בדו"ח מדד הדמוקרטיה הישראלית שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2021 נמצא כי אמון הציבור בבית המשפט העליון עומד על 47.1 אחוזים. מדובר בתוצאה הנמוכה ביותר אי פעם מאז החל המכון הישראלי לדמוקרטיה לפרסם מדד שנתי זה ב-2003 (לתוצאות בשנים עברו ראו "מדד-דיומא – אמון הציבור בבית המשפט העליון על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה").
כאשר חלק ניכר מהציבור רוחש חוסר אמון לכנסת ולממשלה הוא יכול לנסות ולהביא לשינוי באמצעות הצבעה בבחירות. כידוע, שופטי בית המשפט העליון אינם עומדים לבחירת העם. יתר על כן, שיטת בחירת השופטים המקובלת בישראל מצמצמת את מקומם של נבחרי הציבור בהליך הבחירה (בניגוד לישראל, ברוב הדמוקרטיות המתוקנות נבחרים רוב השופטים "החוקתיים" או כולם על ידי נבחרי הציבור). כלומר, את הפגמים בהתנהלותו של בית המשפט העליון הגורמים לאובדן אמון הציבור, הציבור לא יכול לתקן בדרך ישירה כמו בחירות או בדרך עקיפה כמו השפעה על בחירת השופטים. לפיכך, הדרך לביצוע התיקונים הנדרשים חייבת לעבור דרך חקיקה של הכנסת ובמידה פחותה גם דרך החלטות ממשלה.
"הדרך לביצוע התיקונים הנדרשים חייבת לעבור דרך חקיקה של הכנסת"
ואיך מתקנים?
ובכן, קודם כל צריך לנסות ולהבין במדויק מהן הבעיות בהתנהלותו של בית המשפט העליון שצריך לתקן. במאמרים קודמים כתבתי על האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי הרווח בבית המשפט העליון ועל חתירתו של מוסד זה לעליונות משטרית. חשובה לא פחות ההבנה שהבעיה היא לא רק בבית המשפט העליון אלא במערכת המשפטית בכללותה ובעיקר במוסד היועץ המשפטי לממשלה.
אבל גם אחרי שמבינים מהן הבעיות בהתנהלות של המערכת המשפטית, צריך להבין אילו תיקונים יפתרו את הבעיות ואילו תיקונים לא יועילו הרבה ואולי אף יגרמו נזק נוסף. להתרשמותי, רבים מהמבקרים לא מבינים מה נכון לעשות כדי לתקן את ההתנהלות האנטי דמוקרטית של המערכת המשפטית. כך, למשל, פסקת ההתגברות שלרוב מוזכרת בהקשר של ריסון בתי המשפט, דומה לטיפול ברגל קטועה באמצעות פלסטר.
לפיכך, אציג להלן שבעה תיקונים מרכזיים שיש לערוך במסגרת הרפורמה הדמוקרטית ביחסים בין העם ונבחריו לבין המערכת המשפטית.
הרפורמה הדמוקרטית
פסילת חקיקה – ראש וראשון יש לקבוע בחוק יסוד: השפיטה כי אין לבתי המשפט סמכות לפסול חקיקה של הכנסת. כל עוד אין למדינת ישראל חוקה מוגמרת שהוכרזה על ידי הכנסת, אין שום הצדקה שבית המשפט העליון יפסול חקיקה ראשית או חוקי יסוד.
בג"ץ – את המוסד של בג"ץ יש לבטל לאלתר. אין שום הגיון בבית משפט מנהלי המשמש הן כערכאה ראשונה והן כערכאה אחרונה ולמיטב ידיעתי אין שום מוסד מקביל לבג"ץ בדמוקרטיות אחרות. יתרה מזאת, דיונים בבג"ץ נעדרים מרכיבים משפטיים המקובלים בהליכים אזרחיים או פליליים, כגון שמיעת עדים, חקירה נגדית, עדות מומחה ועוד. מי שעוקב אחר הדיונים בבג"ץ יכול להתרשם מהרמה המשפטית הנמוכה המאפיינת אותם ומהטיעונים הלא משפטיים הרווחים בהם. לפיכך, יש לבטל את בג"ץ ולקבוע שעתירות מנהליות תוגשנה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים או לבית משפט מנהלי שיוקם בנפרד – ובהתאמה, ערעור על פסק דין מנהלי יוגש לבית המשפט העליון או לערכאה מנהלית עליונה שתוקם בנפרד. כך או כך, בית המשפט העליון ישמש כערכאת ערעור בלבד.
בחירת השופטים לבית המשפט העליון – את סמכות בחירת השופטים לבית המשפט העליון יש להעביר מהוועדה לבחירת שופטים לידי נבחרי הציבור. אפשר, למשל, לאמץ מודל בו ראש הממשלה בוחר שופט, הממשלה צריכה לאשר את הבחירה והכנסת צריכה לאשרר זאת. ישנם מודלים נוספים שאפשר לאמץ, אבל העיקר הוא שאת שופטי בית המשפט העליון יבחרו נבחרי העם בלי שום מעורבות של השופטים או של לשכת עורכי הדין.
פיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה – את תפקיד ראש התביעה הכללית יש לפצל ממשרת היועץ המשפטי לממשלה. לדעתי, יש לפצל את משרת היועץ המשפטי לא לשניים אלא לשלושה תפקידים – יועץ משפטי לממשלה, ראש התביעה הכללית, ומייצג המדינה בערכאות.
העמדה המחייבת – יש לקבוע בחוק יסוד: הממשלה כי חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה אינה מחייבת את הממשלה, ולא את ראש הממשלה והשרים. יש להוסיף ולקבוע כי כאשר יש אי הסכמה בין עמדת הממשלה או מי מחבריה לבין היועץ המשפטי לממשלה, עמדת הממשלה היא לא רק העמדה המחייבת אלא העמדה היחידה שיש לה מעמד משפטי.
מונופול הייצוג – יש לקבוע בחוק יסוד: הממשלה כי מייצג המדינה בערכאות מחויב להציג את עמדת הממשלה או מי מחבריה. מייצג המדינה בערכאות מייצג את הממשלה ולא את עצמו ולפיכך אין שום משקל לעמדה האישית שלו באשר לסוגיה הנידונה בבית המשפט.
יועצים משפטיים כמינויי אמון – יש לקבוע בחוק יסוד: הממשלה כי היועץ המשפטי לממשלה ומייצג המדינה בערכאות יהיו מינויי אמון של הממשלה. ראש הממשלה יציע מועמדים, והממשלה תאשר. גם את התובע הכללי תבחר הממשלה לאחר שוועדה ציבורית תציע שלושה מועמדים. היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה יהיו גם הם משרות אמון וכל שר ימנה את היועץ המשפטי במשרדו. היועצים המשפטיים במשרדים לא יהיו כפופים ליועץ המשפטי לממשלה אלא לשרים. תפקידם היועצים המשפטיים במשרדים יהיה לייעץ לשרים ולא להכתיב להם מדיניות.
הדרך לשינוי
כמובן, מעבר לאמור לעיל ישנם תחומים נוספים בהם ניתן לערוך תיקונים דמוקרטיים: העדר דרישת עמידה יוצר עיוות דמוקרטי וצריך לשקול השתת הגבלות ברורות על עותרים המתעברים על ריב לא להם; מתחם הסבירות מאפשר לשופטים להחליף את נבחרי הציבור בקביעת מדיניות ורצוי לקבוע שרק במקרים של אי סבירות קיצונית ניתן לפסול את המעשה המנהלי; הפרשנות התכליתית המקובלת בישראל רומסת את מעשה החקיקה, וכדאי לקבוע מדרג פרשני בו לשון החוק היא העליונה בפועל ולא רק מן השפה ולחוץ. גם בסוגיות אלו יכולה הכנסת לקבוע את המסגרת החוקית שבית המשפט יפעל בתוכה.
בכל מקרה, כאשר מדברים על ריסון המערכת המשפטית ועל החזרת האיזון הדמוקרטי למשטר של מדינת ישראל, צריך להתמקד לא בתיקונים קוסמטיים אלא בפעולות שישיגו שינוי אמיתי. רצוי אפוא שכל אלו החפצים ברפורמה דמוקרטית יתחילו לקיים דיונים על עיקריה.
ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא
העיוורון הוא בתפיסה כאילו יש פה איזה מאבק משפטי-רעיוני, על התפיסה המשטרית-החוקתית הראויה, ולכן הדרך לתיקונו היא בהצעת מבנה נכון יותר, כאשר המאבק, בבסיסו, הוא קודם כל מאבק כח, שהתאפשר בגלל כח הרבה יותר גדול שיש לשמאל בגורמי הכח הרלוונטיים, היינו הפרקליטות והתקשורת.
העובדה שבמשך כל כך הרבה שנים השמאל הולך ומשנה את מוקדי הכח של השיטה המשטרית שלנו, ואף אחת ממפלגות הימין עד עכשיו, לא עשה כמעט שום דבר משמעותי לתקן, לא נובעת מאי הבנה רעיונית. היא נובעת בראש ובראשונה מפחד של נבחרי הציבור, פחד מהתקשורת, ופחד מחקירות וכתבי אישום מצד מערכת אכיפת החוק.
בלעדי פחד זה, נבחרי הציבור הימניים היו מזמן מנפנפים את המהפיכה השיפוטית. בקיומו של פחד זה, הם לא עשו כלום.
לדעתי סביר, כי ללא טיפול בהם, יתברר שכל תיקון אחר יתגלה כקוסמטי. אנחנו ננסה לדרוש מהפוליטיקאים שלנו לפעול באופן מסויים, ואו שהם יהססו וישתהו, או שתמיד לא יהיו מספיק שיתמכו בשינוי, או שהם יחוקקו, אבל בסוף יתברר שהחוק הוא חסר שיניים והפרטים הקטנים בו מעקרים אותו, או שהוא יחוקק, וביהמש יפרש אותו באופן שהופך אותו לחסר משמעות, או שהפקידות תתנהל איך שהיא רוצה. ואנחנו נשתגע איך זה שהפוליטיקאים הם כל כך נרפים וחלשים. והאמת היא, שהם יהיו כל כך נרפים וחלשים, כי מוקדי הכח האמיתיים, אלה שמאיימים עליהם באמת, בכלל לא טופלו.
ולכן, לדעתי, עיקר המאבק צריך להיות על שינוי מהותי בשני מוקדי הכח האלה, הפיכת התקשורת האלקטרונית לחופשית, והקמת גופי חקירה, הגשת כתבי אישום ובקרה, עצמאיים ובלתי תלויים, על המשטרה והפרקליטות (ולדעתי בשאיפה גם על השופטים). כשאלה יטופלו, האקטיביזם השיפוטי וכוחו הלא לגיטימי של בגץ, יתפוגגו כמעט מאליהם (בסיוע הדברים שכתבת כאן).
הוועדה תכלול 41 נציגים ותשקף את הרכב הציבור
אין מי שיחרור אותם, יעמיד לדין וישפוט אותם. לכן חייבת להיות לכנסת יכולת כזו כאשר מעל השופטים והפרקליטים מרחפת עננת ביקורת שיכולה אף להשעות אותם ובמקרים חמורים יותר אף לפורום מהמערכת. זאת, על בסיס הפרת אימונים שנמצאת במילוי תפקידם. אגב, לאור החולשה המובנית של הכנסת, צריך גם לחזק את מעמד ראש הממשלה למשל על ידי כך שהצבעתו בכל עניין לעניין בכנסת תהיה שקולה ל -5 קולות. כך אפשר והקואליציה לא תעמוד כל העת על כרעי תרנגולת ובתוצאת לוואי מנגנון השימוע שהוזכר מעלה, יוכל להיות כלי ממשי ולא רק מילה מתה בספר החוקים
Report