מדוע מיסוי ילודה הוא מוצדק ואיך הוא יסייע לפתרון משבר הדיור?

אבי מת בגיל 85 והשאיר אותי יתום אך עשיר. הוא לא הרוויח משכורת עתק וגם לא גילה כשרון יוצא דופן בהשקעות ספקולנטיות. מה היה הסוד שלו? ראשית, אבי חי בצנעה. בניגוד לישראלים ש-"חייבים קפיצה קטנה לחו"ל" כל חודשיים, אבא שלי טס רק פעם אחת לאירופה בטיול מאורגן. בניגוד לצעירים שעולים על מונית בלי לחשוב פעמיים, אבא היה מתנייד באוטובוס. בניגוד לפאשניסטות שקונות בגדי מעצבים יקרים – אבי רכש את מלתחתו בדרך יפו-תל אביב מסוחר שהיה מביא את הבגדים במשאית מעזה.

הצניעות אפשרה לאבא לחסוך לא מעט כסף אבל את קפיצת הדרך שהפכה אותו מסתם איש מבוגר שיכול להרשות לעצמו להתפנק במסעדה (אבל לא עושה את זה) לזקן עשיר, הוא חייב להחלטה לא להביא לעולם יותר מילד אחד. אבא הבין שילדים עולים הרבה כסף, ושמי שמביא לעולם הרבה ילדים גם צריך שיהיה לו הרבה כסף אם הוא לא רוצה שילדיו יחיו בעוני.

למרבה הצער, אבי שייך למיעוט הולך ונעלם. האוכלוסיייה היהודית בישראל נתקפה בעשורים האחרונים בבולמוס ילודה. שיעור הפריון של נשים יהודיות בישראל עבר את השלושה ילדים לפני יותר מעשור. אמנם לחרדים יש חלק משמעותי בחגיגה, אך גם באוכלוסייה החילונית – ואפילו בתל אביב – צו האופנה כיום הוא להביא לעולם לפחות שלושה ילדים ולא אחד או שניים כפי שהיה מקובל בעבר הלא רחוק. פטריוטים נאיביים שרואים במספרים האלה תשובה יהודית מוחצת לאיום הדמוגרפי הפלסטיני שוכחים שהמחיר של הניצחון הדמוגרפי הוא הפסד בקרב על העוני, וזאת בלי להיכנס להשלכות שליליות נוספות כגון צפיפות בלתי נסבלת (אם מנכים את שטח הנגב, ישראל היא כבר עתה המדינה הצפופה ביותר בעולם המערבי מבין המדינות שאינן מדינות אי זעירות או ערים מיניאטוריות – למקומה של ישראל, כולל שטח הנגב, בקרב המדינות הצפופות בעולם ראו "מדד-דיומא – שלושים המדינות והיישויות הפוליטיות התת-מדינתיות הצפופות בעולם לשנת 2021"). גם אם "ילדים זה שמחה", השמחה הזו דורשת חיתולים, אוכל, חוגים, כרטיס לפסטיגל ולפעמים גם ריטלין, ועלותה מסתכמת ביותר מ-2,000 שקל בחודש לכל ילד, לא כולל הוצאות בלתי צפויות כמו יישור שיניים או טיול בר מצווה (על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עלות גידול ילד ראשון עד גיל 18 עומדת על כ-2,830 שקל בממוצע לחודש ועלות גידול ילד שני עומדת על כ-2,270 שקל בממוצע לחודש).

שיעור פריון כולל בקרב נשים יהודיות, 2019-2000. מבוסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

מעטות הן המשפחות מרובות הילדים שההורים מרוויחים את הסכומים הנדרשים על מנת לכלכל את ילדיהם בכבוד. התוצאה היא שנכון ל-2020, שני שליש מהמשפחות עם חמישה ילדים ויותר הן עניות (לשם השוואה 22 אחוזים מהמשפחות עם אחד עד שלושה ילדים הן עניות) ו-28.7 אחוזים מהילדים חיים בעוני (זאת לפי דו"ח העוני ואי השוויון של הביטוח הלאומי לשנת 2020 בעוד שלפי דו"ח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת לשנת 2021 שיעור הילדים החיים בעוני מגיע ל-36.9 אחוזים). מסתבר שהורים רבים – בניגוד להוריי – לא שואלים את עצמם מבעוד מועד אם הם יכולים להרשות לעצמם עוד ילד. הם מביאים עוד ועוד ילדים לעולם בתקווה שדברים יסתדרו כמו באגדות אך אז המציאות טופחת על פניהם. גם העתיד לא נראה מבטיח, כי הורים מרובי ילדים – אפילו אם הם מבוססים מבחינה כלכלית – מתקשים להעביר את העושר לדור הבא. מטבע הדברים, הירושה מתחלקת בין יותר מדי ידיים. מכאן, קצרה הדרך למשבר דיור. פוליטיקאים פופוליסטיים מבטיחים שאם רק נבחר בהם מחירי הדיור יצנחו ויהיו כמו באירופה. הם רק שוכחים שבאירופה נולדים מחצית ממספר הילדים שנולדים בישראל. הסיבה העיקרית לעלייה במחירי הנדל"ן בישראל היא לא חמדנותם של קבלנים, לא בירוקרטיה במנהל מקרקעי ישראל, ואפילו לא מדיניות ממשלתית אימפוטנטית – אלא פיצוץ אוכלוסין.

מי שחושב שניתן ללדת בקצב של מדינת עולם שלישי ולחיות ברמת חיים של דנמרק או שווייץ חי בסרט ("מדד-דיומא – שלושים המדינות המובילות במדד איכות החיים של מגזין CEOWORLD"). כמובן, זכותם של אנשים ללדת ילדים כאוות נפשם. השאלה היא מי יפרנס את הילדים שגדלים בעוני ושלא אשמים בבחירות של הוריהם. בדרך כלל התשובה היא ביטוח לאומי. זה היה יכול להיות פתרון סביר אילו הביטוח הלאומי היה ביטוח שמעניק למבוטחים קצבה בהתאם לפרמיה ששילמו. אבל הביטוח הלאומי איננו באמת ביטוח אלא מס דרקוני שכופה על משפחות קטנות לממן משפחות גדולות.

מדינה דמוקרטית איננה יכול להגביל את מספר הילדים שבוחרים אזרחיה ללדת אבל ניתן – בעזרת מיסוי חכם – לשנות מנהגים. במקום לשלם קצבאות ולהעניק הטבות מס שמתגמלות הורים ככל שהם מביאים לעולם יותר ילדים, צריך לגבות מהורים מרובי ילדים מיסוי ייעודי שיכסה את העלויות האדירות שהם מעמיסים על מערכות החינוך והבריאות. כמו שמס הכנסה שלילי מדרבן בטלנים כרוניים לצאת לעבודה, כך מס על ילודה יביא הורים עניים לחשוב פעמיים אם להביא לעולם ילד נוסף. אם יש מס מוצדק – זה המס. על הדרך, זה גם ירסן באופן הדרגתי את משבר הדיור כי כאשר מספר הילדים למשפחה יצטמצם, אף הביקוש לדירות חדשות ידעך.

אמיר חצרוני הוא פרופסור לתקשורת