"האם אנחנו במלחמת קיום?" – על אובדן התקווה לשלום

אני שבורה. בוכה כבר יותר משבוע.

חוץ מהטראומה הקולקטיבית אני חווה גם אובדן גדול על תפיסת העולם שלי שהתקיימה עד השבעה באוקטובר. התקווה לשלום נגוזה. האויב נראה עצום ומפלצתי מאי פעם. ופתאום הפתרון היחיד הוא ניצחון מוחץ והרסני, שאינני יודעת עד כמה הוא ריאלי.

התחלתי להרגיש ככה כבר בסמינר הדו-לאומי בגרמניה בו השתתפתי באוגוסט השנה. ביום האחרון של הסמינר, קיבלנו משימה לייצר פתרון צודק וריאליסטי למציאות הישראלית-פלסטינית. בעוד היהודיות הכינו תוכנית עבודה מפורטת, כזו שיש בה פשרות וויתורים, החזרת שטחים ועוד – מבחינת הפלסטיניות הפתרון היחיד היה לממש את זכות השיבה במלואה, לשחרר את כל האסירים הביטחוניים, ולבטל את זהותה של מדינת ישראל. ככה. רק פלסטין אחת שלמה, מהים עד הנהר, ותגידו תודה שאנחנו משאירים אתכם בחיים ולא עושים לכם "נכבה" כמו שעשיתם לנו.

גם שם נשברתי. וכשאני פגועה, אני בוכה וזועמת ביחד. הטחתי בהן דברים קשים. האשמתי את הנהלת הסמינר שהביאה אותנו, אקטיביסטיות ישראליות שוחרות שלום, בשביל להיות שק חבטות אל מול נרטיב פלסטיני שאינו חותר לשום שיח אמיתי.

שאלתי את המשתתפות הפלסטיניות "האם אנחנו במלחמת קיום? האם זה או 'אנחנו' או 'הם'?", וכשהן ענו "כן", צעקתי "אם ככה, אז תודה לאל שיש לנו צבא! והלוואי ונמשיך לנצח אתכם. כמו שניצחנו עד עכשיו!".

על דברים אלו ננזפתי ויותר מפעם אחת. המילים הקשות שאמרתי גרמו למשתתפות הפלסטיניות לבכות ולפחד, וגם אני נבהלתי מהזעם שלי. הרגשתי שאני נלחמת על זהותי האישית והלאומית, והייתי קול בודד וכועס בתוך מרחב שנתן מקום בעיקר לרגשות של חמלה, אשמה וצער ופחות לזעם או ולתחושות נקם.

בסמינר בגרמניה התנפצו התקוות שלי לשלום. הרגשתי נאיבית וטיפשה. וכל זאת, מבלי לגרוע מתחושת הכאב וההזדהות שחוויתי אל מול הסבל היום יומי שחוות הפלסטיניות. האמנתי להן בכל ליבי. כאב הוא כאב. אבל בשם אותו הכאב ובשם אי-סימטריה בין העם הכובש לעם הנכבש, הן הרגישו בנוח להלל שהידים, לייחל לשחרורם של רוצחי ילדים ונשים (שלהם הן קראו לוחמי חירות וצדק) ולהצדיק "בלית ברירה" פגיעה מכוונת בחפים מפשע. וכל זה מול ישראליות שבני עמן נטבחו בפעולות הטרור של אותם "לוחמי חירות וצדק".

אלוהים. זה הרתיח את דמי.

"החלום שלכן ילדותי, מנותק, לא ריאלי וגם חצוף". אמרתי. "אף אחת מהישראליות לא היללה את צה"ל, הייתה בנו הרגישות לצנזר טריגרים, גינינו באופן גורף אלימות מתנחלים, ובכינו יחד אתכן על מותם של פלסטינים חפים מפשע. אבל אין שום סיבה בעולם שנסכים לשבת כאן ולהקשיב לאוטופיה ששוללת את קיומנו".

בשמחת תורה טעמנו טעימה מהרצחנות שיש באוטופיה כזאת. וכל שנותר לי הוא לקוות שהאסון הלאומי הזה לא יהיה לשווא, ולבקש שנשמור על אחדות מול האויב האכזר, מבקש רעתנו.

אפרת ג'הסי היא יזמת חברתית ופוליטית, כותבת ומרצה על אקטיביזם חברתי ופמיניזם חרדי