אסתר חיות, 2018   מקור: לע"מ (מארק ניימן)

בשבוע שעבר נאמה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בכנס עורכי הדין. בנאומה התייחסה חיות באופן נרחב לביקורת הציבורית על הרשות השופטת בכלל ועל בית המשפט העליון בפרט.

בין יתר הדברים אמרה חיות כי "אפשר לדבר על טעויות של בית המשפט, ועל הצורך בהגשת ערעור או בקשה לדיון נוסף. אפשר לדבר על כך שהמצב המשפטי בסוגייה כזו או אחרת מצריך שינוי או תיקון בחקיקה. אך לצערי, השיח הציבורי היום וההצעות השונות הנשמעות חדשות לבקרים, מתדרדרים למקומות שלא הכרנו, ואני מרשה לעצמי לומר כי מדובר במקומות מסוכנים ביותר".

אין אלא להתפלא על הדרך בה חיות מבינה – או לא מבינה – את הביקורת על בית המשפט העליון.

מזה 30 שנה נתונה המערכת הדמוקרטית למתקפה פרועה של אקטיביזם שיפוטי רדיקלי וקיצוני מצד בית המשפט העליון – מתקפה אנטי דמוקרטית שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם. בית המשפט העליון הצליח להפוך את עצמו לרשות-על המצויה מעל הממשלה, הכנסת, והעם הריבון, וזאת בניגוד לעקרונות יסוד של הדמוקרטיה הליברלית – הפרדת רשויות, שלטון החוק ושלטון העם.

בית המשפט העליון שפעם היה פאר הדמוקרטיה הישראלית, הפך למוסד אנטי דמוקרטי, שנוהג להחליף את שיקול דעתם של חברי הממשלה והכנסת בכל נושא ונושא, שכונן חוקה באמרי פיו ושאפילו מעז לפסול חוקי יסוד ולכונן חוקי יסוד משל היה אספה מכוננת (ראו חיים רמון, "בג"ץ שפיר נגד הכנסת – בית המשפט העליון מאיץ את ההפיכה נגד הדמוקרטיה הישראלית"). וכל זאת, כמובן, בלי שהכנסת הסמיכה אותו לדבר מכך.

דבר כבר לא יסתיר מהציבור את מה בית המשפט העליון עשה בעשורים האחרונים וממשיך לעשות גם עתה – הפיכה משטרית איטית נגד הדמוקרטיה הישראלית (ראו חיים רמון, "צפרדע במים רותחים – על ההפיכה המשטרית האיטית שמחולל בית המשפט העליון נגד הדמוקרטיה הישראלית").

וכל מי שמעז להעביר ביקורת על בית המשפט העליון, הפלג האנטי דמוקרטי מיד מכריז עליו כאויב "שלטון החוק". בכך, לפחות, חיות לא מחדשת דבר. כזכור, גם כאשר היה מדובר במשפטנים מעולים שמתחו ביקורת עניינית ושהתנגדו לזרם האנטי דמוקרטי בבית המשפט העליון, נהגו השופטים "המהפכנים" לשפוך את דמם בעידודה הפעיל של תקשורת אוהדת. מינויה של פרופ' רות גביזון סוכל כי הייתה לה "אג'נדה" ואילו פרופ' דניאל פרידמן הוגדר כ-"אויב", כי רצה להגביל, במעט, את הכוח העצום שצבר בית המשפט העליון.

אבל דבריה של חיות מעידים לא רק על היהירות האנטי דמוקרטית וחוסר המודעות המשווע שאופייניים לשופטים אקטיביסטיים קיצוניים, אלא גם על כוונה להונות את שומעיה. וכך אמרה חיות בכנס:

"הגישה הממלכתית, הדיאלוג ולקיחת האחריות פינו את מקומם לשיח לעומתי שמקצין והולך, אשר נבנה בתוך תיבת תהודה של הצהרות בלתי-מבוססות, ספקולציות ואינפורמציה ונתונים מגמתיים. אותו שיח הבשיל בתקופה האחרונה לכדי השתלחויות ברשות השופטת ובשופטיה, ולקריאות בוטות לפגוע בהם ולהחלישם באמצעים יצירתיים כאלו ואחרים. מדובר על חלומות להרוס מן היסוד את הקיים ולהחליפו במערכת מוחלשת שתהא עושת דברם של גורמים פוליטיים.

כך למשל, מדובר על פוליטיזציה של תהליך בחירת השופטים על חשבון שיקולים ענייניים של יכולת מקצועית ומזג שיפוטי. ואני שואלת: לאן כל זה מוביל? למדינה שיהיו בה בתי משפט מטעם? לרשות שופטת שלא תוכל ולא תרצה לעמוד באופן עצמאי ובלתי-תלוי אל מול הרשויות האחרות ולהגן על הפרט מפני השלטון?".

האם אנו אמורים להאמין כי נשיאת בית המשפט העליון במדינת ישראל אינה יודעת כי ברוב רובן של הדמוקרטיות המערביות, בוחרים נבחרי הציבור את רוב השופטים לבתי המשפט החוקתיים או את כולם (ראו שי-ניצן כהן, שמעון נטף ואביעד בקשי, "בחירת שופטים לבתי משפט חוקתיים – שיטות הבחירה במדינות דמוקרטיות")?

האם נשיאת בית המשפט העליון הישראלי טוענת כי בית המשפט העליון של ארצות הברית, בית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה והמועצה החוקתית של צרפת הם בתי משפט "מטעם"?

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, ושאר השופטים האקטיביסטים הרדיקלים שסייעו לו ושהמשיכו את דרכו, כוננו מערכת משפטית אנטי דמוקרטית ייחודית, תוך השתקת כל ביקורת עניינית על פועלם. דבריה של חיות רק מעידים שכמו רבותיה, גם אותה לא מעניין דבר מלבד המשך שלטון השופטים במקום שלטון העם.

לצערי הרב, המערכת המשפטית דיכאה את המערכת הפוליטית באופן כה מוצלח שאף אחד מנבחרי הציבור לא מנסה לעשות את הרפורמות הנדרשות, וכל אלה שניסו, שילמו מחיר יקר על רצונם לתקן את הנזק שגרמה כת המלכים-הפילוסופים לדמוקרטיה הישראלית.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל

users: חיים רמון

מלכה טייכר-מילר
אני לא מבינה, למה אי אפשר לומר את האמת על בתי המשפט, המתנהלים כארגון פשע...

אפשר, בהחלט שאפשר, הנה חיים רמון אומר
אבל הבקורת לא תקבל את התהודה לה היא ראויה באמצעי התקשורת הפופולריים, וגם אילו כן היו מקבלים תהודה או שהיו נאמרים ע"י מי שלא מסכן את המערכת ולכן לא זוכים להתייחסות או נאמרים והאומר, כמו חיים רמון בעצמו, היה הופך למטרת חיסול של מסיעי בית המשפט בפרקליטות

תמי
חיות לחדר החקירות להב 433! בסופו כלא להמון שנים יחד עם יתר המאפיה

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר