בין המשבר החוקתי למלחמה נגד החמאס – על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית

בתמונה הפגנה נגד הרפורמה המשפטית, נתיבי איילון, מרץ 2023

בשבוע שעבר פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה סקר שבדק את עמדות הציבור בישראל ביחס למלחמה ברצועת עזה. מהסקר עולה שאזרחי ישראל היהודים מעניקים משקל שווה לשני יעדי המלחמה העיקריים – מיטוט החמאס ושחרור כל החטופים (יש לציין כי כאשר נשאלו הנסקרים מהו יעד המלחמה החשוב ביותר בעיניהם, זכה היעד של שחרור כל החטופים לתמיכה הרבה ביותר בפער ניכר).

הדגשים השונים הקיימים בתפיסות הציבור הישראלי ביחס ליעדי המלחמה, משתקפים גם בכלי התקשורת. בעוד בערוץ 12 נוטים להדגיש יותר את סוגיית החזרת החטופים, בערוץ 14 שמים את הדגש על מיטוט שלטון החמאס ברצועת עזה.

המחלוקת הציבורית ביחס למטרות המלחמה והשיח הפלורליסטי שעוררה, הם המחשה נוספת לתופעה שהתבררה בשנה האחרונה ביתר שאת – ישראל היא מדינה דמוקרטית מובהקת.

כך, הן בתקופת המשבר החוקתי והן במהלך המלחמה, אפשר לראות שהחברה האזרחית בישראל היא פעלתנית, פלורליסטית ותוססת. ההנהגה הפוליטית, בקואליציה ובאופוזיציה, "פוזלת" כל העת לעבר החברה האזרחית כדי לנסות ולהבין מה העם רוצה. במדעי המדינה יש מחלוקת כמה "עצמאי" צריך להיות המנדט של נבחר הציבור (כלומר, עד כמה הוא צריך להתחשב בדעת הקהל), אולם העובדה שקובעי מדיניות פועלים כדי להגשים את ההעדפות של אזרחי המדינה היא אחד הביטויים המובהקים לדמוקרטיה אמיתית.

רוברט פאטנם מראה על יסוד מחקרים אמפיריים כי קיים קשר בין פעילות שוקקת במסגרת החברה האזרחית לבין קיומן של מעלות אזרחיות נדרשות בחברה דמוקרטית (ראו Robert D. Putnam, Bowling Alone: The Collapse and Revival of American Community). מעלות אלו השתקפו היטב בפעילות החברה האזרחית בשנה האחרונה בישראל.

גם המלחמה הקשה שנכפתה עלינו מגלה את חוסנה של הדמוקרטיה הליברלית בישראל.

למרות שחמאס הוא התוקפן ולמרות הטבח הנורא של השבעה באוקטובר, ישראל מנהלת את מלחמתה בהתאם לדיני המלחמה. ככה נלחמת דמוקרטיה ליברלית. אחד הלקחים מהטבח הנורא הוא שאנחנו צריכים להבין ערבית ואת הערבים, אבל אנחנו דמוקרטיה ליברלית ולא ננהג כמותם.

להילחם כדמוקרטיה זה לא קל, כי זה מטיל מגבלות על הלחימה. והקושי הזה רק מתגבר כאשר נלחמים בארגון טרור שלא פועל לפי דיני המלחמה. אבל זה מה שדמוקרטיות עושות. בפועל ישראל נוהגת להטיל על עצמה יותר מגבלות בפעילות בשדה הקרב האורבני מאשר כל מדינה דמוקרטית אחרת (ראו יגיל הנקין, "בחזרה לקרב בג'נין – גרוזני, קוסובו, מוגדישו").

לנוכח הפעלתנות התוססת של החברה הישראלית והחוסן המרשים שהיא מפגינה, הן במלחמה והן במשבר החוקתי שקדם לה, ברצוני לשאול את כל אותם אנשים שטענו שישראל "איבדה את זה", שהפכה להיות "משיחית וקיצונית" ושהיא כפסע מדיקטטורה – מה הבסיס לקביעות או לטענות כאלה?

האם מישהו באמת חשב שישראל בדרך להיות דיקטטורה כאשר מיליוני ישראלים דעתניים מתווכחים על כל דבר ועניין, וכאשר הממשלה נסוגה ממרבית מרכיבי הרפורמה המשפטית, בעקבות מחאה אזרחית לא אלימה?

החודשים האחרונים הראו עד כמה עמוקים שורשיה של הדמוקרטיה הליברלית בחברה הישראלית. אחרי הכל ישראל היא כבר דמוקרטיה ותיקה. מועטות המדינות שיכולות להתנאות ב-75 שנים רצופות של דמוקרטיה – ללא תקופות של דיקטטורה, ללא הפיכות צבאיות, וללא מלחמות אזרחים. המחלוקות שמפלגות את החברה הישראלית לא הלכו לשום מקום, וסביר להניח שהן יצופו מחדש אחרי המלחמה (ואולי אף קודם לכן). אנחנו נמשיך להתווכח האחד עם השני, ואפילו להשתלח האחד בשני, אבל גם במחלוקת החוקתית תושג בסוף פשרה או הכרעה פוליטית, כפי שהתרחש במחלוקות עבר – כי כך פועלת דמוקרטיה בריאה (גם אם לא מושלמת) כזו שיש בישראל.

משה כהן-אליה הוא פרופסור מן המניין, הפקולטה למשפטים, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים