"עאדה" במימונה – על מנגנון הרבגוניות המובנה בטקס המימונה

המאמר הזה הוא חלק מבחינה מחקרית רחבה של תנועת המימונה כטקס בין שתי נקודות זמן מרכזיות בהיסטוריה שלה – כפי שהטקס נחגג עד תחילת המאה העשרים במרוקו וכפי שהטקס נחגג כיום בישראל. כאן, אעסוק בעיקר באחד המנגנונים המובנים בתוך טקס המימונה – ה-"עאדה". מנגנון העאדה חותר כנגד הפעולה השגורה של טקס ובמובן זה מדובר במרכיב טקסי חריג.

במחקרי אני מברר עד כמה שחק מנגנון זה רבים מן המאפיינים המסורתיים של טקס המימונה כפי שהוא נחגג בישראל כיום, אך במאמר להלן אתמקד בתקופה בה העאדה רק פרעה את פעולתו השגורה של הטקס. בחינת העאדה תישען על שלוש פרספקטיבות מחקריות – היסטורית, אנתרופולוגית וסוציולוגית-פוליטית.

השורשים ההיסטוריים

המחקר אודות המימונה עדיין מצוי באפילה באשר לראשית ימיה, לנסיבות הופעתה ולאזורים בהם התפתחה ומהם התפשטה. עקב כך, נתונה המימונה לפרשנויות שונות, חלקן ספקולטיביות למדי. לצערי, חלק מדברי אף הם לא יותר מאשר סברות, בעיקר באשר לנקודות מפנה מוקדמות במבנה הטקס ובביצועו.

העדויות הכתובות הראשונות אודות המימונה הן מהמחצית הראשונה של המאה ה-18. גם אם לא ברור עדיין כיצד התנהלה המימונה ועד כמה היא הייתה נפוצה באותם ימים, עולה בבירור שהיא נחגגה כהמשך של חג הפסח. קרי, למרות שהיא לא הוגדרה כחג הלכתי על ידי הממסד הרבני, נתפסה המימונה כאירוע יהודי בעיני החוגגים אותה וכטקס שקשר עצמו ללוח השנה העברי. מתוך העדויות המועטות מהמחצית הראשונה של המאה ה-18, עולה כי בערב החג נהוג היה לאכול פירות יבשים כגון דבלים, תמרים, מני אגוזים ושקדים. ביישובים בהם היהודים היו מרוכזים ברובעים משלהם (מלאח'), נהגו החוגגים לארגן תהלוכה לבית הרב כדי לקבל ממנו ברכה. נוהג נפוץ נוסף היה לצאת למחרת היום ולבלות בפיקניקים בחיק הטבע. הנה כי כן, דומה כי מלכתחילה ביקש החג לעגן עצמו כאירוע יהודי לא רק על ידי כריכתו בלוח השנה העברי, אלא גם מעצם החלוקה היהודית הטיפוסית של מועדים לערב חג וליום חג.

הנוהג לצאת לשדות שבבעלות מוסלמים שהחל לכל המאוחר כבר לפני כמאתיים וחמישים שנים, מבליט מרכיב ליבה של המימונה – תנועה. התנועה בולטת במיוחד על רקע ההיפוך המוחלט מהאופן בו צוין פסח. ליל הסדר, החלק הבולט של החג בן השבוע, אופיין בסטטיות. החוגגים הסבו לשולחן והסדר היה חג משפחתי סגור, על אף הנוהג לפתוח דלת כדי לקבל את הרעבים והנצרכים המזדמנים ("כל דכפין" וגו').

במרוקו, היציאה לשדות היוותה היפוך להתנהגות השגורה בכל ימות הפסח, ולכן גם כרוכה בו. במשך שבעת ימי החג הסתגרו היהודים בתחום המלאח', כדי לקיים את הפסוק "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות י"ג, ז'). להבדיל משאר ימות השנה, השתדלו היהודים להימנע ממפגש עם שכניהם המוסלמים במהלך חג הפסח. כך, למשל, הם נהגו לחדול מנדודים לצורך מסחר ולשוב לבתיהם. ממבט מוסלמי, התרוקנה מרוקו מיהודיה במהלך שבוע הפסח. לעומת זאת, ביום המימונה בילו היהודים בשדות המוסלמים שהאמינו כי נוכחות היהודים בשדותיהם תבטיח יבול שופע בקיץ. המפגש עם השכנים המוסלמים הפך באחת מאוד אינטנסיבי והנוכחות המוסלמית במימונה באה לידי ביטוי במישורים שונים. לדוגמא, מוסלמים מכרו או העניקו כמתת את החמץ הראשון, וכך לא רק שבלטו בנוכחותם אלא גם הפכו לשותפים חיוניים למימונה. בלעדיהם החג לא יכול היה להתחיל.

במאמר מוסגר אציין כי הרתיעה שהמימונה עוררה בעבר (ומעוררת אף היום) קשורה, בין השאר, בכך שהיא חורגת מהרפרטואר המוכר של חגים יהודיים אחרים וזאת על אף שהיא קושרת עצמה אליהם. כך, למשל, החגים היהודיים הם אקסקלוסיביים ואינם חוצים גבולות דתיים. רוצה לומר, הרתיעה קשורה, בין השאר, לאופי המפגש בין יהודים למוסלמים. ואכן, המפגש האינטנסיבי והאינטימי שהמימונה זימנה, הפתיע ואף הרתיע את היהודים שביקרו במרוקו בעבר. עוד בראשית המאה העשרים התלונן ד"ר העציוני (שם העט של הרופא יהודה הולצמן) בכתבה ב-"המליץ" על יחסים אלו. כך כתב העציוני על מימונה שנערכה במרקש בשנת 1902: "איך שיהיה הנה הגויים הערבים, הרודים בישראל פה באות נפשם, מביאים מנחה [ליהודים] ... והיהודים שמחים בהם ומקבלים אותם בשחוק של רעות וידידיה..." העציוני הוסיף ורטן על המנחות שהיהודים מעניקים לשכניהם המוסלמים: "ונתן יתנו לבני יקטן מקטורה [קרי ערבים, א. ל.] מפסחהם ומצהם!".

לא ניתן לכחד, אם כן, כי בעוד היהודים הסתלקו מן המרחבים המוסלמיים במהלך שבוע הפסח מטעמי כשרות, באה המימונה והזמינה באופן ריטואלי מפגש בין הרוב למיעוט במעשה החברתי הקלאסי של חילופי מתנות. אך לא רק בזה התבטאה הנוכחות המוסלמית בחג. היהודים אף נהגו להתלבש כמו מוסלמים. בתור ד'ימי (בני חסות של המוסלמים) נאסר על היהודים ללבוש ג'לביות צבעוניות במהלך השנה. רק במימונה חרגו מאיסור זה. זאת ועוד, לפי סברות אחדות, נגזר שמו של החג משמה של לאלא מימונה – קדושה מוסלמית.

המפנה המודרני

בתחילת המאה העשרים אנו מוצאים כבר עדויות ברורות, מגוונות ומפורטות (כמו הפרספקטיבה הציונית של העציוני) לגבי האופן בו נחגגה המימונה. ישנן עדויות "חיצוניות" של נוסעים-מבקרים, או בעלי תפקיד זרים, וגם עדויות "פנימיות" כגון חליפות מכתבים בין יהודים במרוקו. חשוב לשים לב שחלק ניכר מהעדויות מאותה תקופה הן אודות קהילות יהודיות עירוניות ולא בכדי. התקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 במרוקו התאפיינה בהאצה גוברת של הגירה פנימית. יהודים רבים היגרו מן הכפרים הקטנים שבתוככי מרוקו אל הערים הגדולות, עם העדפה מסוימת לערי החוף (כמו קזבלנקה). לא היה זה נדיר שההגירה העירה החלה כדפוס של הגירה זמנית, בעיקר צעירים שעזבו את הכפרים לשם עבודות עונתיות בערים ושחזרו לביתם משהסתיימה העונה.

ככל שחלף הזמן, התמעטו התנועות הלוך ושוב של הצעירים בין הכפר לעיר. צעירים התנתקו מהאזורים שבהם גדלו ושאליהם היו קשורים בקשרי משפחה וחברות. אם כן, בעוד שהתקופה בה אנו למדים לראשונה על המימונה התאפיינה בפיזור דמוגרפי נרחב של היהודים בכל רחבי מרוקו, הרי כעבור כמאה שנים התגורר חלק ניכר מהיהודים בערים גדולות. המעבר מהכפר לעיר פירק מסגרות חברתיות מסורתיות והפגיש יהודים שלא הכירו זה את זה.

"עאדה"

באותן שנים, המימונה הציעה הזדמנות ריטואלית ליהודים לבקר בבתי יהודים אותם הם לא הכירו. ניתן לשער שהביקורים האלו פיצו על תחושת הניכור המעיקה שהעיר יכולה ליצור בקרב מי שהיגר אליה מקהילה כפרית קטנה. בהזדמנויות אלו הפגין כל תא משפחתי קטן את מסורת המימונה כפי שנחגגה בעבר בכפרו. המסורת האזורית שהותקה לעיר נשמרה במתכונת פטריליניארית (בקו ייחוס האב). כלומר, כל משפחה גרעינית שימרה מסורות של אב המשפחה – מסורות שהיו שונות אלו מאלו משום שהגיעו ממקומות שונים במרוקו. מהלך זה עומד ביסוד עקרון ה-"עאדה" (גזור, בין השאר, מן המילה הערבית عادة, מנהג). חשוב להדגיש כי מנגנון העאדה לא חל רק על המימונה, והוא, כפי הנראה, תופעה כללית שנוצרה עקב ההגירה מהכפר לעיר. בהקשר של המימונה, הביאה כל משפחה לטקס מיני מזונות שונים: יש שהכינו מופלטה, יש שרקחו ג'באן (מעין נוגט), ואחרים הגישו לאורחים תמר מגולען ממולא בחמאה. כך אירע שהעאדה שולבה במימונה והפכה את סמלי הטקס למגוונים.

מאכלים של המימונה

השנים הראשונות שלאחר ההגירה לישראל דמו, ממגוון בחינות, לזמן ההגירה הפנימית של המחצית השנייה של המאה ה-19. גם במחצית המאה ה-20, לא הכירו המהגרים ממרוקו את שכניהם החדשים. כך, למשל, באשדוד, המקום בו גדלתי, התקבצו לרחוב אילת שלל מהגרים שהגיעו ממקומות שונים במרוקו ושאף דיברו שפות שונות. אצלנו בבית, דיברו בעיקר צרפתית, השכנה בקומה מעלינו דיברה ספניולית, השכנה שגרה ממולה דיברה דאריג'ה (ערבית מרוקאית מדוברת) ואילו השכנה מנגד דיברה אך ורק תַשֶלְחִית (שפה "בּרְבֶּרית" מדרום מרוקו). במימונה שנערכה בשנים הראשונות של המדינה, נהגנו לבקר בבתים השונים כמצוות החג. התקבצנו חבורה של כעשרה ילדים ועברנו מבית לבית ובכל בית נחשפנו לעאדה שונה. מאוד נהנינו מן המגוון העצום, ובכל בית סיפרו לנו מה העאדה של בית האב: אלו ברכו בברכת "כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ" (משלי, ג', ב') תוך שטובלים עלה חסה בחלב ומזים על ראש האורח; בבית אחר פיזרו קורט קמח על פדחת הנכנסים בדלת; בבית שלישי ביקשו מאיתנו לברך "בורא פרי העץ" והגישו לפינו תמר מגולען ממולא באגוז מלך. גם השולחנות היו מגוונים: יש שהניחו על צלחת גדולה דג חי שנח על מצע קמח; יש שהעמידו צלחת קמח ובה חמש מטבעות זהב, או חמישה תמרים נטועים בקמח; ויש שהניחו על השולחן אלומות חיטה, או שעורה, או נענע, או קנקן חלב. גם דרך הכנת המאכלים הייתה שונה. לדוגמא, יש שהכינו את הג'באן רך ונימוח בפה ואילו אחרים רקחו ג'באן קשה כאבן.

צלחת עם חמישה תמרים נטועים בקמח

המימונה כטקס

מדוע אנקדוטות אלו בדבר הגיוון הסמלי במימונה חשובות?

תחילה, צריך להבין את פעולת טקס המימונה. באופן כללי, ומבלי להיכנס לדיון האנתרופולוגי הסבוך אודות טקסים, אחד המאפיינים המובהקים של טקס הוא קשיחותו. טקס, בעיני משתתפיו, אמור להיות אחיד ובלתי משתנה לאורך הזמן. אחידות הטקס מעניקה לו מראית עין של עתיקות ומבטיחה ביצוע זהה של הטקס. זאת ועוד, טקסים מאופיינים בחזרתיות (מבצעים אותן פעולות), הם מסומנים בזמן ו/או במרחב (מתחילים במועד ידוע מראש ו/או מתנהלים באתרים מוגדרים), הם גדושים בפעולות ובאובייקטים סמליים, הם מאופיינים בפורמליזם (תפקידי המשתתפים אינם נובעים משיקולים מריטוקרטיים), והם נועדו להשגת דבר-מה מחוץ לטקס (היינו, הפעולה איננה לעצמה; היא איננה התכלית). אם כן, טקסים הם ידועים מראש, אופני פעולתם צפויים, ההתנהגות במסגרתם צפויה וגם תוצריהם ידועים מראש. אחת התוצאות של צבר המאפיינים האלו היא נטיעת תחושה של נצחיות בקרב משתתפי הטקס. מראית יציבותו מעידה שכך נערך הטקס מאז ומעולם. סדר פסח, למשל, משיג את מראית יציבותו על ידי טקסט אחיד שאמורים כל משתתפיו לקרוא בקול רם. יתרה מזו, בטקסט ההגדה ישנן "הוראות הפעלה" שמשתתפי הטקס אמורים למלא בקפדנות ("מוזגים את הכוס הראשונה בעמידה...", "יטול ידיו ולא יברך על נטילת ידיים...", "יטול כרפס פחות מכזית..." וכיוצא באלו). הפורמליזציה של הפעולות בטקס נוטעת בקרב המשתתפים את התחושה שכל מי שחוגג את הפסח נוהג בדיוק כמותם.

המימונה גם היא טקס, כמובן. גם בה יש סדר פעולות קבוע וידוע מראש (פחות או יותר). הסטנדרטיזציה מתבטאת, בין היתר, בכך שלחג יש שם מאחד – "מימונה" – ושהאירוע מסומן בזמן קבוע וידוע מראש, מייד עם צאת הפסח ("אסרו חג").

מבחינת האנתרופולוגיה של טקסים, יש משמעות מרתקת לעאדה במימונה. מנגנון זה מבטא את הרעיון שהמימונה נחגגת באופנים שונים במשפחות שונות. כלומר, תחת מסגרת של סטנדרטיזציה טקסית, העאדה משמשת כמנגנון מבני שמבטיח רב גוניות. המנגנון של העאדה לא רק מייצר גיוון במנהגי המימונה, אלא שהחוגגים מודעים לגיוון הזה ומצפים לחוסר הסטנדרטיזציה בסמלי הטקס. העדר האחידות הוא דבר רצוי, והחוגגים מבקשים לחוות אותו.

ברכה תוך שטובלים חסה בחלב ומזים על ראש האורח (בתמונה מקסים לוי, ראש העיר לוד)

אנדרה לוי הוא פרופ' חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב