשפטית לא לטפל בהתנהלות העבריינית של ראש הארגון הביטחוני ולקבור את הפרשה.

ראש מח"ש דיווח ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה על האיום שאיים המפכ"ל על מח"ש בפגישתם בביתו באפריל 2016, אך מנדלבליט וניצן לא עשו דבר בנושא. אפילו בפברואר 2017, אחרי שהם נוכחים במו עיניהם בהתנהלותו העבריינית של המפכ"ל ושומעים במו אוזניהם את איומיו נגד מח"ש ונגד בכיריה, החליטו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה – במקום לפעול להדחה מיידית של המפכ"ל ולפתיחה בחקירה פלילית נגדו – לקבור את הטיפול בנושא.

סעדה מספר איך בפגישה בחדר היועץ המשפטי לממשלה, ניסה מנדלבליט – כולו רועד מפני זעמו של המפכ"ל – להרגיע את אלשיך: "לא... לא עכשיו, לא עכשיו, אני לא רוצה לדבר על כלום, זה לא מתאים".

אחרי שהמפכ"ל העלה האשמות שקריות נגד מח"ש בתקשורת ביקש כרמל מניצן שהפרקליטות תוציא תגובה מפורטת בנושא. בתגובה, הסביר ניצן לכרמל מדוע אין לעשות דבר, מערכתי או פומבי, כנגד השתוללות המפכ"ל: "אם מתרוממים מעל האירוע ומסתכלים במבט על כלל מערכת יחסי הפרקליטות משטרה, להסלים כעת את המריבה, רק יעשה טוב למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק. וד"ל [ודי לחכימא ברמיזא]. המפכל אכן פעל פה באופן שערורייתי, אך יש אינטרסים של המדינה שצריך לשקול".

כלומר, פרקליט המדינה החליט להפקיר את מח"ש, וגם היועץ המשפטי לממשלה הרועד בחדרו, נתן למפכ"ל להמשיך לפעול באין מפריע מול הגוף האמון לחקור את המשטרה.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט

עדותו של ראש מח"ש

מפקד מח"ש, עורך הדין אורי כרמל, ידוע לא כמקצוען אלא גם כמי שחש נאמנות רבה מאוד לפרקליטות המדינה בה בילה את כל הקריירה המקצועית שלו (אגב, אותה נאמנות קיצונית לפרקליטות המאפיינת רבים מעובדיה, לרוב מונעת מהם להודות בטעויות ובהתנהלות פסולה של המערכת). כרמל גם ידוע כאיש שקול המעדיף תגובות מדודות ולשון מעודנת, ולכל אורך הדרך נמנע מעימות פומבי מול אלשיך.

אבל למרות שכרמל לא הגיב באופן פומבי, פורסמו מספר תכתובות שלו בנושא, ודווקא משום תגובותיו המדודות ולשונו המעודנת, הדברים שכתב מלמדים עד כמה הפקיר פרקליט המדינה את מח"ש להתנכלויות המפכ"ל.

כך, למשל, כתב כרמל לניצן: "אני חש שבשם ה'התרוממות מעל', ועל מזבח יחסי פרקליטות-משטרה, מוקרבת מח"ש, על אנשיה ועל האינטרס הציבורי עליו היא מופקדת. להשאיר אותי ללא גיבוי כאשר המפכ"ל עצמו (לא איזה נאשם בפלילים, ח"כ הזוי או ארגון זכויות אדם מקצה הסקאלה) טוען שבידינו ראיות, נראה לי לא הגון ולא ערכי".

בתצהיר לבית המשפט כתב כרמל כי "מח"ש נתקלה בהתנהלות מתריסה של פיקוד המשטרה הבכיר, המתבטא ביחס למח"ש כאל ארגון עוין שראוי לפרקו, אגב הטחות שווא חוזרות על 'הדלפות' כביכול (בבחינת הפוסל במומו פוסל), כמו גם על מה שנחזה להיות ניסיונות להטלת מורא על אנשי מח"ש".

במכתב לנציב תלונות הציבור תיאר כרמל כיצד התקשה להגן על מח"ש ועל אנשיה "בהעדר גיבוי פרקליט המדינה". בהמשך אותו מכתב, הוא סיכם, בלשון מעודנת ביותר, את חוסר הגיבוי שקיבל מפרקליט המדינה אל מול ההשתוללות של המפכ"ל: "למרות ההתנהלות החריגה, החוזרת ונשנית, בפומבי ובחדרי חדרים, עליה שבתי והתרעתי לאורך חודשים רבים, בעל פה ובכתב, בפני פרקליט המדינה דאז, אשר היה בה להבנתי כדי לפגוע ביכולתה של המחלקה לבצע את משימותיה ולמלא את ייעודה כ'שומר סף' רגיש וחיוני, לא זכיתי לאורך תקופה זו בחסותו של פרקליט המדינה ניצן ובהגנה מצדו על המחלקה ואנשיה".

כפועל יוצא ישיר מחוסר הגיבוי שקיבלה מח"ש מפרקליט המדינה החליט כרמל לפרוש מתפקידו, כשנה לפני תום הקדנציה שלו בתפקיד.

ושוב פרקליט המדינה

ניצן לא הסתפק בהפקרת מח"ש להתקפותיו העברייניות של המפכ"ל והחליט גם לשתף פעולה עם הקו שהוביל אלשיך.

וכך, נמנע פרקליט המדינה מלנקות את שמו של אבו אל-קיעאן מהאשמתו כמחבל. בנוסף, הוא נמנע מלהורות על פתיחת חקירה בעניין עדויות השקר של השוטרים וזיהום החקירה על ידי המשטרה. ניצן ידע שהחקירה זוהמה ושהשוטרים מסרו גרסאות כוזבות ומתואמות אבל במקום חקירה פלילית העדיף למסור זאת לטיפול משמעתי, ובה בעת ביסס את החלטתו הסופית על גרסאות אלו (ראו התצהיר שהגיש ראש מח"ש אורי כרמל לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, דוד רוזן, סעיפים 132-129).

ניצן אפילו לא התיר למח"ש לחקור את השוטרים המעורבים בירי בחקירה באזהרה. חוקר מח"ש לשעבר בני צברי ציין כי "הופקעה ממח"ש הסמכות לחקור באזהרה, פשוט הופקעה על ידי פרקליט המדינה דאז".

ואם כל זה לא מספיק, אז ג'וש בריינר דיווח כי את קרן בר-מנחם שמונתה לראשות מח"ש אחרי כרמל ושהביאה בפועל לפירוק הארגון כגוף חוקר, מינה ניצן בתמיכתו של אלשיך.

פרקליט המדינה שי ניצן

שחיתות מערכתית

אלשיך יכול היה להשתולל כאוות נפשו משום שמנדלבליט וניצן לא היו מוכנים לעמוד מולו. למעשה, הם השניים שאפו לרצותו בכל מחיר, משום שבאותו הזמן הייתה המשטרה בעיצומם של חקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו.

פרקליט המדינה הבין היטב שללא רצונו הטוב של המפכ"ל, יעמדו תיקי נתניהו בסכנה, ויוקרתה של הפרקליטות תיפגע. לפיכך, בשל אינטרסים זרים, החליטו היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לאפשר למפכ"ל לשבש חקירה ולאיים על בכירי מח"ש בלי לשלם כל מחיר על כך.

מאז שמאמציו של פרקליט המדינה לקבור את הטיפול בעדויות השקר ובשיבושי החקירה של המשטרה ובהתנהלות העבריינית של העומד בראשה, נחשפו בפומבי, טען ניצן שאין שום קשר בין מעשיו לבין תיקי נתניהו. אולם ניצן עדיין לא הסביר לציבור מדוע הוא ומנדלבליט לא פעלו להעמיד את המפכ"ל לדין על האיומים שאיים על מנהל מח"ש בנוכחותם, קל וחומר על שיבוש חקירה וניסיונות הפגיעה בחוקרי המחלקה.

בפרשת קו 300, בזכות יועץ משפטי לממשלה אמיץ כמו זמיר (ובזכותם של שלושת בכירי השב"כ חזק, מלכא, ורדאי) ראש השב"כ העבריין ואנשי השב"כ שהוציאו את המחבלים להורג, שהעידו עדויות שקר וששיבשו את החקירה אולי לא נעשו ענישה פלילית, אבל לפחות הודחו מתפקידם (ולמרבה הצער גם זמיר, חזק, מלכא ורדאי שילמו מחיר אישי בפרשה). חשוב מכך, בלי הנחישות של המערכת המשפטית, המערכת הפוליטית לא הייתה מטפלת, בסופו של דבר, בנורמות הפסולות שהתקיימו אז בשב"כ, ואלו היו נותרות בארגון עד היום. לעומת זאת, מפרשת אום אל-חיראן עולה שהמפכ"ל יכול להתנהל באופן עברייני ואף לאיים בפירוק מח"ש, אך פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לא רק שלא יפעלו להעמידו לדין או לכל הפחות להדיחו מתפקידו, אלא גם יפעלו לקבור את הפרשה משיקולים זרים. וכך, אפילו השוטרים שהעידו עדות שקר וששיבשו חקירה לא יועמדו לדין ואפילו לא ייחקרו באזהרה, כי לפרקליט המדינה יהיה אינטרס לקבור את הפרשה.

במחשבה שנייה, אולי התמזל מזלנו שפרשת קו 300 לא התרחשה בימינו. עם יועץ משפטי לממשלה ופרקליט מדינה מושחתים כמו מנדלבליט וניצן, לא היה נעשה דבר נגד התנהלותו העבריינית של ראש השב"כ ובמיוחד אם אותו ראש שב"כ היה קשור באיזושהי צורה לתיקים נגד נתניהו – וד"ל.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל