בית המשפט העליון   מקור: ויקיפדיה (יואב דותן)

בית המשפט העליון הינו אחד המוסדות החשובים והמשפיעים ביותר במדינת ישראל. מטבע הדברים, משפיע תמהיל שופטיו על אופי פסיקותיו ועל הנורמות הנקבעות על ידו; משום כך, ישנה חשיבות רבה לבחינת תהליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון. במסגרת מאמר זה יופנה זרקור אל סוגיה קונקרטית הקשורה בתהליך זה – סוגיית "כיסא השופט המזרחי" (או "הספרדי").

השיחה הבאה, בה נטלו חלק שלושה משתתפים, הייתה אחד המופעים הראשונים של העיסוק בנושא "השופט המזרחי":

דובר א': "ואני רוצה להזכיר לשר... שהוא סוגר את הדלת בפני ציבור שלם. תבעתי את זכותנו, זכות העדה הספרדית, בענין חברות בבית המשפט העליון"...

דובר ב': "...ואינני מקבל טענה זו. בכל עדת הספרדים אין מועמד ראוי למקום זה ומצטער אני על כך... רציתי למנות שופט אחד מבין השופטים הנמנים על העדה הספרדית, אך דבר זה יעורר פשוט צחוק בארץ"...

דובר ג': "אילו הייתי אני ספרדי הייתי נלחם נגד אידיאה זו כי היא דבר נפסד. הספרדים צריכים לעשות בכל כוחם לעקור דבר זה מתוך העדה הספרדית, האם אני אבדוק, אם יש פולני בבית המשפט העליון, זה מעניין אותי כשלג דאשתקד".

זהו תמליל חלקי של דברים שנאמרו בישיבת ממשלת ישראל מיום 6 בדצמבר 1949. הדובר הראשון היה שר המשטרה בכור-שלום שטרית שנולד בטבריה, נצר למשפחה שעלתה ממרוקו לארץ ישראל במהלך המאה ה-19; הדובר השני היה שר המשפטים פנחס רוזן, שנולד בברלין; הדובר השלישי שלמעשה גיבה את רוזן, היה לא אחר מאשר ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון שנולד בפולין. באותה ישיבה ניסה השר שטרית להציע גם שם של מועמד קונקרטי – יעקב אזולאי ששימש אז כשופט בית המשפט המחוזי בחיפה, והיה בעל וותק בשפיטה עוד מתקופת המנדט הבריטי. הצעה זו נדחתה על הסף בידי השר רוזן, שציין: "מעריך אני מאוד שופט זה... אבל בתור יוריסט כשרונותיו מוגבלים".

עמדתו של רוזן "ניצחה" ולא מונה אפילו משפטן אחד ממוצא מזרחי כשופט בבית המשפט העליון בכל תקופת כהונתו הממושכת כשר משפטים (רוזן כיהן כשר משפטים בממשלה הזמנית ובתשע הממשלות הראשונות, מלבד הממשלה השלישית). במשך שנים ארוכות, היה מורכב בית המשפט העליון רק מגברים ממוצא אשכנזי.

Pinchas Rosen 1951 Teddy Brauner

שר המשפטים פנחס רוזן

 

ההיסטוריה של "כיסא השופט המזרחי"

הוויכוח על מינוי שופט ספרדי המשיך ללוות כמעט כל ישיבה של הממשלה שעסקה בנושא, כאשר שטרית שב ותובע מינוי שופט ספרדי. עם הזמן הצטרף גם בן גוריון לעמדתו של שטרית. בישיבת ממשלה שנערכה באוגוסט 1952 שאל בן-גוריון את חברי הממשלה "האם אין ספרדי שופט טוב?". "אין מחפשים ביניהם", השיב לו שטרית בלקוניות.

ואכן, שרי המשפטים שכיהנו עד 1953 (דב יוסף וחיים כהן שימשו כשרי המשפטים במהלך כהונתה הקצרה של ממשלה השלישית), התעקשו, כל אחד בתקופת כהונתו, שאין מועמד ספרדי מתאים. היות שעד להקמת הוועדה לבחירת שופטים בשנת 1953, שר המשפטים היה מי שהציע לממשלה את המועמדים לבית המשפט העליון, הייתה התעקשותם של שרי המשפטים, הלכה למעשה, הטלת וטו על מינוי שופט מזרחי לבית המשפט העליון.

גם לאחר כינון הוועדה לבחירת שופטים נותרה לשרי המשפטים השפעה רבה על זהות המועמדים לשפיטה בבית המשפט העליון (השפעה הנמשכת עד ימינו).

בשנת 1953 שקל שר המשפטים רוזן לפעול למינויו של פרופ' גד טדסקי – ממקימי הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, ולימים חתן פרס ישראל למשפטים – כשופט לבית המשפט העליון, על תקן "השופט הספרדי". הצעה זו לא יצאה אל הפועל, הן משום שטדסקי לא היה מוכר ומזוהה מספיק כ-"מזרחי" בקרב קהילת בני עדות המזרח, והן משום סירובו של טדסקי עצמו שחשש כי עיסוקו במחקר האקדמי עלול להיפגע. בהסתכלות לאחור נראה האירוע הזה תמוה מאוד. אין ספק שמבחינת כישוריו ואישיותו היה טדסקי מועמד ראוי ביותר לשפיטה בבית המשפט העליון, אך הניסיון לתייגו כמזרחי היה מנותק לחלוטין מן המציאות. טדסקי נולד וגדל בצפון איטליה ורכש את כל השכלתו באירופה. משפחת אביו (כפי שמעיד שמה) הייתה ממוצא אשכנזי והגיעה לאיטליה במאה ה-18. אמו הייתה נצר למשפחת דל-וקיו, אשר מקורה היה כנראה בארץ ישראל, אך היא הגיעה לרומא והתיישבה בה עוד לפני חורבן הבית השני (יוסף שגיא, "ראיון עם פרופ' טדסקי").

מי שנחשב כשופט המזרחי הראשון בבית המשפט העליון היה השופט אליהו מני. הלה נחשב מזרחי מכיוון שמוצא משפחת אביו היה מעיראק (אמו הייתה בת למשפחת אשכנזי הספרדית), למרות שהוא עצמו נולד בשנת 1907 בעיר חברון, כבן לאחת מן המשפחות הוותיקות ביישוב היהודי במקום. את השכלתו המשפטית רכש מני באנגליה. מועמדותו של מני לבית המשפט העליון נידונה מספר פעמים בטרם מונה. לאחר ששמו הוזכר כבר במהלך גלי המינויים הראשונים, הוצע שוב שמו בשנת 1953, אך עמדתו של רוזן אז הייתה כי "הוא אולי יבוא בחשבון כעבור זמן, אבל לא עכשיו". שמו של מני שב ועלה גם בשנת 1959, אך אז סירב הוא עצמו לכך מתוך הבנה שהעדפתו לתפקיד נובעת אך ורק ממוצאו. בשנת 1962, מונה מני שהיה אז נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, לבית המשפט העליון – בתמיכתו הנמרצת של ראש הממשלה בן-גוריון. מני סיים את כהונתו בבית המשפט העליון בשנת 1977 עת פרש לגמלאות

בשנת 1978 מונה שופט בית המשפט המחוזי בחיפה דוד בכור למינוי קבוע בבית המשפט העליון. בכור נולד בשנת 1910 בירושלים למשפחה ממוצא ספרדי, אך משפחתו עזבה בצעירותו את הארץ למצרים ושבה אליה בשנת 1932. בכור פרש לגמלאות בשנת 1980.

בשנת 1981 מונה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה כהן, יליד יוון, לבית המשפט העליון. כהן כיהן תקופה קצרה עד פטירתו בשנת 1982.

בשנת 1982 מונה שופט בית המשפט המחוזי בירושלים יהודה כהן, יליד העיר צפת, לבית המשפט העליון. בצעירותו עקרה משפחתו לביירות ושבה לארץ, אך הוא עצמו חזר ללבנון כדי לרכוש שם את השכלתו התיכונית וחלק מהשכלתו הגבוהה. כהן כיהן בבית המשפט העליון עד 1984, עת פרש לגמלאות.

בשנת 1984 מונה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב אברהם חלימה לבית המשפט העליון. חלימה נולד בשנת 1919 בעיראק ועלה לארץ בשנת 1951 עם אשתו ובנו הקטן. הוא הגיע לישראל עם ניסיון של עשר שנים בעריכת דין בעיראק והתגורר במשך שלוש שנים במעברה, כאשר בימים הוא עבד כפועל דחק ובלילות למד את השפה עברית ואת חוקי הארץ. בשנת 1989 פרש חלימה לגמלאות.

בשנת 1991 מונה שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב אליהו מצא לבית המשפט העליון. אמו נולדה ביפו, דור שמיני בארץ כבת למשפחת מטלון שהייתה ממוצא ספרדי, ואביו נולד בירושלים חמש שנים אחרי שמשפחתו עלתה לארץ מיוון. לקראת סיום כהונתו כיהן מצא בתפקיד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, והוא פרש לגמלאות בשנת 2005.

Eliahu Matza Article

כתבה על מינויו של אליהו מצא לבית המשפט העליון ("מעריב", 25 למרץ 1991)

בשנת 1994 מונה יעקב קדמי לבית המשפט העליון. עד מינויו לעליון הספיק קדמי לשמש בתור תובע צבאי ראשי, פרקליט מחוז תל אביב, ראש אגף החקירות במשטרת ישראל, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב, מנהל הנהלת בתי המשפט ונשיא של בית משפט מחוזי. קדמי נולד בשנת 1930 בתל אביב. אביו היה דור שישי בארץ ואמו עלתה לארץ ממצרים בתחילת המאה ה-20. אולם, לא רק שרבים חולקים על תיוגו כשופט מזרחי, אלא היו גם שייחסו לקדמי דווקא ניסיון לטשטש את מוצאו המזרחי, בין היתר משום שעברת את שם משפחתו המקורי "מזרחי" לשם המשפט "קדמי". קדמי דחה טענות אלה מכל וכל, בציינו כי הוא גאה במוצאו, וכי שם משפחתו עוברת כבר על ידי הוריו. בשנת 2000 פרש קדמי לגמלאות.

בשנת 2001 מונה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב אדמונד לוי, יליד עיראק, לבית המשפט העליון. לוי כיהן עד פרישתו לגמלאות בשנת 2011.

בשנת 2012 מונה שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב והפרקליט הצבאי הראשי לשעבר אורי שהם, אף הוא יליד עיראק, לבית המשפט העליון. שהם (שם משפחתו המקורי היה שהרבני) יצא בשנת 2018 לגמלאות.

בשנת 2014 מונה מני מזוז – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר – לבית המשפט העליון. מזוז, יליד תוניסיה, פרש פרישה מוקדמת בשנת 2021, ארבע שנים לפני מועד יציאתו לגמלאות.

בשנת 2017 מונה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה יוסף אלרון לבית המשפט העליון. אלרון (שם משפחתו המקורי היה אלפריח) נולד במעברה בחיפה להורים שעלו לארץ מעיראק. כיום אלרון הוא השופט המזרחי היחיד בבית המשפט העליון.

Yosef Elron The Judicial Authority of Israel

שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון

 

היבטים בכהונתם של שופטים מזרחים בבית המשפט העליון

בין 1948 ל-2022 כיהנו בבית המשפט העליון 11 שופטים מזרחים – וזאת על פי הגרסה המרחיבה ביותר ביחס לתכולת המונח "מזרחי" – מתוך 72 השופטים שכיהנו במינוי קבע, כלומר 15 אחוזים בלבד. אין חולק שמבחינה מספרית מדובר בתת-ייצוג בולט של ישראלים ממוצא מזרחי, המהווים חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית במדינה. לאורך השנים היו גם לא מעט מינויים זמניים של שופטים בבית המשפט העליון, ושיעור השופטים המזרחים מבין המינויים הזמניים הוא נמוך מאוד גם כן.

מאז מינויו של השופט מני ב-1962, ברוב השנים כיהן בכל נקודת זמן רק שופט מזרחי בודד בבית המשפט העליון, ולעתים – למשל בין 1989 ל-1991 – אף לא שופט מזרחי אחד. למשך פרק זמן קצר – מאוקטובר 2017 ועד אוגוסט 2018 – כיהנו בבית המשפט העליון, באופן נדיר, שלושה שופטים מזרחים בו-זמנית.

תופעה נוספת שקשה שלא להבחין בה – רוב השופטים המזרחים מונו לתקופות כהונה קצרות יחסית. חלק מהשופטים המזרחים אף מונו רק לשנה-שנתיים, עקב קרבת המינוי לגיל הפרישה המחייב לשופטי בית המשפט העליון (העומד על גיל 70). החריגים לתופעה זו היו השופטים אליהו מני (15 שנות כהונה), אליהו מצא (14 שנות כהונה) ואדמונד לוי (10 שנות כהונה). בעת מינויו, היה לשופט מני מזוז אופק כהונה של 11 שנים, אבל, כאמור, הוא החליט לפרוש בתום שבע שנות כהונה בבית המשפט העליון.

מזוז הוא השופט היחיד עד כה בתולדות בית המשפט העליון שהיה ממוצא צפון-אפריקאי מצד שני הוריו (אמו של קדמי עלתה ממצרים). מלבד מזוז (וקדמי מצד אימו), המזרחים שכיהנו בבית המשפט העליון, נולדו להורים ספרדים בני הארץ, או להורים ספרדים שעלו מיוון, או להורים עיראקים. חמישה, כלומר קרוב למחצית מן השופטים המזרחים, היו ממוצא עיראקי. דומה שאין להתפלא על כך, בשים לב לעיסוק של חלק נכבד מיהדות בבל בתחום המשפט. כל השופטים המזרחים בבית המשפט העליון כיהנו קודם לכן כשופטים בבית המשפט המחוזי במשך תקופות ארוכות יחסית, למעט מזוז שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה ושהיה ייחודי גם במובן זה.

בבית המשפט העליון כיהנו גם שופטים שנולדו במדינה מוסלמית או במדינה ערבית, אולם למרות זאת הם אינם נחשבים כשופטים מזרחים. השופטת דליה דורנר נולדה בתורכיה (שמה המקורי היה דולי גרינברג). אביה של דורנר הגיע לאיסטנבול מאודסה וסבה היה הרב האשכנזי הראשי של איסטנבול. השופט מישאל חשין נולד בלבנון. משפחתו של חשין שהעתיקה את מקום מגוריה לביירות לתקופה מסוימת, הייתה מצאצאי רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד.

מבין 12 השופטות שכיהנו בבית המשפט העליון, עד היום לא מונתה אף לא שופטת "מזרחית" אחת.

Supreme Court Justice Meni Mazuz 2014 Mark Neyman

שופט בית המשפט העליון לשעבר, מני מזוז

 

ועדת זמיר

בשנת 2001 מינתה הוועדה לבחירת שופטים ועדה מטעמה "במטרה לבדוק את סדרי הבחירה של שופטים ולהציע דרכים לשיפור הסדרים הקיימים". בראש "הוועדה לסדרי הבחירה של השופטים" עמד פרופ' יצחק זמיר, שהיה אז בשלהי כהונתו כשופט בבית המשפט העליון. בוועדה היו חברים גם פרופ' אמנון רובינשטיין, לימים חתן פרס ישראל למשפטים, ועורך הדין יורי גיא רון, לימים ראש לשכת עורכי הדין. הוועדה נדרשה, בין היתר, גם לנושא הייצוג העדתי במערכת השפיטה, לרבות בבית המשפט העליון. למקרא הדין וחשבון שהגישה ועדת זמיר, נבוך הקורא לנוכח דלות התשתית העובדתית שעמדה לנגד עיניהם של חברי הוועדה בהקשר של הסוגיה העדתית, ולנוכח המסקנות אליהן הגיעה על בסיס אותה תשתית:

"אין בהנהלת בתי המשפט נתונים לגבי שעור השופטים מבחינת המוצא העדתי (מערבי או מזרחי)... אכן, נראה כי לא יהיה זה ראוי מבחינה עקרונית, ואף לא יהיה זה אפשרי מבחינה מעשית, שהנהלת בתי המשפט תערוך מיון של שופטים על פי מאבחנים אלה, אם לצרכים סטטיסטיים ואם לצרכים אחרים. בהעדר נתונים כאלה, אפשר לומר, על יסוד התרשמות כללית, שנראה כי למעשה לא קיימת בעיה רצינית באשר לשיקוף של הרכב השופטים מבחינת המוצא העדתי".

כיצד הצליחה הוועדה לגבש "התרשמות כללית" ולהסיק העדר "בעיה רצינית" בנושא השיקוף העדתי, אם לא עמדו בפניה הנתונים הרלוונטיים? הנתונים העובדתיים המצוינים לעיל, דווקא מצביעים לכאורה על בעיה של ממש בתחום זה.

גם בחלק ההמלצות, השמיעה הוועדה קריאת כיוון כללית בדבר הצורך לשמור על רמת השופטים מחד גיסא, תוך מתן ביטוי לשיקוף חלקי החברה השונים בבית המשפט העליון מאידך גיסא, אך המלצתה נעדרה כלים אופרטיביים שיסייעו למימושה ואף לא אוזכרו בה אמות מידה ברורות בדבר אופן ביצוע האיזון הראוי:

"בבחירת שופטים לבית המשפט העליון נודעת חשיבות יתירה לעקרון השיקוף, שכן בית משפט זה מתווה את הדרך בעניינים עקרוניים וערכיים בעלי חשיבות יתירה... לעומת זאת... דווקא בשל המהות של העניינים הנדונים בבית המשפט העליון והמשקל של הפסיקה בעניינים אלה, נודעת גם חשיבות יתירה לרמה המקצועית והאיכות האישית של השופטים בבית משפט זה... עם זאת, מקום שהרמה המקצועית והאיכות האישית קיימות במידה הנדרשת, הוועדה לבחירת שופטים נותנת משקל גם לעקרון השיקוף החברתי... עדיין אין לומר כי עקרון זה בא לידי ביטוי בבית המשפט העליון באופן מלא. לכן הוועדה ממליצה כי הוועדה לבחירת שופטים תאמץ באופן רשמי מדיניות מינויים הנותנת משקל גם לעקרון השיקוף, כפוף לשיקולים של רמה מקצועית ואיכות אישית של המועמד" (דו"ח הוועדה לסדרי הבחירה של השופטים).

היות שמאז סיימה ועדת זמיר את עבודה, לפני 21 שנים, מונו רק ארבעה שופטים מזרחים לבית המשפט העליון, קשה להצביע על שינוי מהותי שחל בעקבות המלצותיה.

עוד ראויה לציון התעלמותה המוחלטת של הוועדה מהיות "כיסא השופט המזרחי" נוהג בבית המשפט העליון. אמנם, זהו רק נוהג בלתי פורמלי ולא מחייב, הנלמד מן ההיסטוריה של הדיון הציבורי והפוליטי הסובב את סוגיית מינוי שופטים לבית המשפט העליון ומהכרוניקה של המינויים. יתר על כן, מהסקירה דלעיל עולה שאין "דיוק מתמטי" במינוי שופטים מזרחים לבית המשפט העליון – היו תקופות ארוכות יחסית בהן לא כיהן אף לא שופט מזרחי אחד בבית המשפט העליון, ובצידן תקופות קצרות יחסית בהן כיהן בו יותר משופט מזרחי אחד. עם זאת, המגמה הכללית ברורה למדי, והנוהג של "כיסא השופט המזרחי" הוא עובדה קיימת וידועה. קשה אפוא להבין כיצד יכלה ועדת בדיקה מקצועית ומכובדת הבוחנת את הנושא לעומקו, להתעלם כך מן "הפיל שבחדר" ולא לעסוק בנוהג המוכר לכל בר בי רב.

Supreme Court Justice Yitzhak Zamir 1994 Avi Ohayon

שופט בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר

 

התפיסה שמאחורי "כיסא השופט המזרחי"

בבסיס רעיון "כיסא השופט המזרחי" בבית המשפט העליון עומדים שני נימוקים מרכזיים:

הנימוק הראשון הינו ההכרה בכך שהאליטה המשפטית בישראל, ובייחוד האליטה השיפוטית, הייתה מבוססת רובה ככולה על יוצאי ארצות אשכנז. הכרה זו הובילה לתפיסה לפיה ראוי שהרכב בית המשפט העליון יהיה הטרוגני ככל הניתן, על מנת שבפסיקתו יינתן ביטוי הולם למגוון הדעות בחברה, לרבות אלה של קבוצות "מוחלשות" או מופלות לרעה, ובאופן ספציפי לקבוצת בני עדות המזרח שנתפסה ככזו.

ביטוי מובהק למימושו של טיעון זה, בא, למשל, בפסיקתו של השופט המזרחי אדמונד לוי. הוא כתב את חוות הדעת העיקרית – אליה הצטרפו השופטים עדנה ארבל וחנן מלצר – בבג"ץ "בית יעקב" (עניין עמותת "נוער כהלכה", בג"ץ 1067/08). בפסיקה המרשימה של לוי, נקבע כי הקמת מחיצת ההפרדה בין התלמידות ה-"חרדיות" וה-"ספרדיות" בבית הספר היסודי "בית יעקב" בעמנואל היא אפליה עדתית פסולה, תוך דחיית הטענה, לפיה מדובר כביכול בהבחנה לגיטימית שנעשתה עקב ההבדל ב-"רמת הדתיות" של התלמידות. לוי גם היה השופט היחיד שסבר, בפסק דין חברתי אמיץ בבג"ץ "קיום בכבוד" (עניין עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי, בג"ץ 366/03) כי יש לפסול את הסעיפים בחוק ההסדרים אשר קיצצו את גמלאות הבטחת ההכנסה של הביטוח הלאומי, בהיותם פוגעים בזכות לקיום אנושי בכבוד (וזאת בדעת מיעוט אל מול שישה שופטים אחרים שאישרו את חוקתיות החוק).

Edmund Levy 2004 Spokesmans Office of The Judiciary of Israel

שופט בית המשפט העליון לשעבר, אדמונד לוי

הנימוק השני הינו כי שיקוף ראוי של קבוצות האוכלוסייה השונות בתמהיל שופטי בית המשפט העליון – יגביר מאד את אמון הציבור הרחב בו ואת מידת הלגיטימציה הציבורית הניתנת לפסיקותיו. גם זהו טיעון הגיוני, אם כי לא הוכח מחקרית שקיומו של שופט מזרחי אכן תורם בפועל להגברת האמון הציבורי בבית המשפט העליון אשר מצוי במגמת ירידה משמעותית בשני העשורים האחרונים.

לכאורה מדובר בנימוקים משכנעים ושובי לב, אך האם המענה הנדרש לבעיות המנומקות לעיל ולבעיות אחרות הקשורות בסוגיה העדתית הוא אכן "שיריון כיסא" לשופט מזרחי בבית המשפט העליון?

אני סבור כי התשובה על כך שלילית.

 

מדוע יש להפסיק את נוהג "כיסא השופט המזרחי"

לדעתי, ישנן עשר סיבות טובות מדוע ראוי להפסיק את נוהג "כיסא השופט המזרחי".

סיבה ראשונה היא קיום קושי "תפעולי" של ממש, ברמה המעשית הבסיסית, לקבוע תוך השגת הסכמה כללית, מי בכלל עונה על ההגדרה של "מועמד מזרחי לשפיטה" (כפי שניתן ללמוד גם מתוך הסקירה ההיסטורית דלעיל). כך, למשל:

• האם "מזרחי" הוא מי שמוצאו באחת ממדינות המזרח התיכון או צפון אפריקה? – בדרך כלל כן, אך
כנראה שלא תמיד.

• האם גם מדינות הבלקן הן בגדר ארצות המזרח לענייננו? – לעיתים כן, לעיתים לא.

• האם מדינה השוכנת לחוף הים התיכון, כדוגמת איטליה, היא אחת מארצות המזרח? הדעת נותנת שלא, אך לפחות בעבר היו שסברו אחרת.

• האם ייחשב כמזרחי מי שנולד, הוא עצמו, באחת מארצות המזרח? – לרוב כן, אך לא תמיד.

• האם מי שנולד בארץ, אך הוריו נולדו בארצות המזרח, עדיין ייחשב מזרחי? - כנראה שכן.

• כמה שנים או כמה דורות בארץ דרושים, בעצם, כדי לשלול את התיוג המזרחי? – לא ברור.

• מה קורה לגבי מועמד שמוצא משפחתו במקור היה מאחת מארצות המזרח, אך המשפחה היגרה בשלב כלשהו למדינה מערבית ומשם הוא הגיע לישראל? – לא ברור.

• מה דינו של אדם שמשפחתו ממוצא אשכנזי, אך נסיבות החיים הובילו לכך שנולד באחת מארצות המזרח? – כנראה לא ייחשב כשופט מזרחי.

• האם הקביעה נעשית על פי שם משפחתו המקורי של המועמד? – בדרך כלל כן, בעיקר כאשר שם המשפחה המדובר מאפיין מוצא עדתי מסוים, אך לא תמיד.

• האם ניתן משקל מכריע לתנאים הסוציו-אקונומיים שבהם גדל האדם בצעירותו? – לעתים כן ולעיתים לא.

• במציאות הקיימת של "נישואי תערובת" בחברה היהודית בישראל, מה "מעמדו" העדתי של אדם שמוצא אחד מהוריו מזרחי ומוצא הורהו השני אשכנזי? – לא ברור.

הצגת שאלות אלה ודומות להן – ותחושת אי-הנוחות המובנת שהן מעוררות – ולא פחות מכך, התשובות הבלתי-פסקניות על רובן, רק ממחישות עד כמה מתעתע וחמקמק הוא המונח "מזרחי". ניכר כי משמעות מונח זה נתונה לפרשנויות שונות – לעיתים על בסיס מניפולציות ואינטרסים לא מוסתרים. כל אלה רק מדגישים את מופרכות המשך השימוש בקריטריון העדתי בימינו.

סיבה שנייה היא שמוצאו העדתי של אדם אינו מגדיר אותו. אישיותו וערכיו של כל אדם באשר הוא, ובכלל זה של שופט, נבנים על בסיס מערכת מורכבת של נתונים, כגון החינוך שספג בבית הוריו מילדות, בית גידולו, השכלתו, עשייתו המקצועית במהלך חייו וכדומה. בתוך מערכת נתונים סבוכה זו, השתייכותו העדתית הינה מרכיב שולי בלבד, אם בכלל יש לה משקל.

סיבה שלישית היא שנוהג של מינוי לתפקיד ממלכתי על פי מפתח עדתי מחדד את ההיבט הזה כקריטריון מבחין, וכפועל יוצא, מוביל הנוהג של "כיסא השופט המזרחי" דווקא להגברת השסע העדתי בחברה הישראלית. יתרה מכך, מתן הקצאה נמוכה באופן בולט לקבוצה מסוימת בהשוואה לשיעורה מתוך האוכלוסייה הכללית – עלול אף להעצים את תחושות הקיפוח והאפליה בקרב בני אותה קבוצה.

סיבה רביעית היא שההתייחסות הגורפת אל כל המשפטנים בני "עדות המזרח" כאל קבוצה חלשה העשויה מקשה אחת שטעונה חיזוק וטיפוח – דהיינו כאל קבוצה שללא התערבות מלאכותית לא ייבחרו מתוכה שופטים לבית המשפט העליון – הינה התייחסות מתנשאת, מנמיכה ומעליבה. זו התייחסות שאולי היה לה בסיס כלשהו בראשית ימי המדינה, אך בימינו, בהם רבים מבכירי מערכת המשפט הציבורית, מגזר עורכי הדין הפרטיים והפקולטות למשפטים באקדמיה הם יוצאי עדות המזרח – ודאי שאין לה עיגון אמיתי במציאות.

ככל שמבקשים כי בהרכב בית המשפט העליון יינתן ביטוי גם לקבוצות החלשות יותר בחברה על רקע מוצאן העדתי, מדוע להיעצר ב-"כיסא שופט המזרחי", והיכן עובר קו הגבול? מדוע שלא יכהנו בבית המשפט העליון על בסיס קבוע, למשל, גם שופט ממוצא אתיופי או שופט יוצא חבר העמים? אפילו בתוך קבוצת יוצאי אשכנז עצמה, מדוע שלא יינתן ביטוי גם ליוצאי תפוצות אחרות, מעבר לאליטה של יוצאי ארצות המוצא הדומיננטיות – בעיקר יוצאי העליות הוותיקות מגרמניה, מרוסיה ומפולין – בקרב שופטי בית המשפט העליון? ואם אכן יש יסוד אמיתי לטענת הצורך בהנהגת אפליה מתקנת במינויים כלפי בני עדות המזרח במובן הרחב – מדוע להחיל תפיסה זו דווקא על צמרת הרשות השופטת, ועליה בלבד? מדוע לא עולה על דעתו של איש לדרוש את החלתה על מינויי בכירים לתפקידים מקצועיים ברשות המבצעת למשל?

סיבה חמישית היא שאם הכוונה הינה ליצור איזון בהרכב בית המשפט העליון, מתוך רצון לתת בהרכבו ביטוי למגוון הקבוצות והאינטרסים בחברה – מדוע לבחור דווקא במוצא העדתי כקריטריון הרלוונטי? מדוע לא להשתית את בחירת השופטים, למשל, על אחד או על כמה מהקריטריונים הבאים:

• מעמד סוציו-אקונומי (משכבות מצוקה ומשכבות אמידות)

• פיזור גיאוגרפי (מצפון הארץ, ממרכזה ומדרומה; ממרכז ופריפריה)

• חלוקה הולמת בין בעלי תפיסות עולם שונות (שמרניות ואקטיביסטיות)

• חלוקה לאומית בהתאם לחלק היחסי באוכלוסייה (יהודים וערבים)

• השתייכות דתית (יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים וכיוצא באלו)

• ייצוג הולם לבעלי מוגבלויות

• זיקה לדת (חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים וחילוניים)

• ותק בארץ (ותיקים ועולים חדשים)

• המסלול המקצועי בתחום המשפטי (שפיטה, שירות ציבורי בפרקליטות האזרחית או הצבאית, מגזר פרטי, אקדמיה)

• נטייה מינית (חברי הקהילה הלהט"בית מהווים שיעור בלתי מבוטל מכלל האוכלוסייה)

• השקפה פוליטית משוערת

סיבה שישית היא שכל מינוי על בסיס שאינו ענייני, כלומר על בסיס שאינו מתייחס לכישוריו המקצועיים והאישיותיים של המתמנה, עלול להוביל לפגיעה באיכות המינויים, ולמנוע את המצב הרצוי במסגרתו יתמנו לבית המשפט השופטים הטובים והמתאימים ביותר. מינוי שופט פחות מתאים על בסיס מוצאו העדתי, רק על מנת לצאת ידי חובת מילוי "הכיסא" – ודאי שמעורר קושי רב.

סיבה שביעית היא כי מן הצד האחר קיימת סכנה של ממש להמעטה מערכו ולפגיעה בלתי מוצדקת בכבודו ובמעמדו של שופט שהתמנה לתפקידו על בסיס תיוג עדתי. דהיינו, קיים חשש כי ההתייחסות הציבורית כלפי שופט כזה וכלפי פסיקתו, תהא לעולם חשדנית, שלא לומר מזלזלת, מתוך הנחה שלא מונה לתפקיד בזכות יכולותיו והישגיו, אלא מטעמים אחרים שעיקרם הצורך במילוי מכסה טכנית שנקבעה. בעשורים האחרונים מונו לבית המשפט העליון, הרבה יותר מפעם אחת, שופטים ממוצא מזרחי אשר הפגינו קודם לכן כישורים משפטיים מרשימים ומילאו תפקידי מפתח ברמה הבכירה ביותר במערכת המשפט הישראלית, באופן שהצדיק – אובייקטיבית ועניינית – את מינוים, בלא כל קשר למוצאם העדתי. סימונם של שופטים כאלה כמי שמונו על רקע היותם "מזרחים" גורם להם עוול בל יתואר.

יתרה מזאת, קיים חשש של ממש מפני יחס בלתי מכבד, שלא לומר מזלזל, כלפי שופט כזה וכלפי עשייתו גם בקרב הקהילה המשפטית עצמה ואפילו בקרב עמיתיו לשפיטה בבית המשפט העליון. זכורים מן העבר בהקשר זה, למשל, ביטויי לעג כלפי פסיקותיו הלאקוניות של השופט מני, או אמירות – בעיקר בטרם מינויו – על כך שהשופט אלרון, כביכול, "לא קורץ מהחומר המתאים לשופט בית המשפט העליון". מטבע הדברים, אמנם קשה להוכיח את הקשר הסיבתי בין התבטאויות אלה לבין מוצאם המזרחי של הנוגעים בדבר, אך גם קשה להיזכר בהתבטאויות דומות כלפי שופטים ממוצא לא מזרחי.

סיבה שמינית היא כי מכיוון שרוב פעילותו המשמעותית של בית המשפט העליון מתבצעת בהרכבים של כמה שופטים, ולעיתים אף בהרכבים מורחבים, הרי ככל שמדובר במינוי סמלי של שופט מזרחי אחד לבית המשפט, אין בכוחו להשפיע באופן ממשי על הפסיקה בכיוון הרצוי. כך נוצרת אשליה כאילו ניתן ביטוי ל-"קול המזרחי", אך מאחוריה לא עומד דבר ומדובר בעלה תאנה ולא יותר.

סיבה תשיעית היא קיומו של חשש מפני הסללה לא ראויה של שופט שמונה לתפקידו על תקן היותו מזרחי, לכיוון של פסיקה המצופה ממנו – בעיקר ציפייה של הסקטור או של קבוצת ההתייחסות אליהם הוא משתייך – ולא בהכרח לפסיקה על בסיס שיקולי צדק ואמת. לא בכדי, מקובל בהקשר זה השימוש במונח "שיקוף" ולא במונח "ייצוג", שכן על פי התפיסה הדמוקרטית המקובלת, בית המשפט העליון (בשונה מן הכנסת) אינו אמור להיות גוף ייצוגי במהותו. על השופט לפסוק על פי החוק ולא לייצג בכל מחיר את האינטרסים של הקבוצה או הסקטור מהם הגיע. אחרת, קיימת סכנה ממשית לפגיעה בעצמאות שיקול הדעת השיפוטי ולפוליטיזציה של השפיטה. מחקרים שנערכו בעבר בנושא, התקשו לבסס הלימה בין זהותם העדתית של השופטים לבין תוכן פסיקותיהם, אך גם לא שללו לחלוטין קיומו של קשר כזה (גד ברזילי, "משפט וזהויות – אתניות מזרחית שותקת ואתניות מזרחית מושתקת בשיפוט ובמשפט הישראליים").

במידה פחותה אולי, קיימת גם סכנה תיאורטית בכיוון ההפוך, היינו הטיה של פסיקת השופט באופן שיבקש להוכיח בכל מחיר כי אינו פועל על פי המצופה ממנו. גם מצב כזה הוא בעייתי ובלתי ראוי בעליל.

סיבה עשירית היא שבאופן פרדוקסלי, עלול "כיסא השופט המזרחי" להביא דווקא לתוצאה של הפחתה במספר השופטים ממוצא מזרחי, בהשוואה למספר השופטים שעשויים היו להתמנות אליו אלמלא קיומו של נוהג זה. זאת, עקב הנחה – מודעת או לא מודעת – של הגורמים הממנים, לפיה המכסה הנדרשת כבר מלאה בנקודת זמן נתונה ולכן ניתן לפנות לאיתור מועמדים לבית המשפט העליון מתוך מאגרים פוטנציאליים אחרים, "מסורתיים" יותר. כך עלול להיגרם עוול גדול למועמדים פוטנציאליים מעולים שמועמדותם אינה נשקלת כלל בהיותם "מזרחים", רק משום ש-"כיסא השופט המזרחי" כבר מאויש באותה עת, וזאת בשעה שייתכן מאד כי היו ראויים למינוי באופן אובייקטיבי לחלוטין, בזכות ולא בחסד. במובן זה, "כיסא השופט המזרחי" אינו הפתרון לבעיה, אלא אולי דווקא מקור הבעיה.

יצוין, כי חלק גדול מן הטיעונים האמורים רלוונטי לא רק לדחיית השימוש בקריטריון העדתי כקריטריון מבחין לעניין בחירת שופטי בית המשפט העליון, אלא רלוונטי לדחיית קריטריונים מבחינים נוספים בהקשר זה, כגון "הכיסא הערבי" או "הכיסא הדתי".

 

"כיסא השופט המזרחי" – מבט לעתיד

אז מהו הפתרון הרצוי? דומה שהגיעה העת להשתחרר ממוסכמות ומכבלים הנובעים מן הכוונה לנהוג ב-"תקינות פוליטית", שבפועל רק משיגים תוצאה הפוכה. בעשורים הראשונים לקיום המדינה היה אולי מקום לביצוע אפליה מתקנת, על רקע קיומה של אפליה ממשית ומשמעותית כלפי בני עדות המזרח, אלא שבעשורים האחרונים אבד הכלח על תפיסה זו בשל מגוון סיבות: ישראל כבר אינה מדינה צעירה ותחגוג בקרוב 74 שנים לקיומה; המדינה היא כור היתוך לקיבוץ גלויות מכל קצווי תבל; נישואין בין-עדתיים רווחים בישראל; כיום, רוב המועמדים לשפיטה נולדו וגדלו במדינה לאחר הקמתה. לפיכך, אין מקום או טעם להמשיך ולפשפש בסוגיית מוצאם העדתי של המועמדים לבית המשפט העליון.

גם כמסר חינוכי מאחד, נכון להשתית את הגיוון בתמהיל שופטי בית המשפט העליון אך רק על בסיס קריטריונים רלוונטיים, כגון התמחותו המקצועית של השופט או הניסיון שצבר בתחנות חייו. מעבר לכך, ראוי שלבית המשפט העליון ייבחרו השופטים הטובים והמתאימים ביותר, ללא הקצאות ומכסות אך גם ללא דעות קדומות. ניתן להעריך בזהירות, כי הברירה הטבעית תוביל לכך שגם מספרם של השופטים ממוצא מזרחי יעלה פלאים, מבלי שיידרש כלל עיסוק בשאלת מוצאם.

מחר עתידה הוועדה לבחירת שופטים להתכנס ולקבל החלטה בדבר מינוים של ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון. לקראת המהלך הזה מתקיים מזה זמן שיח, חלקו פומבי וחלקו בחדרי-חדרים (אך תוך הדהוד בתקשורת), אודות המועמדים הפוטנציאליים לתפקיד. לאחרונה, אף "סומנו" המועמדים המובילים, הצפויים להתמנות לבית המשפט העליון.

מן השיח הזה נעדר הפעם כמעט לגמרי עניין "כיסא השופט המזרחי". גם באופן קונקרטי, לא נידון מוצאם העדתי של שלושת המועמדים היהודים המובילים (המועמד המוביל הרביעי הינו מוסלמי), ואין כל אינדיקציה כי ניתן לו משקל כלשהו בהחלטה המסתמנת להעדיף דווקא אותם.

ניתן להעלות את הסברה שהיעדר העיסוק במרכיב העדתי בסבב המינויים הזה נובע רק מן העובדה הפרוזאית כי כיום כבר מכהן שופט מזרחי אחד בבית המשפט העליון. לחיזוק סברה זו, אפשר להזכיר, לשם השוואה, כי בפעם האחרונה שבה עמדה להתרוקן לגמרי מצבת השופטים ממוצא מזרחי בבית המשפט העליון – לקראת סבב המינויים הגדול שהתקיים בחודש ינואר 2012 ושגם במסגרתו מונו ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון – תפס נושא זה מקום מרכזי מאוד במסגרת השיח האמור. אחד השופטים שמונו בסופו של דבר בסבב ההוא אכן היה ממוצא מזרחי (השופט אלרון).

אף על פי כן, קיימת גם אפשרות נוספת שמא אלו ניצנים של זניחת נוהג "כיסא השופט המזרחי". תהליך כגון זה אירע בעבר בנוגע לייצוג הנשי בבית המשפט העליון. ממצב של העדר מוחלט של שופטות במשך שלושת העשורים הראשונים לקיומו של בית המשפט העליון – השופטת הראשונה, מרים בן פורת, מונתה רק בשנת 1977 – הגענו למצב בו מכהנות כיום ארבע שופטות בבית המשפט העליון (נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והשופטות דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויעל וילנר). בדרך התפוגג ונעלם נוהג "הכיסא הנשי". יתרה מזאת, ככל שתתממשנה ההערכות לקראת הוועדה הקרובה לבחירת שופטים (עם מינוין הצפוי של גילה כנפי-שטייניץ ושל רות רונן) יעלה לשש מספרן של השופטות המכהנות – כך שנשים תהיינה קרוב למחצית ממצבת השופטים הכוללת בבית המשפט העליון ויושג שוויון מגדרי כמעט מלא. עד לפני שנים לא רבות נחשב מצב זה לחזון אחרית הימים. לא זו אף זו, הואיל והשופטת כנפי-שטייניץ הינה ממוצא מזרחי, אזי ככל שמינויה לבית המשפט העליון אכן ייצא אל הפועל, יירשם הישג כפול: מינוי שופט "מזרחי" שני חרף קיומו של שופט "מזרחי" מכהן, ואולי אף חשוב מכך, מינוי שופטת "מזרחית" ראשונה בתולדות בית המשפט העליון. אם תתקבל התפיסה שהצגתי במאמר זה, יש לקוות כי תהליך מבורך דומה לזה שהתרחש ביחס למינוי שופטות לבית המשפט העליון, יתחולל גם ביחס לשופטים "מזרחים".

משה בכר הוא ד"ר במשפטים בתחום המשפט הציבורי ומרצה בבית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה

users: משה בכר

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר