את החברה בה אנו חיים אני נוהגת לכנות "חברה של לייק". בפייסבוק, "לייק" יש שתי משמעויות עיקריות: "אהבתי" וגם "כמו". ילדים שמתנהגים באופן דומה לחבריהם – הולכים עם בגדים דומים ומתעניינים באותם תחומים – בדרך כלל יהיו אהובים ומקובלים וכך הדבר גם ביחס לילדות. לעומת זאת, הילדות והילדים שהולכות והולכים בעקבות ליבם, יצטרכו לא פעם לשלם על השונות שלהם במחיר ה-"אהבה" החברתית שהם מקבלים.
המציאות היומיומית שאליה נחשפים הילדות והילדים שלנו היא מציאות מוטה ומפלה. לכן, היכולת לחשיבה ביקורתית היא מיומנות הכרחית שיש להקנות לילדים שלנו. מיומנות זו שלל מרכיבים: ההבנה שמה שקיים אינו האפשרות היחידה ושתמיד יש חלופות; שאפשר ונכון להציב סימני שאלה בהקשר לכל מה שלמדנו לגביו שהוא "האמת לאמיתה"; לשאול: האם זה חייב להיות כך? מהו המחיר של העובדה שדברים מתנהלים דווקא בצורה אחת? אילו אפשרויות נוספות או אחרות ישנן? מה אפשר להרוויח מבחירה באלטרנטיבה אחרת? כמו כן חשוב לחנך את הילדים שלנו לאקטיביזם: ללמד אותן ואותם איך לפעול לנוכח עוולה, ואיך לשנות מצב חברתי קיים גם בפעילויות ספציפיות וגם בפעילויות יומיומיות.
אבל מה נוכל לעשות כדי לקדם חשיבה ביקורתית בקרב ילדינו? ניתן, למשל, לנצל אירועים שמזדמנים במהלך חיינו כדי להציב סימני שאלה ולעיתים גם לפעול. בשנת 2018, הכריז שר החינוך על הענקת פרס ישראל. הוכרזו תשעה חתנים, ומתוכם רק כלת פרס אחת, יהודית ברוניצקי שקיבלה את הפרס במשותף עם בן זוגה. לאחר שגברו קולות התרעומת על מיעוט הכלות, נוספו עוד שתי נשים לרשימה: פרופ' נאוה בן־צבי ומרים פרץ (באמת, תודה רבה!). באותה תקופה קראתי להורים ולצוותי בתי ספר וגנים לחשוף את העוולה, ללמוד עליה וממנה. החיים מזמנים לנו שפע הזדמנויות להראות לילדות ולילדים שלנו את קיומן של עוולות ואת הדרך שלנו לפעול למען שינוי, אלא שבדרך כלל אנחנו בעצמנו לא רואים את העוולה (ואם אנחנו רואים אותה, נראה לנו שזה "לא מתאים" לדבר על כך עם ילדים). אבל ב-2018 נענו לא מעט הורים וגם מורות וגננות מודעות מגדר לקריאתי והחליטו להציג את העוולה בדרכים מותאמות גיל, ולפתח לפתח מיומנויות של חשיבה ביקורתית ושל אקטיביזם דרך העיסוק בנושא. כך, למשל, באחד הגנים הציגה הגננת את תמונות חתני הפרס וכלת הפרס ושאלה את הילדים מה יש בתמונה ומה אין בה? מאחר שאלה היו מוסדות חינוך שהנושא המגדרי מצוי בהם כחלק מהשגרה, לא נדרש לילדות ולילדים זמן רב כדי להצביע על היעדרן של נשים. בחלק מהגנים נכתבו מכתבים לראש הממשלה וחלקם אך ערכו טקס חלופי עם בחירות של הילדות והילדים של כלות וחתני פרס הגן המחולקות באופן שוויוני בין המינים.
לחלופין, אפשר לפתח חשיבה ביקורתית גם כשאנחנו שומעות יחד שיר באוטו עם מילים סטראוטיפיות ומחפיצות. כך קרה לי כששמענו ביתי ואני לראשונה את השיר עם המשפט "תתני מהריקוד שלך תפסיקי לדבר אולי תתחילי להזיז יותר כבר את הגוף שלך". אחרי כמה רגעים בהם עיבדתי את המילים שכרגע שמעתי ברדיו, התחלתי לדבר! חזרתי על המשפט ושאלתי את הבת שלי מה לדעתה השיר הזה אומר. היא חשבה רגע ואמרה: "הוא בעצם אומר לה לא לדבר... זה לא כל כך יפה כי הוא בעצמו כן מדבר". בפעם
במקרה אחר, צפיתי עם בנותיי באחת מסדרות הטלוויזיה האהובות עליהן. בסדרה הייתה דמות של ילדה מלאה והבחנתי שהיא מוצגת כדמות כוחנית ואלימה שניצבת לא פעם מול דמות ילדה שברירית ובעלת יופי סטריאוטיפי. הבנתי שזו הזדמנות מצוינת לפתח את שריר החשיבה הביקורתית אצל הבנות שלי, וגם לעשות משהו מועיל עם ההסתייגות שלי מהתוכנית. שאלתי אותן מה הן חושבות על הליהוק והאם לדעתן הוא מקרי. שאלתי: האם בהכרח מי שיש למראה שלו צורה מסוימת מתנהג בצורה מסוימת? הן השיבו שבסדרה הילדה המלאה היא בדרך כלל הרעה ("אבל לא תמיד," הן הוסיפו להגנתה) והילדה הרזה היא המקובלת – והציעו להחליף את הדמויות והתפקידים.
משתתפת באחת ההרצאות שלי סיפרה שבתה הגיעה מהגן וסיפרה לה כך: "היום שיחקנו במשפחה. אני הייתי האמא וחברה שלי הייתה הילדה ואף אחד לא רצה להיות האבא". המשתתפת ציינה שכעת היא מבינה שלילדה יש רק דגם אחד של משפחה בראש, ושאלה מה אפשר לעשות בקשר לזה. השבתי שאפשר וכדאי להמשיך את השיח ולשאול שאלות כגון "האם בכל המשפחות יש אבא?", "האם בכל המשפחות יש אמא ואבא?" ולהמשיך משם. זו דוגמא טובה לסימן שאלה שאפשר להציב ביחס להנחה שהיא כביכול מובנת מאליה. ניתן לנצל סיטואציות אחרות כדי לפתח שיח בנושא זה. כך, למשל, אם הילד או הילדה ישאלו: "אבא, אתה יודע איך קוראים לאימא ואבא של...?", אפשר להשיב: "אני לא יודע ולא מכיר. אולי יש שם אימא או אבא, או אימא ואימא. יש הרבה סוגי משפחות. אילו עוד סוגי משפחות קיימים?", ולהמשיך ולפתח שיחה על סוגים שונים של משפחות.
כשאנחנו ערות וערים לכך שאפליה וסטריאוטיפים מגדריים באים לידי ביטוי כמעט בכל מקום, כמעט בכל מרחב אפשרי – בספרות, בשפה, בשירים, במשחקים, בדמויות הגיבורות – מזדמנות לנו אינספור הזדמנויות לפתח חשיבה ביקורתית אצל הילדות והילדים שלנו. הזדמנויות אלו קיימות בכל מקום: בשיעורי הבית, בתוכניות הטלוויזיה, בשלטים ברחוב, בשיח היומיומי, בסיטואציות בהן ילדים נתקלים בגנים ובבתי הספר. יש לנו דרך ללמד את הילדות והילדים שלנו ללכת אחרי הלב ולא אחרי העדר ולהפוך את חברת הלייק לחברה אחרת – חברה שבה שונות אינה מתרגמת לחריגוּת אלא לייחודיות ולמנהיגות.
טל ברייר בן מוחה, מייסדת מנהיגותה - הורות מודעת מגדר וחינוך מודע מגדר, מרצה וסופרת, מחברת ספרי הילדות והילדים "לביאת" ו-"כדוריקוד" והספר להורים "ילדוּת שווה – הורות מודעת מגדר"
Report