בין חירות, אחווה ושוויון

ליל הסדר בקיבוץ גת, הילדים הקטנים ביותר בקיבוץ שואלים ביחד את ארבע הקושיות

"מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים, זיכרון אישי, אשר אינו מחוויר ואינו דהה.

'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. אין לך שיא של הכרה היסטורית מרומם מזה, ואין לך התמזגות של יחיד וכלל – ברחבי כדור העולם ובעמקי הדורות – גדולה מאשר בצו פדגוגי עתיק זה. איני יודע יצירה ספרותית יותר מחנכת לתיעוב העבדות ולאהבת החירות כסיפור השעבוד ויציאת מצרים".

ברל כצנלסון

בדברים מרגשים ומעוררי השראה אלו על חג הפסח, היטיב ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים של הציונות הסוציאליסטית, לבטא אמת עמוקה על טיבה החמקמק של החירות – העובדה שלא ניתן להפריד בין שחרור העם לשחרור האדם.

הסיבה לכך היא שצרכיו של היחיד, מאווייו, כיסופיו, הגדרתו העצמית ומשמעות קיומו אף פעם אינם מתקיימים במנותק מהחברה שבה הוא חי. בניגוד לטענה הקפיטליסטית, ביטול הכפייה השלטונית לבדו אינו מספיק לשחרור האדם – משום שהיחיד לעולם לא יהיה בן חורין אם לא יהיה חופשי גם מחולי, מעוני ומבערות המגבילים ומצמצמים את אופק חייו ואת יכולתו לממש באופן מלא את אנושיותו. רק מוסדות חברתיים שמעניקים חינוך, בריאות, זכויות עובדים ורשת ביטחון סוציאלית במנותק מהמעמד הכלכלי שאליו נולד בן אדם, יכולים באמת לאפשר לו חירות מכל אלו. ורק התארגנות משותפת ואקטיבית של אזרחים יכולה לאפשר להם להשיג ריבונות על חייהם ולקחת אחריות על עתידם. צרכיו החומריים והרגשיים של הפרט – מחינוך, בריאות ורווחה ועד קרבה אנושית ותחושת שייכות – ניתנים להגשמה רק בהקשר חברתי.

שוב ושוב התברר כי אף אחת מצלעות המשולש שיוצרים הדמוקרטיה, הסוציאליזם והלאומיות אינה יכולה להתקיים בלי השתיים האחרות. דמוקרטיה לא תיתכן ללא לאומיות – תחושת שייכות ותודעה של שותפות גורל המעוגנות ביסודות תרבותיים מלכדים. בדומה לכך, לאומיות שאינה דמוקרטית שומטת מתחת לרגליה את הבסיס עליו היא ניצבת – שלטון העם. ושתיהן יחד אינן יכולות להתממש באופן מהותי ללא סוציאליזם. אם כל חלקי החברה אינם שותפים שווים לעיצוב המרחב הציבורי המשותף להם, הדמוקרטיה מתמצה במעטפת פורמלית חלולה של בחירות אחת לארבע שנים – כפי שללא ערבות הדדית אמיתית בכל תחומי החיים, כלומר גם בחברה ובכלכלה, תישאר הסולידריות הלאומית סמל ללא אחיזה במציאות.

אלא שבכל דור ודור עומדות עלינו לכלותנו – או לפחות לעקר את המעשה הפוליטי שלנו מתוכנו – אידיאולוגיות שמתעלמות מהקשר ההכרחי בין שלושת צלעות המשולש. במאה הקודמת הייתה זו ברית המועצות שחתרה להגשמת הקומוניזם דרך דיכוי טוטליטרי. בכך רמסה לא רק את חירות הפרט ואת הזכות להגדרה עצמית, אלא גם את הרעיון הסוציאליסטי עצמו שתמצית מהותו היא הרחבת הדמוקרטיה מהספירה הפוליטית הפורמלית אל הספירה החברתית-כלכלית. כתמונת ראי של הקומוניזם הסובייטי, צמחה לאומנות ממגוון סוגים שניתקה את הרעיון הלאומי מיסודותיו ההומניסטיים ובכך השחיתה את דיוקנו. ואילו בעשורים האחרונים, התגלתה ההבטחה הליברלית של חירות ליחיד במנותק מהשתייכות לכלל כיומרה ריקה, כאשר המירה את החברה הסולידרית שעמדה בבסיס מדינת הרווחה המערבית בפערים כלכליים הולכים וגדלים, שיסוע מגזרי וניכור בינאישי.

הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי של דוד בן גוריון וברל כצנלסון, מנהיגי תנועת העבודה הציונית, הציב מול כל אלו חלופה שאיחדה שחרור לאומי עם שחרור חברתי ופוליטי והשתייכות לעם מסוים עם זיקה לאנושות כולה. מי ייתן שבשנה הקרובה נמשיך את הדרך בחזרה לאחדות הזו, שהייתה ליבת המסד עליו קמה מדינת ישראל.

חג פסח שמח של חירות ושוויון לכולנו, כי אין האחד ללא השני.

ניר רייזלר הוא עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון