עשרים שנה מלאו לאירועי אוקטובר 2000. במקביל להתקוממות של תושבי הרשות הפלסטינית, התחוללו עימותים אלימים בין אזרחיה הערבים של מדינת ישראל לבין כוחות הביטחון הישראלים. אירועי אוקטובר הסתיימו ב-12 אזרחים ערבים הרוגים. הטראומה של אירועי אוקטובר התווספה לזו של אירועי "יום האדמה" במרץ 1976.
בין אירועי יום האדמה לבין אירועי אוקטובר יש מידה רבה של דמיון. שני האירועים היו אלימים ובמהלכם נהרגו ונפצעו ערבים ישראלים בעימותים עם כוחות הביטחון. שני האירועים פרצו כאשר ברקע התקיימה מתיחות רבה בין ישראל לבין תושבי הגדה המערבית ושניהם הותירו צלקות בתודעה של הקולקטיב הערבי ישראלי ובתודעה של הקולקטיב היהודי ישראלי. אולם, היה גם מכנה משותף נוסף, עמוק יותר, בין שני האירועים.
נהוג לראות את המאבק סביב הפקעת אדמות באזור הגליל (דיר חנא, עראבה וסח'נין) כמחולל של אירועי יום האדמה. ביקורו של אריאל שרון בהר הבית והאירועים האלימים שבאו בעקבותיו נתפסים כמחולל של אירועי אוקטובר. כלומר, מדובר, לכאורה, בשני מחוללים שונים בתכלית השינוי – מחולל מקומי ופרטיקולרי ביום האדמה לעומת מחולל פלסטיני וכוללני באירועי אוקטובר. אולם, זהו ניתוח טכני ופשטני המתמקד בזרזים במקום בזרמי העומק.
שתי התקוממויות נבעו מאותה סיבה יסודית, והיא השאיפה לעצב מחדש את מערכת היחסים בין המדינה היהודית לבין המיעוט הערבי. עם ביטול הממשל הצבאי ב-1966 התעצבו היחסים בין המיעוט הערבי לבין קבוצת הרוב היהודית בהתבסס על מודל התווך או המובלעת. בבסיס המודל הזה עמדה ההכרה בצורך לרבע את המעגל, קרי מציאת הסדר אופרטיבי שמצד אחד יכיר במציאות של נוכחות (כפויה ומאולצת) של מיעוט ערבי במדינה היהודית, ומצד שני יבטיח את "פרדיגמת 1948". הפרדיגמה שנוצרה עם הקמת המדינה באה לשמר את מעמדו ההגמוני של הקולקטיב היהודי במדינת ישראל בכל הנוגע לשליטה במרחב הישראלי, לעיצוב סמלי המדינה וזהותה הלאומית וכמובן גם לחלוקת משאביה.
לרשות מדינת ישראל והקולקטיב היהודי לא עמדו מודלים אפשריים רבים שיכלו לצמצם את המתח שבין הנוכחות הפיזית והחברתית של המיעוט הערבי בשטח המדינה היהודית לבין הבטחת אופייה הלאומי-יהודי של המדינה. הכרה במיעוט הערבי כמיעוט פלסטיני לאומי עמדה בסתירה לפרדיגמת 1948 ורעיון הטמעת המיעוט הערבי בתוך הקולקטיב היהודי היה מופרך מלכתחילה (גם אם דוד בן גוריון עצמו הרהר בו).
כאמצעי לשכך את המתח בין שני המרכיבים הסותרים נוצר מודל שהפך את המיעוט הערבי-פלסטיני לישות תווך או לישות מובלעתית בתוך מדינת ישראל. המיעוט הערבי נוכח במרחב הישראלי מתוך אזרחות משותפת, אך נבדל מהרוב היהודי מתוך הגדרתו התרבותית הערבית. מכאן נולד גם המושג "ערביי ישראל". הגדרה לשונית זו מטרתה לבטא את תפיסת המובלעת/תווך. זהו מיעוט אשר יש לו נוכחות חסרה וחלקית הן במרחב הישראלי הפנימי והן במרחב הערבי החיצוני. מצד אחד, זוהי קבוצת מיעוט ישראלית אבל כזו הנבדלת מהחברה היהודית בפרמטרים רבים. מצד שני, המיעוט הוא ערבי בזהותו התרבותית, אבל נבדל באספקטים רבים מהמערכת הערבית הרחבה ובפרט מהמערכת הפלסטינית המהווה את האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל.
כך נולד הערבי הישראלי כישות בת כלאיים המתקיימת בתווך שבין המדינה הישראלית לבין הזהות הערבית-פלסטינית, מבלי שהיא משתייכת לאף קבוצה באופן מלא. התווך, למרות הפרדוקסאליות המובנה בו, איפשר למדינת ישראל לנהל את מערכת המתחים הקיימת בין נוכחות המיעוט הערבי לבין השמירה על האינטרסים הלאומיים.
אל מול הניסיון של מדינת ישראל ושל קבוצת הרוב היהודית לקבע את קבוצת המיעוט הערבית בתוך מודל התווך, חתר הקולקטיב הערבי הישראלי לפרקו ולחלץ ממנו רק את המרכיב הערבי. זו הסיבה שמאז שנות השבעים החלה המנהיגות הערבית לנסח את תביעותיה באופן שקרא תיגר על רעיון התווך וביקש לשנות את "פרדיגמת 1948". כך נולדו הנוסחאות של "מדינת כל אזרחיה" ושל "מדינה דו-לאומית" שנועדו לקעקע את המודל הלאומי האתני או למצער להחליש את הדומיננטיות של הרוב היהודי במדינת ישראל וליצור מציאות דו לאומית במקומה.
זוהי הפריזמה דרכה יש לנתח את המשברים שהתחוללו בין מדינת ישראל לבין ערביי ישראל. אירועי יום האדמה סימלו את תגובת המיעוט הערבי למאמציה של ישראל להעניק לו ממד מובלעתי בין 1966 לבין 1976 וכך היה גם באירועי אוקטובר 2000. במחצית הראשונה של שנות התשעים נוצרה אצל המיעוט הערבי התחושה שמודל התווך מגיע לקיצו. הקמת ממשלת השמאל של העבודה-מר"צ, עלייתו של סדר יום ליברלי-קוסמופוליטי, ואפילו המהפכה החוקתית, עוררו אצל המנהיגות הערבית את התקווה שהנה מסתמן שינוי בעולם הערכים של הקולקטיב היהודי ונוצר פתח לדיון מחודש בפרדיגמת 1948.
תהליך השלום בין ממשלת רבין לבין אש"פ חיזק אצל ערביי ישראל את התחושה כי בצל ההסדרה הקרובה של "העניין הפלסטיני" תיווצר אפשרות לדיון מחודש במעמדו של המיעוט הערבי במדינת ישראל. אולם, תקוות לחוד ומציאות לחוד. במחצית השנייה של שנות התשעים התרחקה מדינת ישראל מהחזון הקוסמופוליטי, ומשנת 2000 גם הפנתה עורף לתהליך ההסדרי עם הפלסטינים.
רצח רבין, התמוטטות תהליך אוסלו והטרור הפלסטיני בשנים 1996-1995, הביאו לנפילת שלטון השמאל. הממשלה של בנימין נתניהו ולאחריה הממשלה של אהוד ברק לא חזרו לסדר היום הליברלי וגם תהליך השלום לא התאושש. הציפיות מרקיעות השחקים של המיעוט הערבי לעיצוב מחדש של מודל היחסים עם המדינה היהודית התנפצו כנגד קרקע המציאות. ההתלקחות בהר הבית והתפרצות האינתיפאדה השנייה סייעו להפוך את האכזבה הקולקטיבית של ערביי ישראל למופע של אלימות פוליטית.
לא ערכי האזרחות, השוויון וצמצום האפליה עמדו במוקד הסערה שפקדה את המדינה באוקטובר 2000. טענה זו עדיין נטענת על ידי פוליטיקאים ערבים ישראלים אבל היא אינה נכונה כלל ועיקר. כמו בשנת 1976 גם האלימות בשנת 2000 ביטאה יותר מכל את הרצון של המיעוט הערבי לבטל את מודל התווך ואת פרדיגמת 1948.
כתמונת ראי, גם הדרך בה תפסה המנהיגות הישראלית את המשבר באוקטובר 2000 תאמה לדרך בה נתפסו אירועי יום האדמה בעיני המנהיגות הישראלית בשנת 1976. ברק כמו רבין לפניו, ראה את המהומות האלימות של המיעוט הערבי כמעשה פוליטי מכוון שתכליתו ערעור מודל התווך ריסוק פרדיגמת 1948. זו הייתה הסיבה מדוע הגיבה מדינת ישראל באופן נחרץ כל כך בשני המקרים, ואף הייתה נכונה להפעיל אלימות מדינתית. התגובה הנוקשה של ממשלת רבין הראשונה ב-1976 ושל ממשלת ברק ב-2000 באה לסמן עבור המיעוט הערבי-ישראלי את מחיר הגלישה מהתווך הערבי-ישראלי אל המרחב הערבי-הפלסטיני החיצוני.
עשרים שנה לאחר אירועי אוקטובר 2000 דומה כי המיעוט הערבי וההנהגה הערבית ישראלית הבינו כי השימוש במהומות אלימות כדי לשנות את האופי הלאומי-יהודי של המדינה יגבה גם מהם מחיר יקר. ב-15 השנה האחרונות, המיעוט הערבי אימץ בהדרגה גישה פרגמטית אשר נוטשת הלכה למעשה את הניסיון לרסק את "פרדיגמת 1948" או למצער נוטשת את הנכונות לנקוט באלימות פוליטית לשם השגת מטרה זו. ערביי ישראל ובמידה רבה גם ההנהגה הפוליטית והחברתית שלהם עברו להתמקד בפרדיגמה כלכלית שעיקרה שיפור איכות החיים של המיעוט הערבי והשתלבות עמוקה בכלכלה הישראלית. יש לקוות כי משבר הקורונה, על המשמעות הכלכלית ההרסנית הנלווית לו, לא יביא לנסיגה בתהליך החיובי שהתחולל במגזר הערבי בשנים האחרונות.
ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי
Report