איש השנה תשפ"ד והמאבק בין רוח שישה באוקטובר לרוח שמונה באוקטובר

במאמר "איש השנה תשפ"ג" שפורסם בעיתון "שישי בגולן" ושבו בחרתי את יריב לוין כאיש השנה, כתבתי: "שנת תשפ"ג הייתה השנה הגרועה ביותר בתולדות מדינת ישראל".

שלושה שבועות לאחר מכן, הקביעה הזאת כבר לא הייתה רלוונטית.

השבת השחורה, שמחת תורה, שבעה באוקטובר, היום המר והנמהר הזה, הוא היום הנורא ביותר בתולדות המדינה. יום שארע בו האסון הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה. יום שקדם לו מחדל ביטחוני ומדיני מופקר. יום שהייתה בו התקפת רצח, חטיפה ואונס אכזרית מאין כמותה. יום שהיו בו כשל וקריסה של צה"ל והתאדות של המדינה ומוסדותיה האזרחיים.

בפירמידת מסלו של הציונות, השלבים העליונים הם שיבת העם היהודי למולדתו, ריבונות לעם היהודי, תחיית השפה העברית והתרבות העברית, ממלכתיות ודמוקרטיה וחתירה לחברת מופת שתהיה אור לגויים. אבל הבסיס התחתון של הפירמידה, בסיס היסוד, הוא היות מדינת ישראל המקום הבטוח ביותר לעם היהודי. מקום שיהודים לא יירדפו בו. מקום שלא יהיו בו פוגרומים. מקום שלא יהיה בו... שבעה באוקטובר. מדינת ישראל קיימת כדי שלא יהיה שבעה באוקטובר. צה"ל קיים כדי שלא יהיה שבעה באוקטובר. ממשלה נבחרת כדי שלא יהיה שבעה באוקטובר. ראש הממשלה נבחר בראש ובראשונה כדי להבטיח, בשכבו ובקומו, שלא יהיה שבעה באוקטובר. בשבעה באוקטובר הכל קרס.

שבעה באוקטובר הוא קו פרשת המים של מדינת ישראל. לאן הולכים מכאן? זה תלוי רק בנו.

כתב המשורר הרב אלחנן ניר בשירו "עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה":

עַכְשָׁיו כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשִׁימָה

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים תּוֹרָה חֲדָשָׁה.

עַכְשָׁיו בְּתוֹךְ הָאֲוִיר שֶׁנִּגְמַר וְהַצַּוָּאר שֶׁנִּמְחַק

אֲנַחְנוּ צְרִיכִים מִשְׁנָה חֲדָשָׁה וּגְמָרָא חֲדָשָׁה

וְקַבָּלָה חֲדָשָׁה וַעֲלִיּוֹת נְשָׁמָה חֲדָשׁוֹת

וּבְתוֹךְ כָּל הַשֶּׁבֶר וְהַמֶּלַח וְהֶחָרָבָה, עַכְשָׁיו

חֲסִידוּת חֲדָשָׁה וְצִיּוֹנוּת חֲדָשָׁה

וְהָרַב קוּק חָדָשׁ וּבְרֵנֶר חָדָשׁ

וְלֵאָה גּוֹלְדְּבֵּרְג חֲדָשָׁה וִיחַוֶּה דַּעַת חָדָשׁ

וְאָמָּנוּת חֲדָשָׁה וְשִׁירָה חֲדָשָׁה

וְסִפְרוּת חֲדָשָׁה וְקוֹלְנוֹעַ חָדָשׁ

וּמִלִּים חַדְתִּין־עֲתִיקִין

וּנְשָׁמוֹת חֲדָשׁוֹת־עַתִּיקוֹת מֵהָאוֹצָר,

וְאַהֲבָה חֲדָשָׁה מִתּוֹךְ הַבְּכִיָּה הַנּוֹרָאָה.

כִּי נִשְׁטַפְנוּ כֻּלָּנוּ בִּנְהָרוֹת רֵעִים וּבְאֵרִי

וְאֵין בָּנוּ הַר וְאֵין עוֹד לוּחוֹת

וְאֵין לָנוּ מֹשֶׁה וְאֵין בָּנוּ כּוֹחוֹת

וּבְיָדֵינוּ עַכְשָׁיו הַכֹּל

נִתָּן.

אחד המאפיינים הבולטים של תולדות הציונות הוא יכולתה לצאת מהקשים שבאסונות והחורבנות מחוזקת ונרתמת לתקומה. גל הפוגרומים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1882-1881, המכונה "סופות בנגב", הביא לעלייה הראשונה, ראשית תקומתו של המפעל הציוני בארץ ישראל. הפוגרום בקישינב ב-1903 הביא לעלייה השנייה שבה עוצבו פני היישוב היהודי בארץ ישראל ובמדינת ישראל בראשיתה, ושבה צמחה הנהגתה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה. המקרה המאלף ביותר הוא הקמתה של מדינת ישראל שלוש שנים לאחר השואה.

השבר של שבעה באוקטובר, עשוי להיות גם הזדמנות לכתוב תורה חדשה, כפי שהציע הרב ניר. לעשות אתחול ולפתוח דף חדש. לבנות מחדש את מדינת ישראל כמדינה טובה יותר, כחברה טובה יותר.

מאבק איתנים מתרחש לאורך השנה האחרונה ובימים אלה ממש בחברה הישראלית.

איני מתכוון למאבק בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, בין תומכי הרפורמה המשפטית למתנגדי המהפכה המשטרית, בין תומכי עסקת החטופים למתנגדיה ואפילו לא בין רק-ביבי לרק-לא-ביבי.

אני מתכוון למאבק בין רוח שישה באוקטובר לרוח שמונה באוקטובר.

בשבעה באוקטובר קרה לנו האסון הנורא ביותר מאז השואה – הטבח בנגב המערבי. קדם לו המחדל המדיני והביטחוני הגדול בתולדות המדינה. זהו מחדל רב שנים, ואחראים לו ראשי הדרג המדיני וראשי הדרג הביטחוני, ואלה ואלה חייבים ללכת הביתה.

אולם מה שהביא לטבח שבעה באוקטובר לא היה רק המחדל המדיני והביטחוני החמור, אלא לא פחות מכך רוח הפילוג והשנאה בחברה הישראלית שהעביר מסר של חולשה והתפוררות, שידר לאויבינו מסר של התגשמות חזון "חברת קורי העכביש" של חסן נסראללה. בשיא המשבר, כאשר דומה היה שאנו על סף מלחמת אחים, האויב המשחר לטרף עט עלינו והמיט עלינו את טבח שמחת תורה.

תמונת החברה הישראלית בשישה באוקטובר, הייתה של שני מחנות זהותיים שבטיים, לעומתיים זה לזה, שונאים זה את זה, נלחמים זה בזה, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו, והופך לבייס שמשסע את מנהיגיו להקצנה, למלחמה במחנה השני שכבר אינו יריב אלא אויב, ולחוסר נכונות להתפשר. אותם מנהיגים הם שיצרו את הבייס כי הם נבנו מהשנאה הזאת, אבל איבדו שליטה והפכו למשרתיו. הגולם קם על יוצרו.

אגדות מטורללות וחסרות שחר על איזה "דיפ-סטייט" מדומיין שמושך בחוטים ושולט במדינה – הפרוטוקולים של זקני האליטות – הביא מחנה אחד לשנאה יוקדת למערכת המשפט, לתקשורת, לאקדמיה ולמערכת הביטחון. השנאה הזו הולידה את המהפכה המשטרית של יריב לוין. במקום רפורמה קונסטרוקטיבית הדרושה למערכת המשפט, לוין הביא מהפכה רדיקלית פופוליסטית, שבשם "רצון העם" ניסתה למוטט את מערכות מדינת החוק. לוין הלך עם הראש בקיר והכשיל כל פשרה, יהיה המחיר שעם ישראל ישלם כאשר יהיה.

מנגד קם מחנה שיצא להגן על מערכות המדינה, אך נגרר אחרי הקיצונים, המתלהמים וחסרי האחריות, ודרדר את המאבק הצודק אל סף אנרכיה, איומים בסרבנות המונית שהינם הרמת יד גסה על הדמוקרטיה ופגיעה אנושה בביטחון המדינה, ופשעי שנאה דוסופוביים כלפי מתפללים במרחב הציבורי בתל אביב.

גורמים אחראים בחברה הישראלית עשו מאמץ עליון לגשר בין הניצים ולהביא לפשרה הוגנת ומכובדת שתתקן את הליקויים במערכת המשפט בלי לשפוך את התינוק עם המים ו/תגבש הסדרה ראויה של מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות. כאשר ישבו נציגי שני הצדדים, יחד עם אותם גורמים אחראים, בתוך החדר בבית הנשיא, הם התקדמו מאוד לקראת פשרה. ברגע שיצאו החוצה ממפתן בית הנשיא וחזרו אל הבייס שלהם, הם חזרו לעמדת המוצא הקיצונית. כך בשני המחנות.

וכך, כשהחברה הישראלית שסועה ומדממת, בשיא חולשתה, עט עליה האויב החמאסי, על אלפי רוצחיו, אנסיו, מציתיו ובוזזיו, וביצע בה את זממו.

בשמונה באוקטובר, יצאנו כולנו, כאיש אחד, בלב אחד, למלחמת עמנו, מלחמת דורנו. המלחמה על קיומנו. מלחמת הטוב למיגור הרע המוחלט. מלחמת הציונות. מלחמת העולם החופשי.

עם ישראל התעורר כארי להגן על חייו ועל קיומו. גילויי גבורה בלתי נתפסים הפעימו את לב החברה. שיעור ההתגייסות למילואים הגיע ל-150 אחוזים. רבים מהמילואימניקים שמשרתים במלחמה, הם בעלי פטור שהתעקשו לחזור ולהתנדב ולחרף את נפשם על הגנת המולדת. ישראלים מכל העולם עזבו הכל ועלו על הטיסה הראשונה לישראל כדי לזנק אל תוך התופת. דור הלוחמים, שכונה בלעג דור הטיקטוק ושנתפס כדור שטחי ורדוד שכל עולמו נמצא במכשיר הנייד בכיסו, התגלה כדור מופת, העולה על קודמיו באחריות הלאומית, במסירות, בנחישות ובהקרבה. אנשים שתמול שלשום עמדו משני צדי המתרס, יד איש באחיו – לחמו ברעות זה לצד זה, נכונים להקריב את חייהם ללא היסוס למען מי שאך אתמול נתפס כאויב. גילויי ההתנדבות האזרחית של המוני ישראלים, שעזבו הכל כדי לעזור לחיילים, למפונים, למשפחות החטופים, שהתנדבו להסברה ולחקלאות, הרקיעו שחקים. החברה האזרחית התגלתה במלוא הדרה וחיוניותה, והחליפה את המדינה שכל מערכותיה קרסו.

"יחד ננצח" – זו הייתה רוח העם. רוח של אחדות. רוח של אהבת אחים. רוח של "אנחנו עם של גיבורי-על". רוח של "עם ישראל חי". רוח של "לא מנצחים אותי כל כך מהר". אשרי העם!

הרוח הישראלית במלוא תפארתה. רוח שמונה באוקטובר.

אבל רוח שישה באוקטובר לא נעלמה. וככל שהתרחקנו מיום הטבח, היא חזרה והכתה בנו. מן הצד האחד ראש הממשלה שביוהרה בלתי נתפסת נמלט בפחדנות מאחריותו למחדל. תעשיית שקרים והסתה שמפיצה תיאוריות קונספירציה מטורללות ועלילות דם נגד צה"ל, השב"כ ומערכת המשפט. שר המשפטים שמנסה בכל כוחו להוביל אותנו, בעיצומה של מלחמה, למשבר חוקתי. שרים שחזרו לקדם חוקי ג'ובים שיאפשרו להם למנות מקורבים לקבלני פריימריז לתפקידים בשירות הציבור, כאילו לא די בקריסת השירות הציבורי בשבעה באוקטובר. שרים וחברי כנסת שממשיכים לקדם חוקים להכשרת השתמטות המונית ולמימונה בידי משלמי המיסים, גם כאשר אנו נוכחים בהכרח הקיומי, פשוטו כמשמעו, להגדיל באופן משמעותי את צה"ל, שצריך להיות צבא גדול, חזק, חכם ומנצח.

ומן הצד השני, מי שניסו מהרגע הראשון למנף את השבר הנורא של שבעה באוקטובר להמשך חרחור מלחמת אחים. אלו שהפכו את הסוגייה הקונצנזואלית ביותר – החטופים – לסוגיה פוליטית, תוך חיבוק-דוב ציני למשפחות החטופים ושהשתמשו בסוגייה זו כקרדום לחפור בו לחידוש הקרע. הם משסים נגד ראש הממשלה ומאשימים אותו ברצח החטופים, לא פחות.

ושוב, יד איש באחיו. ושוב שנאת אחים. ושוב קונספירציות ועלילות. ושוב מכונות רעל על סטרואידים. ומשפחות חטופים נגד משפחות חטופים. ומשפחות שכולות נגד משפחות שכולות.

והאויב, המשחר לטרף, שוב רואה אותנו בשפל חולשתנו, שסועים ומדממים.

***

שבועות אחדים לאחר שבעה באוקטובר פרסמתי בעיתונות הקיבוצית מאמר תחת הכותרת "ברית קלמנזון". במאמר, העליתי על נס את דמותם של בני משפחת קלמנזון מעתניאל, שבשמחת תורה עזבו הכל, מיהרו לבארי, זינקו אל תוך התופת, חילצו למעלה ממאה איש, ואלחנן נפל בקרב. ראיתי בהם סמל לרוח הישראלית היהודית במיטבה, וסמל ראוי לברית הגשמת הציונות שיש לכרות בין ההתיישבות העובדת לבין הציונות הדתית. ברית שתהיה המסד להתחדשות החברה הישראלית על בסיס ערכי היהדות, הציונות, הממלכתיות, הדמוקרטיה והרעות.

כל כך קיוויתי, שרוח שמונה באוקטובר תהיה הרוח החדשה המנשבת במדינת ישראל. כל כך הייתי שמח לבחור באלחנן קלמנזון, דמות המופת, לאיש השנה תשפ"ד. אך אילו זו הייתה הבחירה שלי, הייתי עושה שקר בנפשי. כי למרבה הצער, רוח שישה באוקטובר, הגם שאינה מייצגת את הרוב שלמרבה הצער בוחר להיות דומם, היא היום הרוח השולטת בחברה הישראלית, כאשר שני אגפיה הקנאים ממשיכים לדרדר אותנו אל עברי פי פחת.

המציאות הזאת היא ניצחון גדול לטבח. היא ניצחון לחמאס. היא ניצחון לחזבאללה. היא ניצחון לאיראן. היא ניצחון ליחיא סינוואר. הלה אף התקדם, לאחר חיסול אסמאעיל הנייה, לתפקיד ראש הלשכה המדינית של חמאס ועתה הוא המנהיג הבלתי מעורער של הארגון. למרבה הצער, איש השנה תשפ"ד הוא יחיא סינוואר.

כמעט שנה לאחר הטבח, סינוואר בחיים ושלטון חמאס לא מוטט. סינוואר ממשיך להחזיק בחטופים, הוא ממשיך להתל בנו במשא ומתן עקר, ואנחנו חזרנו לסורנו, לרוח שישה באוקטובר.

ב-2011 שחרר בנימין נתניהו מהכלא את סינוואר, במסגרת עסקת שליט המופקרת בה שוחררו 1027 מחבלים ובהם 280 רוצחים. סינוואר, רב המרצחים, היה מנהיגם של המחבלים האסורים. אפילו בקרב המחבלים שמו עורר אימה והוא כונה "הקצב מחאן יונס".

ביום שחרורו של סינוואר, 18 באוקטובר 2011, החלה הספירה לאחור לעבר טבח שבעה באוקטובר 2023.

***

היותו של יחיא סינוואר לאיש השנה, היא סמל למצב הביש שבו אנו נמצאים. זה מייאש. מייאש!

אך אסור להתייאש. אסור להתייאש כי יש תקווה.

גם כעת, כשדומה שידם של הכוחות הצנטריפוגליים שמשסעים וקורעים את החברה הישראלית, על העליונה; כשנראה שרוח שישה באוקטובר שבה והשתלטה, אני אופטימי ומלא תקווה.

אני אופטימי כי אני מאמין שרוח שמונה באוקטובר לא נעלמה. רוח האחדות הלאומית, הרוח שמבינה שהאויב נמצא בטהראן, בעזה ובביירות, ולא בקיסריה או בקפלן, קיימת בתוכנו.

רבים בציבור הישראלי – אני משוכנע שרוב הציבור הישראלי – סולדים מהקיצוניות, מתרבות השקר, מהשנאה ומההסלמה. רוב הציבור הבין בשבעה באוקטובר שכרותה בינינו ברית גורל, גורל משותף, שכן האויב אינו מבחין בין ימין לשמאל, בין מזרחי לאשכנזי, ובין דתי לחילוני. והם מבינים שאין די בברית גורל. כדי להביא לתקומת החברה הישראלית יש צורך בעיצוב ברית ייעוד ציונית, ממלכתית ודמוקרטית של המיינסטרים הישראלי, הרוב הדומם, הרוב השפוי, שישבור את משטר המחנות המפריד ומשסע ומקצין, ושידחק את הקנאים, שורפי האסמים, לשוליים ואל מחוץ למעגלי ההשפעה.

הרוב הזה דומם עדיין, אך יש גורמים אחראים שנוטלים אחריות לאומית, משמיעים את קולו ולאט לאט מארגנים אותו.

במאבק האיתנים בין רוח שישה באוקטובר לרוח שמונה באוקטובר, אני משוכנע שרוח שמונה באוקטובר תנצח. אין לה ברירה אלא לנצח.

תכלה שנה וקללותיה! תחל שנה וברכותיה!

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט.