לאחרונה פרסמה "ימנית ליברלית" מאמר בו נחלצה להצלת המוניטין של ראש הממשלה בנימין נתניהו כ-"מר כלכלה" ("דיומא" 16.08).
המאמר של ימנית ליברלית בא כמענה למספר ביקורות חריפות שנמתחו על התנהלותו של נתניהו בתחום הכלכלי ובראשן ביקורתו של אורי טל טנא מכלכליסט ("כלכליסט" 05.08).
"ימנית ליברלית" אמנם הראתה באופן משכנע כי הביקורת של טנא אינה רצינית, אולם מאמרה רחוק מלהעניק לקורא הערכה שקולה והגונה של הישגיו של נתניהו בתחום הכלכלי לאחר עשור בשלטון. התשובה להצגה חד צדדית אחת לא יכולה להיות הצגה חד צדדית אחרת.
כאשר בוחנים את השינוי בתוצר המקומי הגולמי לנפש בישראל במונחי כוח קנייה בהשוואה לארצות האחרות, אכן מגלים כי בעשור האחרון "צמצמנו את הפער". העובדה הזו נראית אולי כחצי כוס מלאה, אך האמת היא שהכוס היא ברובה ריקה. מדוע? מפני ששיעור הצמצום, בפרק זמן של עשור, הוא נמוך מאוד.
למעשה, כאשר אנחנו מתמקדים בשיעור הצמצום אנחנו מתעלמים מהפיל הגדול שבחדר – בעשור האחרון מקומה היחסי של ישראל נותר ללא שינוי ניכר. ישראל הייתה ונותרה עשירה ממדינות מזרח אירופה וענייה ממדינות מערב אירופה. אין שום דבר יוצר דופן בקצב הצמיחה של ישראל בהשוואה למדינות דוגמת צ'כיה, אסטוניה, סלובקיה, קוריאה-הדרומית, ליטא, לטביה, פולין והונגריה, כפי שהראה תום שדה בבלוג הכלכלי שלו.
אפשר לטעון שאין זה ריאלי לצפות שישראל תדביק את הפער למעצמות גדולות וחזקות כגון גרמניה, בריטניה או ארצות הברית. טענה זו אולי מוצדקת, אך גם אם נניח את המעצמות הגדולות בצד, ישראל עדיין מפגרת מאחורי מדינות דוגמת מלטה, אירלנד ובלגיה בכל הנוגע לרווחה כלכלית והיא ממוקמת על פי קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי באמצע העשירייה הרביעית.
ימנית ליברלית צודקת כאשר היא קוראת לנו להתמקד בתמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה, אולם גם אם נתמקד בסוג זה של נתונים, אין לנתניהו שום "הישג כלכלי" יוצא דופן. בזמנו, מר כלכלה פינטז שישראל תהיה בין ה-15 הכלכלות החזקות בעולם. אנחנו לא שם ולא קרובים לשם.
השאלה היא מדוע? למה מדינת ישראל לא זינקה מעלה ותפסה מקום של כבוד בעשירייה השנייה של הכלכלות העשירות בעולם? תשובה חלקית לשאלה הזו טמונה במספר מדדים בינלאומיים חשובים שחושפים כי תהליך הליברליזציה הכלכלית שהחל בו נתניהו כשר אוצר נתקע כבר שנים. ישראל סובלת ממגזר ציבורי מנופח, מעודף ברגולציה, משוק עבודה לא מספיק גמיש, ממעורבות יתירה של המדינה בכלכלה ובסביבה לא מספיק מזמינה לעשיית עסקים.
כך למשל, אם מסתכלים על מדד החופש האחרון של מכון החשיבה פרייזר היוקרתי, מגלים כי ישראל ממוקמת במקום הלא מחמיא 38. לפי מדד קלות עשיית העסקים, ישראל ממוקמת במקום ה-35. את הדירוג המחמיא ביותר מקבלת ישראל במדד החופש של הריטג', שממקם את ישראל במקום ה-26, וזאת אחרי שנים של דשדוש בעשירייה הרביעית של מדד זה, בדומה למדדים האחרים. חשוב להדגיש, הדירוגים של ישראל אינם רעים בהשוואה לרוב מדינות העולם. אבל הנקודה העיקרית היא שישראל לא באמת הצליחה לשפר את מעמדה היחסי בעולם בעשור האחרון ולהצטרף למועדון המדינות העשירות באמת.
הנקודה העיקרית היא זו, במהלך העשור האחרון נמנע נתניהו, משיקוליו שלו, מלטפל בבעיות העיקריות שמהן סובל המשק הישראלי. נתניהו בחר שלא להמשיך את תהליך הליברליזציה הכלכלית שבו החל כשר אוצר ונמנע מעימותים עם קבוצות לחץ חזקות או היכן שחשש שהפופולריות שלו תפגע.
כך למשל, הוא לא נלחם בעבודה המאורגנת למרות שלכולם ברור שהאחרונה מהווה משקולת כבדה על צווארו של המשק. נתניהו לא קיצץ בהוצאות הממשלה, לא הוביל רפורמה בבית הדין לעבודה, לא פירק קבוצות לחץ – למונופול המלט שלום ומכסות הייצור בחקלאות עדיין עמנו – לא הוריד חסמי מסחר בדמות מכסים, מכסות ותקינה לפי המלצות מומחי ה-OECD וכמובן שנתניהו אפשר לשרי האוצר שלו ובראשם משה כחלון להתנהל כפילים בחנות חרסינה. גם בכל הנוגע למערכת החינוך, נתניהו לא נקף אצבע להקטנת כוחם של ארגוני המורים והישגי החינוך של ישראל הם בינוניים להחריד.
אז האם נתניהו הוא "מר כלכלה" או לא? ובכן, התשובה היא: "תלוי".
ההישגים הכלכליים של נתניהו ושל מדינת ישראל אינם רעים. הם בינוניים. ומי שטוב לו עם בינוניות, מרוצה מנתניהו. אך מי שחושב שישראל צריכה לצמוח בקצב מהיר יותר ויכולה להיות אחת הכלכלות החזקות בעולם, רשאי להתלונן, ובצדק, על אזלת היד של "מר כלכלה".
ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תוכנית "אדם סמית" במכון ארגמן מבית קרן תקווה
Report