מי בעיתון "הארץ" החליט על הפסקת פרסום מאמריו של גדי טאוב?

בתמונה אלוף בן, העורך הראשי של עיתון "הארץ"

if any opinion is compelled to silence, that opinion may, for aught we can certainly know, be true. To deny this is to assume our own infallibility

John Stuart Mill, On Libery

ההחלטה של עיתון "הארץ" להפסיק לפרסם את מאמרי הדעה של ד"ר גדי טאוב עוררה סערה לא קטנה הן במישור הציבורי והן במישור התקשורתי. הנימוקים שניתנו למהלך – התמיכה של טאוב ברפורמות שמקדמת הממשלה, הנתפסת בעיני מערכת "הארץ" כנותנת "רוח גבית" ל-"הפיכה משטרית" ומצדיקה תגובה של "דמוקרטיה מתגוננת" וההרצאות שהעביר במכון אקדמי "שתומך ומקורב" לראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן – זכו לקיתונות של ביקורת.

המכתב ש'הארץ' שלחו לגדי טאוב הוא אנטי עיתונאות, אנטי דמוקרטיה, אנטי חופש-ביטוי ואנטי ליברליזם

השמדת השיחה הציבורית החופשית והפתוחה לא מקדמת בשום צורה את הערכים ש'הארץ' דוגל בהם pic.twitter.com/nZOctdmYFY

— יהודה יפרח (@yehuday30) January 25, 2023

עמוס שוקן, המוציא לאור של העיתון, ספג חלק ניכר מהביקורת. כך, למשל, קלמן ליבסקינד צייץ כי "עמוס שוקן איננו מו"ל של עיתון. עמוס שוקן הוא יו"ר מפלגה. עכשיו זה רשמי" והוסיף והטיח מילים קשות בעיתון במאמר דעה שפורסם בעיתון "מעריב". גם כותב שורות אלו לא חסך שבטו מעיתון "הארץ" ומשוקן, הן במדיה החברתית והן במאמר דעה שפורסם בבמה זו (לפני שנמשיך, גילוי נאות: גדי ואני חברים, פרסמנו יחד מאמרים בעיתון "הארץ" ולא פעם הייתי עובר על מאמרי הדעה שלו לפני פרסומם, כולל המאמר שלא פורסם).

עמוס שוקן איננו מו"ל של עיתון. עמוס שוקן הוא יו"ר מפלגה. עכשיו זה רשמי pic.twitter.com/iveRAKL9s9

— קלמן ליבסקינד (@KalmanLiebskind) January 25, 2023

בדומה לליבסקינד גם אני סבור ששוקן הפך את "הארץ" לביטאון מפלגתי בו כמעט ואין ביטוי לדעות מחוץ לתיבת התהודה הקטנה של השמאל. בבחירות האחרונות, השתמש שוקן בעיתון בתור חוד החנית במאבק הפוליטי נגד גוש הימין, כפי שניתן היה לראות במכתב ששלח למנויי העיתון (גילוי נאות נוסף: אני מנוי על אתר "הארץ").

המכתב ששלח עמוס שוקן למנויי העיתון לפני הבחירות האחרונות

ברם, למרות ששוקן תמך בהחלטה להפסיק לפרסם את מאמריו של טאוב, הוא לא היה מי שקיבל אותה. בשיחות שניהלתי עימו במדיה החברתית ובהתכתבויות במייל נודע לי – להפתעתי הרבה – כי ההחלטה להפסיק לפרסם את מאמריו של טאוב התקבלה דווקא על ידי עורך העיתון, אלוף בן, ועורך מדור הדעות, אלון עידן.

וכך היה מהלך הדברים: ביום רביעי, ה-25 בינואר, נקבעה ישיבת מערכת לשעה 12 בצהריים בה היו אמורים להשתתף שוקן, בן ועידן. שעתיים לפני כן שלח עידן מייל לטאוב בו הודיע לו כי "הארץ" החליט לפסיק לפרסם את מאמריו. שוקן לא אישר את המהלך מראש ואפילו לא היה מודע לו עד לישיבת המערכת.

מובן מאליו ששוקן נושא באחריות למהלך זה מתוקף תפקידו כמוציא לאור, קל וחומר שהוא תמך בהחלטה של בן ועידן ותומך בה עדיין. אולם, יש הבדל חשוב בין החלטה כגון זו המתקבלת על ידי מוציא לאור לבין החלטה כזו המתקבלת על ידי העורכים. מוציאים לאור בדרך כלל אינם עיתונאים בהכשרתם אלא אנשי עסקים. כפועל יוצא, הם מקבלים החלטות לא בהכרח על בסיס שיקולים עיתונאיים אלא על בסיס שיקולים עסקיים כמו שורת הרווח של העיתון. כדי לנהל את הפן העיתונאי של העיתון, מוציאים לאור נוהגים למנות עורך ראשי. גם העורך הראשי אינו מושפע רק משיקולים עיתונאיים, אבל בסופו של דבר שיקולים אלו אמורים לשמש כמצפן האתי של עבודתו, ואילו העורכים הפועלים תחתיו אמורים להיות מושפעים אך ורק משיקולים עיתונאיים.

אם שוקן היה מקבל את ההחלטה ביחס לטאוב זה לא היה הופך אותה לגרועה פחות, אבל העובדה שמי שקיבל את ההחלטה היו בן ועידן, מלמדת ששני העיתונאים הוותיקים הללו כה נשחתו מבחינה מקצועית עד שאפשר לפקפק אם הם זוכרים עדיין אתיקה עיתונאית מהי.

אלון עידן, היה בעברו עורך עיתון "העיר", סגן עורך מוסף הספורט של "הארץ", כתב ופובליציסט – עד שמונה לתפקיד עורך מדור הדעות. אלוף בן היה כתב בעיתון "העיר" לפני שעבר לעיתון "הארץ" שם שימש במגוון תפקידים – כתב תחקירים, כתב לענייני ביטחון, כתב מדיני, ראש מערכת החדשות, פרשן מדיני ועורך מדור הדעות – בטרם מונה לתפקיד העורך הראשי.

אין חולק אפוא שמדובר בעיתונאים מנוסים המצויים בשלל ההיבטים של עבודת העיתונאות. דווקא בשל כך אין אלא להזדעזע מהסיבות שסיפקו השניים להחלטתם להפסיק לפרסם את טאוב. לא שיקולים של איכות מאמרי הדעה של טאוב הנחו את בן ועידן בהחלטתם אלא תמיכתו של הלה ברפורמה שמקדמת הממשלה (הייתה סיבה נוספת, מבישה לא פחות, בה אדון בהמשך). במייל ששלח לו, הסביר עידן לטאוב מדוע הדעה שלו היא הסיבה מדוע אין לפרסם את מאמרי הדעה שלו: "הרצון להחליש את מערכת המשפט בעזרת מהלכים קיצוניים שנעשים באופן חד צדדי וללא מעצורים, מאלצים גם אותנו, ככלי תקשורת, להתגונן בפני מה שנתפש בינינו כהפיכה משטרית. במובן הזה, אנחנו מוצאים קושי רב ליישב את הדיסוננס: מצד אחד להיות בחוד החנית נגד ההפיכה הזאת, ובמקביל לפרסם מאמרים שנותנים רוח גבית לאותה הפיכה. במונחים של דמוקרטיה מתגוננת, אנו מאמינים שכעת זהו זמן של מגננה".

העובדה שכמעט כל מאמרי הדעה בעיתון (כמו גם כמעט כל מאמרי הפרשנות) מציגים את כל קשת הדעות בין התנגדות תקיפה לרפורמה לבין התנגדות נחרצת לרפורמה לא סיפקה את שני העורכים, והם החליטו שהדעה השונה של טאוב בנושא – דעה הרווחת בקרב מחצית מהעם – אינה ראויה להופיע על דפי העיתון. זו אולי הנמקה מבישה בשביל עיתונאים, אבל זו הנמקה לתפארת מצד פוליטרוקים – אותם קצינים בצבא האדום שהיו אחראים על הדרכת החיילים לנאמנות לקומוניזם ולמשטר הסובייטי.

עם זאת, במסגרת הטיהור האידיאולוגי של העיתון מפני אנשים עם דעות שאינן מתיישרות עם הקו הרשמי של מפלגת הדמוקרטיה המהותית, טרחו בן ועידן והוסיפו הנמקה נוספת להחלטתם – הידיעה על כך שטאוב "לוקח חלק במכללת MCC".

יום לפני שהשניים קיבלו את ההחלטה המדוברת, צייץ עיתונאי "הארץ" אור קשתי בטוויטר כי טאוב קיבל "מינוי במכון המחקר ההונגרי MCC שמקושר לאורבן ומפיץ את משנתו בעולם". יום למחרת פרסם קשתי מאמר על הקשרים שיש לשלל ישראלים עם המוסד האקדמי המדובר – מכללת מתיאש קורבינוס – וביניהם טאוב שנהנה "מקשרים הדוקים עם MCC" ושקיבל "בדצמבר האחרון מינוי כעמית מחקר".

ובכן, במה המדובר? מכללת מתיאש קורבינוס היא מוסד ללימודים מתקדמים שבהחלט אפשר לתארו כמקורב לממשלו של ויקטור אורבן. בסוגיה הזו מאמרו של קשתי בסך הכל סביר במידת הדיוק שלו, אולם בסוגיות אחרות – פחות. כך, למשל, הקביעה שטאוב קיבל מינוי כעמית מחקר שגויה משתי סיבות מרכזיות: לא מדובר במינוי ולא בעמית מחקר. כהכללה, עמית מחקר (Research Fellow או Research Associate) זו דרגה אקדמית במסלול מחקרי שאינו כולל הוראה או מינוי לתקן מחקרי זמני (כזה הניתן, למשל, לחוקרים במסלול פוסט דוקטורט). במקרה דנן עסקינן לא בעמית מחקר כי אם בעמית אורח (Visiting Fellow), כלומר מרצה אורח לתקופת זמן מסוימת. ואכן, טאוב הגיע להרצות במשך כשבועיים במכון MCC.

אפשר לתמוה אפוא האם מעתה והלאה אקדמאי שישמש כעמית אורח או כעמית מחקר או אפילו כמרצה עם תקן במוסד אקדמי שהעורים לא אוהבים – לא יוכל לכתוב בעיתון. ואכן, עידן הסביר לטאוב כי כותב שיש לו איזשהו קשר עם מוסד אקדמי אשר "מעלה על נס את כל הערכים שאנחנו בהארץ חושבים שהם מסוכנים ומאיימים על הדמוקרטיה" יקשה על עורכי העיתון "לקבל את העובדה שמי שמסכים להיות חלק ממוסד כזה, על כל המשתמע מכך, יקבל במה בהארץ".

לא ברור האם החרם המערכתי שהכריז "הארץ" תקף גם לאקדמאים ששימשו בעברם כעמיתי אורח או כעמיתי מחקר באוניברסיטאות המקורבות לשלטונות בסין, מצרים או טג'יקיסטאן – שלטונות קצת פחות דמוקרטיים מהשלטון ההונגרי – או שמא זו סנקציה ששמורה רק למכון ההונגרי המדובר. על כל פנים, אין ספק שזו שיטת סינון מקורית ודמוקרטית מהותית לבחירת פובליציסטים.

יש לציין כי בהחלטתם להפסיק לפרסם פובליציסט ימני בגלל קשר רופף שלו לארגון שלא נושא חן בעיניהם, המשיכו בן ועידן את הקו המערכתי שהתווה שוקן בכבודו ובעצמו. כזכור, הלה הביא להפסקת פרסום מאמריה של נוה דרומי עקב תמיכתה בארגון "עד כאן" העוסק בביצוע תחקירים על ארגוני שמאל (כגון התחקיר שפורסם בתוכנית "עובדה" על עזרא נאווי בו הוא מצולם במצלמה נסתרת כשהוא מתרברב על כך שהסגיר פלסטינים שמכרו קרקעות ליהודים לידי שירותי הביטחון הפלסטינים). בעיני שוקן כל מי שתומך בארגון הזה "אין לו מקום בהארץ".

הפסקתי את כתיבתה של נווה דרומי בהארץ כי מי שתומך בכם אין לו מקום בהארץ. זה הכל.

— Amos Schocken???????? (@AmosSchocken1) July 11, 2021

לזכותם של עורכי "הארץ" אומר שהם באמת מנסים למצוא פובליציסטים שישמשו כעלה תאנה למדור הדעות המונוכרומטי שלהם. ברם, פובליציסטים ימנים – בייחוד אם הם שנויים במחלוקת (בעיני שמאלנים) – נמצאים שם במצב "על תנאי" קבוע. כאשר אותם פובליציסטים מעזים להביע דעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה המתגוננת של העורכים, או כשהם משתפים פעולה, ולו באופן הרופף ביותר, עם ארגון או מוסד המצוי "ברשימה השחורה" של ההנהלה, זו נאלצת להיפרד מהם (אבל לא בקלות). וכך מגן עיתון "הארץ" על חופש הביטוי והמחשבה באמצעות פלורליזם של דעה אחת.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא