קטע ששודר בערוץ הטלוויזיה החברתית, ממצעד הדגלים שנערך ב-2015
חלומם של רבים מהיהודים הליברלים שסולדים מהיהדות הכוחנית שצומחת בארץ, הוא שיום אחד יתרחש כאן אירוע שיהיה "הסברה והשתילה" של הימין, אירוע כה אכזרי עד שהנפש היהודית – זו שמזהה את עצמה לא רק עם כיבוש הארץ והפולחן המסורתי אלא גם עם ערכי המוסר הליברליים – תתעורר ותפעל לרסן את השימוש בכוח. אירועי חודש מאי הבהירו היטב שהתעוררות כזו לא עומדת להתרחש בזמן הנראה לעין.
מאי
ב-11 במאי 2022, נהרגה שירין אבו עאקלה, כתבת אל-ג'זירה הוותיקה, מירי בעיר ג'נין. באותה העת עסקו כוחות צה"ל בפעילות מבצעית בעיר והתקיימו חילופי אש בינם לבין חמושים פלסטינים. תקרית הירי נחקרה על ידי שלושה כלי תקשורת אמריקאים – CNN, וושינגטון פוסט והניו יורק טיימס. משלושת התחקירים עולה שההערכות לגבי הטווח ממנו התבצע הירי שהרג את העיתונאית, תואמות לטווח שהיה בין הכוח הצה"לי לבינה.
אבו עאקלה התגוררה בבית חנינא, ומשפחתה ביקשה לקיים תהלוכת אבל בשטח ירושלים, מבית החולים בשייח' ג'ראח ועד לבית הקברות הקתולי בהר ציון. תהלוכה זו איימה על האשליה הישראלית שבשטח המוניציפלי של עיריית ירושלים יש עיר אחת, עיר יהודית, ולא שתי ערים, עיר יהודית ועיר ערבית. האשליה התנפצה כאשר משטרת ישראל ניסתה בשלב מסוים לפזר בכוח את תהלוכת ההלוויה – מהלך שבעיניים יהודיות אין לפרשו אלא כחילול כבוד המת.
שבועיים לאחר ההלוויה של אבו עאקלה, ביום שבו מציינים היהודים את איחוד ירושלים (הממשי או המדומיין) התקיים מצעד דגלים בעיר. רבים מהצועדים באו כדי לשמוח על שיבת היהודים למקומותיהם הקדושים והתנהלו באופן מכובד. עם זאת, גם צועדים אלו כמו עצמו עין אל מול גילויים אלימים של אדנות וולגרית, שכללו קריאות נאצה, יריקות וריסוס גז מדמיע. עדשת המצלמה אף הנציחה צעיר יהודי מטיח את ברכו בבטנה של קשישה ערביה.
עימותים אלימים בשער שכם בין ערבים ליהודים, הרבה מאוד גז באוויר פה pic.twitter.com/nvDtCRQPAG
— חיים גולדברג (@haim_goldberg) May 29, 2022
מפגן הכוח של מצעד הדגלים בירושלים השכיח את ביזיון ההלוויה של אבו עאקלה מתודעתם של רוב יהודי הארץ. הצהלות גברו על הקינה והשמחה העלימה את הבושה. גם אם יתגלה בעתיד שחייל ישראלי הרג את העיתונאית, ואפילו אם יתברר שרצח אותה בכוונה תחילה, אין לצפות שהאירוע הזה יהיה "סברה ושתילה" של המאה ה-21. אירוע מקומי כזה לא יערער את הביטחון העצמי של הימין הלאומי. אבל אסור לטעות, מפגני הכוח של הרוב היהודי, המתעקש שגם ירושלים הערבית היא בירתו, לא מעידים על אמונה בצדקת הדרך, אלא דווקא על ספק. יתרה מזאת, ככל שהימין הישראלי נוקט ביותר כוח נגד הפלסטינים, כך הוא מתרחק מערכי היהדות.
בין המוסר היהודי למדינה היהודית
כבוד המת הוא ערך יהודי חשוב. מי שתופס את היהדות בתור עולם ערכים שמצדיק את בעלותם של יהודים על הארץ, שואל את עצמו כיום איך עם שהחזיק בערכי יסוד אנושיים במשך דורות ושסבל כל כך לאורך ההיסטוריה, מידרדר למדיניות שמבטלת את עצם קיומם של מיליוני בני אדם. גם בימין הישראלי יש עדיין לא מעט יהודים שמאמינים שרעיון המדינה היהודית תובע מהמחזיקים בו אמות מוסר גבוהות. כך לא מתנהג עם נבחר. בדרך כלל, יניחו ישראלים כהנחה מקדימה שישראל וכוחות הביטחון שלה הם "המוסריים בעולם", אבל התרבותם של עשבים שוטים ושל כלבים שוטים במחנה היהודי, עלולה לערער גם את אמונתם של מניפי הדגלים הנאמנים ביותר.
יהודים שבטוחים שהם צאצאיו של העם התנ"כי, לא ייטו להתגמש מבחינה מדינית. ברם, אם יתחילו לפקפק בתפיסתם את עצמם כבעלי מוסר נעלה, המצב עשוי להשתנות. זה לא יקרה באירוע אחד כמו הלוויה של עיתונאית פלסטינית וזה לא יקרה באבחה אחת ל-70 אלף איש צועדים במצעד דגלים, אבל ישראלים שמטילים ספק במוסר היהודי שלהם, גם הביטחון שלהם בזכותם על הארץ מתערער, ואפילו אם מדובר ביהודים חילונים. זו בדיוק ההאשמה שמטיח הימין בשמאל הישראלי, שכביכול איבד את התחושה של צדקת הדרך ובגלל ספקות פנימיים הוא מפקיר את הארץ. ולמרות זאת, בדיאלוג המורכב בין שמאל לימין בקרב יהודי הארץ, הימין עדיין זקוק לאישור, ולו חלקי, מצד אלו שמחזיקים בערכים ליברליים. כך, למשל, לרבים מתומכי הימין חשוב לקבל אישור מוסרי שהם חיים במדינה דמוקרטית ושאין בישראל משטר אפרטהייד. הסיבה לכך איננה רק חשש מאומות העולם אלא גם ההבנה שקיימת בימין שהוא לא יכול להתקיים רק על פי ערכיו שלו כ-"עם לבדד ישכון". הלאומיות והליברליזם אינם מערכות ערכים יהודיות מובהקות, אבל הן גישות רווחות בעולם הדמוקרטי, וחריגה מופרזת מליברליזם נתפשת כלא מוסרית גם על ידי רבים מאוד מאנשי הימין. הוויכוח אם ישראל היא מדינה ליברלית, דמוקרטית או מוסרית מתקיים רק משום שגם הימין, ברובו, אימץ ערכי מוסר ליברליים מערביים, וחייב לציית להם, לפחות באופן חלקי, כדי להאמין שהוא מוסרי בעצמו.
"לעד נחיה על חרבנו"
לצד ההתנגשות בין הימין לערכים הליברליים, מתרחשים אירועים שבהם העמדה הישראלית עומדת בסתירה לערכים יהודיים מובהקים. ב-2015 כאשר ראש ממשלת ישראל דאז בנימין נתניהו אמר כי "לעד נחיה על חרבנו", הוא "בירך" את הישראלים בברכה שניתנה לעשו, הנחשב לאב הקדמון של האדומים, ולא בברכה שניתנה ליעקב אבינו, הוא ישראל. הפער התרבותי בין "יהדות השרירים" הציונית לבין ערכי המסורת היהודית אינו עניין חדש, אבל אם בעבר נתפסה הכוחנות היהודית ככורח ונפש יהודי הומייה כעיקר, המשך המאבק בפלסטינים עלול להפוך את האיש התם יושב האוהלים לפרא והידיים באמת יהיו ידי עשו.
חזון שיבת העם היהודי לארצו נסמך על המפגש בין כתבי הקודש היהודיים לבין ההיסטוריה היהודית של סבל, נדודים ושעבוד, שהחזרה לארץ ישראל הייתה אמורה לפתור. כדי לממש את החזון הלאומי, רוב הציונים היו נחושים לטשטש, אם לא להעלים כליל, את נוכחותה של אוכלוסייה אחרת, לא יהודית, שלא ששה למסור את אדמתה למי שטוען לזכות אבות עליה. כך, למשל, ש"י עגנון, התייחס לערביי הארץ כאל רוח פרצים בלתי נראית בסיפורו "מאויב לאוהב". על רקע הטשטוש התודעתי זה, התרחשה הנכבה, כונן הממשל הצבאי, הכיבוש של 1967 הפך לשגרת חיים. וכך אפשר לדחוק גם את חקירת נסיבות מותה של אבו עאקלה לשולי החדשות והופך את חילול הלווייתה לאירוע "נסבל" מבחינה ציבורית.
באופן אירוני, מחיקת הערבים מהתודעה הציונית, באה כדי לשמר את תפיסת היהודים כמוסריים בעיני עצמם. הרעיון של "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ" אפשר ליהודים לדמיין מדינה ללא ערבים בלי הצורך לבצע את הפשעים המוסריים הכרוכים בהפיכת הדמיון למציאות. בלי אותו "כפתור שאפשר ללחוץ עליו, שיעלים מפה את כל הערבים" עליו דיבר הפוליטיקאי הימני "המתון" מתן כהנא.
לאורך הדורות ידעה התנועה הציונית להציג את עצמה כצודקת יותר וכתרבותית יותר מאויביה. יהודים רבים מסוגלים "לקבל" את ערביי הארץ רק כטרוריסטים. ליהודים אלו נוח לראות רק את היחס המפלה לנשים בחברה המוסלמית או את הפשע המשתולל ביישובים ערבים. מסיבה זה המדינה לא השקיעה את מלוא מאמציה במאבק נגד מעשי רצח על "כבוד המשפחה" ובמלחמה נגד הפשיעה בחברה הערבית, שכן מסגור הערבים כפראים אלימים נחוץ להצדקת הגמוניה יהודית במדינה.
אבל דווקא משום שיהודי הארץ תופסים עצמם כמוסריים וצודקים, הם לא יוכלו לשאת את המחיר המוסרי הכרוך בהגשמת השאיפה למדינה יהודית בלבד. שכן הגשמת השאיפה הזו תחייב את היהודים החיים בציון להתנתק מערכי היהדות ולהפוך לפראי אדם והלאומיות היהודית תאבד את המסד המוסרי והאמוני עליו היא מבססת את זכותה על הארץ. לכן, כשיהודים מנאצים ערבים במהלך מצעד לאומי, כששוטרי המדינה היהודית מחללים הלוויה של עיתונאית פלסטינית וכשחברת כנסת יהודית מתקשה להביע צער על מותה, הלאומיות היהודית פועלת נגד האינטרסים שלה עצמה.
היהדות אינה פיקדון בלעדי של היהודים החיים בארץ. נכון שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, אבל על היהודים בישראל להוכיח שלא הפנו את גבם למוסר היהודי על מזבח כיבוש הארץ, פן תמשיך היהדות את ההיסטוריה הארוכה שלה בלעדיהם. בלי המוסר היהודי, גם המדינה הזו לא תהיה יהודית.
אורן פרי-הר הוא מרצה לאסתטיקה בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" ומרצה לספרות כללית במכון כרם להכשרת מורים
נתחיל בחזון התנ"כי.
רק כאשר יצחק מוצא שהקול קול יעקב והידיים ידי עשיו הוא מברך את יעקב.
ללא זאת יעקב לא היה מקבל ברכתו שכללה את ארץ ישראל אלא קללה.
ספרא וסייפא.
חזון הציונות בא לחדש את השילוב בין הספרא והסייפא.
שנית, לא הוכח שהתועמלנית של אל גזירה נהרגה על ידי חיילי צה"ל ובוודאי שלא באופן מכוון אם.
מי שנכנס לזירה כזאת מסכן חייו.
שלישית, האויב ניסה למנף את ההלוויה שלה להפגנה פוליטית אלימה בבירה ירושלים.
למה שנסכים לכך?
אין שום קשר לכבוד המת.
כבוד המת הוא לוויה שקטה בעירו ולא הפגנה פוליטית אלימה.
אז אען שום קשר בין אורן למוסר או אמונה ולא, אנטישמיות אינה מוסר.
למורת רוחו של התועמלן הציבור היהודי מבין היטב את הדברים ולכן אורן וחבריו מאספסוף השמאל מצויים בשולי השוליים של החברה היהודית בארץ ישראל, מוקצים מחמת מיאוס.
Report