הטיפול בבדואים בנגב כמערכה לאומית – האסטרטגיה של המדינה מול הבדואים

בתמונה מאהל בדואי בנגב, 2008

במאמר הקודם נסקרו כמה מהבעיות המרכזיות של המגזר הבדואית בנגב, וביניהן, התפשטות היישובים הבלתי מוכרים, העמקת הזיקה עם המרחב הפלסטיני, התרחבות הפשיעה הביטחונית, היחלשות המנהיגות המסורתית, וכן התגברות האלימות בחברה הבדואית. בעיות אלו כבר אינן סוגיה פנים מגזרית אלא סוגיה פנים מדינתית מרכזית ורבת חשיבות. במאמר השני אבחן אפוא את גישת המדינה לפתרון בעיות הבדואים בנגב בשני העשורים האחרונים.

האסטרטגיה של המדינה מול הבדואים בנגב

אפשר להבחין בשני שלבים עיקריים באסטרטגיה המדינתית כלפי האוכלוסייה הבדואית בדרום הארץ. השלב הראשון התאפיין במאמצים ליצור מענה לחלק מהבעיות המצוינות לעיל באמצעות התמקדות בהסדרת סוגיית הבעלות על האדמות השנויות במחלוקת בין האוכלוסייה הבדואית בנגב לבין המדינה. גורמים ממשלתיים ניסו לתת פתרון לסוגיה מורכבת זו באמצעות יצירת מתווה המכיל רכיבים של הכרה על בעלות קרקעית לצד פיצוי כספי. תהליך זה החל בוועדת גולדברג (2008) שהניחה את יסודות התפיסה להסדרת היישובים הלא מוכרים, המשיך בתוכנית של ועדת פראוור (2011), ואז עבר מקצה שיפוצים בהובלת חבר הכנסת בני בגין (2013).

הנחת היסוד מאחורי התהליך הקרקעי-הסדרתי גרסה כי ביסוד פתרון השאלה הקרקעית תסייע לפתרון בעיות אחרות של המגזר הבדואי – תופעת היישובים הלא מוכרים, התשתיות הירודות ביישובי הבדואים ובעיות התעסוקה. תהליך זה נפל בשל התנהלות שני הצדדים. המערכת הפוליטית הפגינה חוסר בשלות פוליטית וגילתה התנגדות להכרה בזכויות הבדואים על הקרקע. ואילו המנהיגות הבדואית גילתה חוסר יכולת להגיע להכרעה וסירבה להתכנס למתווה שלמעשה נועל את שאלת התביעות הקרקעיות באופן סופי.

קריסת התהליך ההסדרתי בנושא הקרקעי הובילה למהלך חלופי באמצע העשור השני. מהלך זה ביקש לעקוף את הדיון בסוגיה הקרקעית הנושאת הקשרים לאומיים שהקשו הן על הצד היהודי והן על הצד הבדואי להגיע לפתרון, ולמקד את המאמץ הממשלתי בנושא הכלכלי. מהלך זה היה השתקפות של הגישה הכללית שנקטו הממשלות בהנהגת בנימין נתניהו ביחס לערביי ישראל, כפי שאפשר לראות, למשל, בהחלטת הממשלה 922 שהביאה להזרמת סכומים חסרי תקדים למגזר הערבי.

וכך, ב-2011, קיבלה ממשלת ישראל את החלטה 3708 שהציגה תוכנית חומש לשנים 2016-2012. תוכנית החומש התמקדה בתחומים הבאים: העלאת שיעור התעסוקה של האוכלוסייה הבדואית בנגב; פיתוח תשתיות; חיזוק הביטחון האישי; קידום ההשכלה; חיזוק חיי החברה, הקהילתיות והמנהיגות הפנימית. ב-2017 התקבלה החלטת ממשלה 2397 שהציגה תוכנית חומש נוספת לשנים 2021-2017. גם תוכנית החומש השנייה התמקדה ביעדים כלכליים-חברתיים, תוך התייחסות משמעותית לחסמים שנתגלו בתוכנית החומש הראשונה. למרות שהיו לשתי תוכניות החומש הישגים לא מבוטלים, הגישה הכלכלית לא הובילה לתמורה של ממש בבעיות היסוד של החברה הבדואית בנגב.

הדמיון לאסטרטגיות מדינתיות אחרות

האסטרטגיה שבחרה המדינה כדי להתמודד עם הבעיות של המגזר הבדואי בנגב התבססה על שני אלמנטים עיקריים – גישה ניהולית ופתרונות כלכליים. אסטרטגיה פנים-מדינתית זו מזכירה לא במעט את האסטרטגיות שנקטה ישראל כדי להתמודד עם אתגרים במרחב החיצוני, למשל, מול חמאס, הרשות הפלסטינית, חזבאללה ואיראן.

בעבר, רווחה בישראל התפיסה שבהתמודדות מול בעיות אסטרטגיות יש לייצר הכרעה ברורה ופתרונות מוחלטים. ביטוי מובהק לתפיסה בא לידי ביטוי בשאיפה להגיע להסדר מדיני כולל מול הפלסטינים. אולם, בשני העשורים האחרונים, עברה האסטרטגיה הישראלית בהדרגה מחיפוש אחר פתרון הוליסטי ומוחלט לסכסוך הישראלי-פלסטיני לגישה של ניהול הסכסוך, וזאת על בסיס הנחה כי מדובר בקונפליקט בלתי פתיר.

גם מול החמאס ברצועת עזה ומול החזבאללה בלבנון, בחרה ישראל בגישה ניהולית במקום בחתירה להכרעה. גישה זו מבוססת על ההנחה כי מחיר החתירה לפתרונות מוחלטים יהיה כבד במונחי יכולת ספיגת המחירים מצד החברה הישראלית הרגישה לאבדן חיי אדם, אך גם על התפיסה שחתירה להכרעה מסיטה את ישראל ממאמצי ההתעצמות הכלכלית שלה ומהרחבת חברת השפע הישראלית. יש לציין כי בצה"ל אומצה הגישה המנתחת את המציאות האופרטיבית-אסטרטגית במונחים כגון מלחמות א-סימטריות והמערכה שבין המלחמות – שדחקה בהדרגה את תפיסת הביטחון הוותיקה המבוססת על הכרעה והרתעה.

במסגרת הגישה הניהולית אימצה ישראל את השימוש בכלים כלכליים כדי למתן הבעיות איתן היא מתמודדת. ישראל השתמשה בכלים כלכליים שליליים, כגון סנקציות כלכליות מסוגים שונים, כלפי ארגון החמאס ברצועת עזה וזאת כדי להרתיע אותו מפעולות צבאיות כנגד ישראל. מן הצד השני, ישראל השתמשה בכלים כלכליים חיוביים, כגון שיתוף פעולה כלכלי, כלפי הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן כדי שהרווחה הכלכלית שתושג תמתן במעט את האקטיביזם הלאומי באוכלוסייה הפלסטינית. גם השימוש בפתרונות כלכליים אל מול המגזר הערבי בישראל, המתואר דלעיל, נועד להמיר את העיסוק של ערביי ישראל בחזונות לאומיים ואסלאמיים בעיסוק ברווחה אישית ובאיכות חיים.

בפועל, השילוב בין הגישה הניהולית לבין הפתרונות הכלכליים אמנם סיפק יציבות יחסית לישראל ואפשר לה ליהנות משגשוג כלכלי, אך במקביל שימר את הבעיות הקיימות ללא פתרון. יתר על כן, בשנה האחרונה נדמה שהאסטרטגיה הניהולית-כלכלית לא רק שלא קירבה פתרון אלא גם הביאה לשחיקת רכיבי ההרתעה הישראלית מלגו ומלבר.

האירועים האלימים בערים המעורבות בישראל המחישו כי פתרונות כלכליים לא מצליחים להשפיע על התופעה של האלימות בחברה הערבית מחד גיסא ולא מעלימים מאוויים לאומיים מאידך גיסא. באופן דומה, הימשכותן של הבעיות המרכזיות של המגזר הבדואי בנגב, קל וחומר המהומות שפרצו בעקבות נטיעות קק"ל, חשפו את תקרת הזכוכית של הגישה ניהולית ושל הפתרונות כלכליים.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית, חוקר בכיר בתנועת הביטחוניסטים ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי