לכתוב את הבלתי נסבל

בתמונה קיבוץ בארי לאחר טבח השבעה באוקטובר

אמצע הלילה ואני לא ישנה. כל הערב קראתי בעיתונות העולם כתבות על המתרחש ברצועת עזה, ואין לי מושג איך לסדר את כל זה בראש שלי.

אני לא שונאת ערבים, ולא שונאת פלסטינים, ולא שונאת את כל תושבי עזה. סטטיסטית, ברור שיש חפים מפשע בעזה, גם אם מתי מעט. ואין בי דחף לנקום. אפילו לא קצת. בחינוך שלי מבית אין שנאה ואין נקמה. ויש ותמיד תהיה בי חמלה לאחר, כל אחר. ואני לא רוצה לוותר עליה, כי מי אני בלעדיה? איזה בנאדם?

בימים האחרונים אני קוראת את המכתבים שיוצאים עכשיו מהרצועה, והלב שלי נקרע. המכתב של הרופא, המכתב של העיתונאי. הם כותבים על ילדים מתים מרעב. מצמא. סיפורי אימה. ולמרות הכל, אני מאמינה להם כשהם אומרים שהם שוחרי שלום. מאמינה להם כשהם מספרים שעזה היא הגיהינום עכשיו. וכבר שעות שאני מתהפכת בניסיון לכתוב את הבלתי נסבל. כותבת ומוחקת, באימה ובכאב. מאין יבוא עזרי.

אבל תושביה שוחרי השלום של עזה הריעו באושר בסרטוני האימה מהשבעה באוקטובר שראיתי במו עיני המצולקות מאז. שרבים מאיתנו ראו, ומאז מנסים לשכוח. תושביה שוחרי השלום של עזה, שמצליחים לשלוח את שוועתם לחבריהם הישראלים, לא שלחו אז שום מכתבים. הם שתקו בשבעה באוקטובר, ושתקו בשמונה ובתשעה ובעשרה. עד עצם היום הזה עולה שתיקתם השמיימה.

שיחה מהשבעה באוקטובר בין מחבל חמאס שהשתתף בהתקפה על קיבוץ מפלסים, לבין משפחתו ברצועת עזה

תושביה שוחרי השלום של עזה לא הוציאו מבין שורותיהם אפילו צדיק אחד שיציל חטוף אחד. עד כה, השבויים ששבו מספרים בדיוק ההיפך: שמשפחות חטפו אותם. מכרו אותם. נשים וילדים עזתים שמרו על החטופים בביתם והתעללו בהם נפשית, לכל הפחות. אם יש בעזה חסיד אומות עולם, הביאוהו לכאן. בבתי תושביה שוחרי השלום של עזה מצאו חיילי צה"ל חלקי גופות של חטופים. את הזוועות הרבות ששמעתי מפי חיילים שחזרו משם לא אספר לעולם. גם אותן אני מקווה יום אחד לשכוח.

ובכל זאת, הקריאות להפסקת אש מושכות את לבי כל כך. מלחמה זה תמיד רע ונורא, לכולם. תמיד. ואני לא בחרתי בממשלה הזו, ואחרי המחדל המחריד של השבעה באוקטובר אני מאוד רוצה בהחלפתה של כל הקשת הפוליטית והביטחונית בישראל, באנשי ציבור אחראים וראויים. מגיע לנו. אבל איך להפסיק את הלחימה? ישראל לא פתחה במלחמה הזו, וחמאס וחיזבאללה לא מעוניינים לסיים אותה.

אני עוד זוכרת את הראיונות עם מנהיגי חמאס באוקטובר, הם אמרו בפירוש שהם יחזרו על ההתקפה שוב ושוב ושוב. ואני מאמינה להם. וחמאס מחזיק בחטופים, וממשיך לתקוף כל העת. הקריאות להפסקת אש חלולות, חסרות משמעות לגמרי. אנחנו נפסיק, ואז מה?

ראזי חמד, בכיר בלשכה המדינית של חמאס, אומר בריאיון כי החמאס יחזור על המתקפה שביצע על ישראל בשבעה באוקטובר, פעם שנייה, ושלישית ורביעית עד להשמדתה של ישראל

בתל אביב התקיימה שלשום הפגנה להפסקת המלחמה. אנשים שוחרי שלום אחזו בשקיות קמח במחאה על הרעב בעזה, וספגו את זעם הציבור הישראלי באומץ, כדי לבטא את דעתם. אין לי ספק שכוונתם טהורה, ובמלחמות הקודמות הייתי מזדהה איתם. הפעם אני מרגישה אבודה לנוכח המראות. ואני קוראת את התגובות של חבריהם, אנשי השמאל בעולם, שלועגים להם על שהם מפגינים בתל אביב. אם היה להם מצפון אמיתי, הם טוענים, הם היו נוסעים לעזה ומכניסים את הקמח לשם בעצמם! כל הישראלים אשמים. כולנו מתנחלים. כולנו צריכים לפנות את פלסטין, מהים עד הנהר.

ואני מבינה שאין קץ למעגל החמלה. זה אף פעם לא יספיק. תמיד יהיה מישהו שיעמוד משמאלך, והוא מגדלור מוסרי גבוה וטוב ממך. תמיד אפשר לקחת אחריות על סבל של אחרים, ולהרגיש אשמה. כי הלב נקרע על סבלו של כל בן אנוש. אבל יש הבדל בין חמלה לבין אחריות. מי שאחראי לסבלם של תושבי עזה הם מנהיגי ופעילי חמאס. מי שאחראי לסיום הסבל, הם מנהיגי ופעילי חמאס.

כבר חודשים עברו מאז שמענו את זעקתה של אור צוק מכפר עזה, אבל אני לא שוכחת אותה: "להורים שלי לא היה שום מסדרון הומניטרי. הם נרצחו באכזריות", היא אמרה בכאב מחריד "אז תסלחו לי שכשאתם מדברים פה על מסדרון הומניטרי, אין לי רגש לזה. לנו לא עשו את זה. כולם בימי הזיכרון אומרים 'לא עוד' על שואה. לנו הייתה שואה. לקיבוץ כפר עזה הייתה שואה".

אור צוק תושבת העוטף שהוריה נרצחו: ההורים שלי לא זכו למסדרון הומניטרי. אני מצפה שבעוד שנה תראיינו אותי מהבית אבל הפעם עם נוף לים@KerenMarc pic.twitter.com/XdX64KxHeO

— החדשות - N12 (@N12News) October 17, 2023

אור צוק זועקת את כאבה בריאיון בחדשות 12

ישראל עדיין מספקת לעזה מסדרון הומניטרי, ומדינות העולם מצניחות לתוכה מזון. הגבול המצרי הולך ומתבצר בעוד ועוד גדרות. אף מפגין אינו זועק בקהיר ובמעבר רפיח שצריך להציל את האחים הערבים. אף אחד במצרים לא לוקח אחריות. ואנחנו? אנחנו צריכים לקחת אחריות? אחרי כל מה שקרה לנו? למה?

המצפון שלי לא ישן. הוא חי וקיים. אבל לראשונה בחיי מהדהדת בי האמת בפתגם העתיק של חז"ל, שתמיד עורר בי אימה. ובצדק הוא עורר בי אימה. זמנים אפלים לפנינו, והציווי הזה הוא אחד הנוראים בהם. ובכל זאת, אני חושבת שהפעם אני נכנעת. אני מפנה גב לעזה. לסבל, לרעב, לאימה הצרופה. ואני מבינה ומזדהה עם הביטוי מעורר הפלצות הזה, שתמיד שנאתי: כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על רחמנים.

ובפחד נורא, אני סוגרת את הלב.

רוני גלבפיש היא סופרת, ציירת, עורכת ומתרגמת