הטיפול בבדואים בנגב כמערכה לאומית – על המובלעת הבדואית בנגב

בתמונה היאחזות בדואית בנגב

בשבוע שעבר, פרצו מהומות אלימות בנגב במחאה על עבודות ייעור של קק"ל בנגב. במהלך המהומות, צעירים רעולי פנים שרפו כלי רכב, הבעירו צמיגים ויידו אבנים לעבר שוטרים ולעבר מכוניות נוסעות. אולם, האלימות הגוברת בחברה הערבית בכלל ומחברה הבדואית הנגב בפרט אינה תופעה חדשה, הגם שחלה בה החמרה משמעותית בשנים האחרונות. רשויות המדינה מתקשות להציע פתרונות הולמים לבעיה זו והחברה הערבית מזה והחברה הבדואית מזה אינן מצליחות לבלום תופעה זו בעצמן.

למרות קיומם של הבדלים משמעותיים בין האלימות בחברה הערבית לבין האלימות בחברה הבדואית, מאפיין משותף להן הוא גלישת האלימות הפנימית מ-"המרחב הערבי" הגיאוגרפי האוטונומי למחצה בדרום הארץ, במרכזה ובצפונה אל "המרחב היהודי". אירועי "שומר החומות" – במהלכם נרשמו גילויי אלימות יוצאת דופן של ערבים כלפי יהודים בתוך ערים מעורבות – היו ביטוי מרוכז לתהליך של גלישת האלימות הפנימית כלפי חוץ.

גלישת האלימות הפנים מגזרית החוצה בולטת במיוחד ביישובי הבדואים בדרום הארץ. מקרים בהם בדואים תוקפים יהודים בצירי התנועה, ביישובים ואף בתוך ביתם, אם בשל יהדותם ואם מסיבות פליליות, התרחשו שוב ושוב במהלך השנה האחרונה והפכו מנושא מודחק במידה רבה לבעיה לאומית הנמצאת במרכז סדר היום.

No Man's Land

חשוב להבין שהאלימות והפשיעה בחברה הבדואית בנגב, הן חלק ממכלול רחב יותר של בעיות המאפיינות את המרחב הדרומי שבעשורים האחרונים הפך למעין מובלעת עצמאית למחצה בתוך מדינת ישראל. ארבעה היבטים עיקריים מאפיינים מציאות זו של "No man's land" שנוצרה בנגב.

ראשית, ישנו ההיבט הגיאוגרפי של התרחבות תופעת היישובים הלא מוכרים בנגב. כ-80 אלף בדואים המהווים כ-30 אחוזים מכלל האוכלוסייה הבדואית בנגב (המונה כ-278 אלף איש) – מתגוררים מחוץ ליישובים מוכרים. בשנת 2020, שטח היישובים הלא מוכרים עמד על כ-350 אלף דונם ותביעות הבעלות של המתיישבים הבדואים התייחסו לשטח של כ-640 אלף דונם. לשם התרשמות, צפיפות האוכלוסין בכל מדינת ישראל עומדת על 428 נפש לקילומטר רבוע, על פי נתונים מעודכנים ל-2022, ואילו ביישובים הלא מוכרים, צפיפות האוכלוסין עמדה בשנת 2020 על 228 נפש לקילומטר רבוע, ועל 125 נפש לקילומטר רבוע על פי תביעות הבעלות של המתיישבים הבדואים.

היישוב הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב, 2010

שנית, ישנו ההיבט הזהותי של העמקת הזיקה בין האוכלוסייה הבדואית בדרום לבין האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון וברצועת עזה. העמקת הזיקה מתרחשת בעיקר כתוצאה מנישואין של גברים בדואים מישראל לנשים פלסטיניות והבאתן לישראל (וזאת במקביל לנישואין של בדואים לנשים מירדן וממדינות ערביות נוספות). הנישואין של בדואים לנשים פלסטיניות נערכים בעיקר במסגרת של פוליגמיה. כלומר, הנשים הפלסטיניות מובאות לישראל לא כנשים ראשונות, אלא כנשים שניות, שלישיות או רביעיות (ולעתים אף מעבר לכך, אם הגבר הבדואי מתגרש מאחת או יותר מארבע נשותיו הראשונות). לתופעה זו השלכות חברתיות קשות ביותר וקודם כל ביחס לנשים עצמן (אגב, רבות מהן שוהות בלתי חוקיות). אולם, לתופעה זו יש, כאמור, גם השלכות על התערערות תפיסת האזרחות הישראלית בקרב האוכלוסייה הבדואית ועל התחזקותה של לאומנות פלסטינית קיצונית בתוכה (תופעה זו בולטת אף יותר בקרב ילדים לאב בדואי ולאם פלסטינית, כפי שיובהר להלן).

שלישית, ישנו ההיבט הביטחוני שחשיבותו גוברת והולכת. בדואים מהדרום מעורבים בסחר בנשק לא חוקי, אם דרך הברחת נשק ממדינות אחרות, כגון ירדן, ואם דרך גניבה מבסיסי צה"ל. בנוסף, מקרב בני דור ב' לאיחוד משפחות שהיו מעורבים באירועי טרור, יש בולטות לא מבוטלת לצאצאים של איחוד משפחות בתוך המגזר הבדואי.

רביעית, ישנו היבט של היחלשות המנהיגות המסורתית ושל פריקת עול של הדור הצעיר. מן הצד האחד, המנהיגות המסורתית של השבטים הבדואים שהחזיקה בעבר בתפקיד חברתי ממתן בדרך כלל, איבדה רבות מכוחה. מן הצד השני, ישנם לא מעט צעירים בדואים הבוחרים לעסוק בפשיעה, לעתים מתוך "התמרדות" כנגד הממסד הבדואי המסורתי. יתרה מזאת, הפיתוי לעיסוק (המכניס) בפשיעה גדול במיוחד בקרב צעירים בדואים נעדרי השכלה החיים בתנאים כלכליים קשים.

ארבעת ההיבטים האלו מלמדים מדוע הפשיעה והאלימות הן רק אחת מהבעיות בין המגזר הבדואי לבין עצמו, בין המגזר הבדואי לבין החברה היהודית ובין המגזר הבדואי לבין מדינת ישראל. יחד עם זאת, אין להמעיט בחומרת הפשיעה הפלילית בחברה הבדואית בנגב או בהיקפה. רצח על כבוד המשפחה, פריצה לבסיסי צה"ל, הברחות נשק, הברחות שב"חים, גניבת תשתיות (שנאים, כבלי חשמל), גניבות רכוש, סחר בסמים, גידול סמים וגביית פרוטקשן הן עבירות בהן יש מעורבות רבה של בדואים. לפי דיווחים שונים, כ-40 אחוזים מכלל הפשיעה בנגב מבוצעת על ידי בדואים ונזקי הפשיעה הבדואית מוערכים בהיקף של מיליארדי שקלים בשנה.

בעיית האלימות והפשיעה במגזר הבדואי, והבעיות האחרות שפורטו לעיל, מוכרות, כמובן, לגורמים מדינתיים. במאמר הבא נראה באילו אסטרטגיות נקטה המדינה כדי להתמודד עם הבעיות של המובלעת הבדואית בנגב.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית, חוקר בכיר בתנועת הביטחוניסטים ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי