איום של אליטה מפונקת – תגובה לנאומו של פרופ' אהרן צ'חנובר

בתמונה פרופ' אהרן צ'חנובר, 2018

בנאום חריף שנשא חתן פרס נובל פרופ' אהרן צ'חנובר בשבוע שעבר ב-"כנס החירום הלאומי" שנערך בקיבוץ ניר עוז, הוא הזהיר מפני ירידה המונית של האליטות, והציג זאת כאיום קיומי על המדינה.

וכך התריע פרופ' צחנובר בנאומו:

"ישנו במדינת ישראל גל עזיבה ענק שאתם לא מתארים לכם אותו. מי שקרא את ה-'דה מארקר', ראה שרופאים בכירים ביותר נעלמים מבתי החולים. הטכניון והאוניברסיטאות במדינת ישראל מתקשות לגייס חברי סגל בשטחים קריטיים: בחלל; במכונות; במחשבים. ומדובר על קהילה צרה ביותר.

תשמעו את יוג'ין קנדל ואת הכלכלנים אומרים שכש-30 אלף איש מן הסוג הזה יעזבו את המדינה, לא תהיה פה מדינה. לא תהיה פה מדינה. זה הקטר שמוליך אותה. ואני אומר עוד פעם, אין לנו את היכולת בכלל להיות עניים. ונצואלה יכולה להיות ענייה כי מצפונה נמצא האוקיינוס האטלנטי ומדרומה נמצאת ברזיל. כשאנחנו נהיה עניים ולא תהיה פה טכנולוגיה, אנחנו לא נהיה פה.

ולכן, בואו לא נזלזל בהם, ולא נקרא להם נפולת של נמושות ונעשה כל מאמץ לשמר אותם. הם לא אנשים שבוגדים בערכים. הם אנשים שעוזבים את המדינה כי לא טוב להם פה. עכשיו, לא טוב להם לא בגלל המלחמה. לא טוב להם בגלל מה שקדם למלחמה. הם רוצים לחיות במדינה ליברל-דמוקרטית חופשית ולא במדינה שבה הממשלה תופסת בכוח את השלטון, מערערת את יסודות הדמוקרטיה, והופכת אותה למדינה שאורה חשך. זה מה שאתם שומעים מן האנשים הללו.

לא אתייחס לנושא הסרבנות אבל אנחנו צריכים להבין – בעיני זאת לא סרבנות, בעיני זה סירוב להתנדבות – אבל אנחנו צריכים להבין שההתנהגות הזאת, נקרא לה, באה על רקע של משהו. זה בדיוק אותם אנשים שהחליטו שהם לא יכולים לחיות עוד במדינה הזאת. ואנחנו צריכים לעשות כל מאמץ כדי שהסקטור הזה יישאר".

הסכנה שצ'חנובר מתאר היא, אכן, איום קיומי ויש לתת עליה את הדעת. אולם בדבריו לא זו בלבד שלא הייתה כל ביקורת על עצם הרעיון של ירידה ונטישה, אלא הייתה התייחסות אליה כאל דבר טבעי שמחייב את החברה להשתנות כדי להתאים את עצמה לרצונותיה של אותה אליטה. לא הייתה בפיו כל קריאה למחויבות בשם אתוס האליטה המשרתת. ואני תמה – איזו מין אליטה זו, אם היא חשה את עצמה מורמת מעם ודורשת מהעם להתאים את עצמו אליה כדי שהיא לא תנטוש אותו? איזו מין אליטה זו, אם אין לה מחויבות לציבור הרחב שבתוכו היא פועלת?

הורינו עלו ארצה כדי לשים קץ לתופעת היהודי הנודד, חסר השורשים, הנע והנד והזר בכל מקום. הם עלו ארצה כדי לטעת שורשי-עד במולדת. למרבה הצער והבושה, איום בירידה מהארץ הפך היום לכלי נשק פוליטי הזוכה ללגיטימציה חברתית לא מבוטלת. תפיסתי היא שלא הכול כשר במאבק, יהיה צודק אשר יהיה. איום בירידה מהארץ אינו כלי לגיטימי בארסנל של מאבק ציבורי.

בעבורי, אין שום סיבה בעולם שתצדיק ירידה מהארץ, אך בעוד אפשר להתייחס בסלחנות לאדם שכשל ובחר לרדת מהארץ, אין סליחה ואין מחילה למי שמניף את דגל הירידה מהארץ ושהופך את הירידה לנשק פוליטי. איום בירידה במסגרת מאבק פוליטי אינו לגיטימי כי הוא נושא מסר של ישראלים-על-תנאי (אגב, זה גם איום לא חכם כי האנטגוניזם שהוא מעורר, רק ישיג תוצאה הפוכה). איזה מין מאבק זה של ישראלים-על-תנאי? מה, אני ישראלי רק כשדעותיי מתקבלות?! זה המסר שלי לציבור, קבלו את דעותיי, ולא – אנטוש?

כשהמסר הזה בא מהאליטה הכלכלית ומהאליטה האקדמית הוא מעורר סלידה שבעתיים. כאשר האליטה מאיימת בירידה או בהוצאת כספיה מהארץ – היא היפוכה של אליטה משרתת. אליטה כזו היא אליטה מפונקת ואגואיסטית. אליטה שבועטת בחברה שמתוכה נבנתה ומפנה לה עורף.

אין לי ארץ אחרת. גם אם אדמתי בוערת. והיא בוערת. אבל אין לי ולעולם לא תהיה לי אחרת.

כתב מורנו ורבנו א.ד. גורדון לפני 111 שנים:

"אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת" (א. ד. גורדון, "הקונגרס").

כאשר גורדון כתב זאת, הטורקים שלטו בארץ, ועדיין הוא אמר שראוי לעלות לארץ ולחיות בה אפילו כדי לחיות את חורבנה עם הצער והגבורה שבחורבנה. היום אנו חיים בארצנו, במדינתנו המצליחה והמשגשגת, וחרף כל הקשיים והמכאובים – היא מצליחה ומשגשגת. ודווקא האנשים המצליחים ביותר, העשירים ביותר, המפונקים ביותר, מרשים לעצמם להצמיד אקדח לרקתה של החברה ולאיים בירידה.

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט