גרמניה של היטלר מול רוסיה של פוטין – על חשיבותה של הכנה כלכלית מקיפה לקראת עימות נרחב

בתמונה ולדימיר פוטין נואם בפורום הכלכלי העולמי, 2009

הפלישה הרוסית לאוקראינה וההתנהלות של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין מזכירה לרבים את המדיניות התוקפנית של גרמניה הנאצית מאז עליית אדולף היטלר לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ראו, למשל, את מאמרו של פרופ' דני אורבך "האם ניתן להשוות בין ולדימיר פוטין לבין אדולף היטלר?"). ההבדלים בין שני המקרים רבים ומובנים מאליהם, אולם בשניהם נקטה מעצמה אירופית מדיניות לעומתית ואגרסיבית אשר יצרה הפרדה בין-גושית תוך איום במלחמה כוללת.

להפרדה הבין-גושית היבטים כלכליים חשובים ביותר. באופן מיוחד יש לציין כי היכולת של המעצמה המאתגרת לאיים לאורך זמן על יריבותיה וליישם את מדיניותה התוקפנית תלויה באופן קריטי באופן בו היא מתמודדת עם האתגר של הכנות לעימות צבאי שעשוי להפוך מאוחר יותר למלחמה כוללת וממושכת, תחת מציאות של כלכלה אוטרקית למחצה.

רבות דובר על הנחות היסוד השגויות של פוטין אשר היטו את שיקוליו לטובת פלישה לאוקראינה, ועל האסטרטגיה הצבאית הכושלת שנבעה מהתבססות על הנחות אלה. אולם טעות הרת גורל לא פחות של פוטין מצויה בהיעדר ההכנה הכלכלית לעימות הבין-גושי שאליו נקלעה כעת רוסיה. בחינה של המדיניות הכלכלית של גרמניה הנאצית בשנות השלושים מבהירה כי לעומתה, רוסיה של היום לא נקטה בהכנות הנדרשות והיא אינה מוכנה כלכלית למאמץ צבאי המלווה בבידוד כלכלי ממושך ועל כן היא גם מוגבלת ביכולתה לאיים במלחמה כוללת על גוש נאט"ו.

גרמניה של היטלר – חשיבותה של מוכנות

מרגע עלייתו לשלטון, פעל היטלר פעל בהתאם למשנה גיאו-פוליטית סדורה למדי שהוצגה ב-"מיין קאמפף" וביתר פירוט בספרו השני שנגנז בטרם פורסם. השלב הראשון היה להקים מעפר את היכולת הצבאית של גרמניה בתוכנית חימוש מהירה ומקיפה, דבר אשר חייב הכוונה מחדש של הכלכלה הגרמנית כולה. עמדה לעזרתו העובדה כי עלייתו לשלטון התרחשה בדיוק ברגעי השיא של השפל הגדול, כאשר בגרמניה היו כשישה מיליון מובטלים. לצד תוכניות של השקעה בתשתיות וברווחה ציבורית, הצטברו ההוצאות הצבאיות לכדי חבילת תמריצים פיסקלית גדולה שתוארה בדיעבד על ידי הכלכלן ג'ון קנת גלבריית כ-"קיינסיאנית לפני קיינס" (ספרו החשוב של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס שדגל בהרחבה פיסקלית כמענה למצוקת השפל הגדול, פורסם רק בשנת 1936). עד לשנה זו כבר חוסלה האבטלה ההמונית בגרמניה, והיא חזרה למצב של תעסוקה מלאה ולמיצוי יכולותיה הכלכליות. קל יותר להסב את הייצור לטובת התחמשות במשק הצומח ומתאושש במהירות מאבטלה, כאשר אין צורך לחנוק מגזרים כלכליים אחרים על מנת לתעדף אותה. למעשה, מאמצי החימוש היו בעצמם גורם חשוב בהתאוששות הכלכלית המהירה שהזינה אותם, אם כי בשנים הראשונות טרם האפילו במשקלם על ההשקעות הציבוריות.

אולם גם במהלך ההיחלצות מן השפל הגדול, נזקקה הכלכלה להכוונה מלמעלה אשר הבטיחה את תיעול המשאבים המסיבי לטובת ההשקעה בתעשיית החימוש. זה לא היה פשוט כלל ועיקר. ראשית, נדרש שיתוף פעולה מצד קברניטי התעשייה הכבדה שמרכזה בעמק הרוהר, שהיו אמורים לשאת בעיקר המאמץ. גיוסם לטובת המפלגה הנאצית החל כבר בשלב מוקדם, בין היתר בפגישה סודית בפברואר 1933 בה הבהירו להם גרינג והיטלר כמה ממטרותיהם ואת הצורך בשיתוף פעולה ובתרומות. רוב קברניטי התעשייה הכבדה הבינו את היתרון הצפוי להם מחוזים שמנים ומדיכוי המפלגה הקומוניסטית וועדי העובדים, וממילא נטו ללאומנות שמרנית, אולם עדיין הייתה זו קבוצת כוח עצמאית ששאיפות חבריה לא חפפו בהכרח לאלה של המפלגה הנאצית. שנית, ההנהגה הכלכלית שאפה להקפיד על התעצמות מאוזנת-כלכלית, תוך הימנעות מאינפלציה וממשבר במאזן התשלומים. כדי לעשות זאת נדרש מערך מסועף של כלי שליטה ומימון חדשים שיושמו תחת "התוכנית החדשה" של נגיד הבנק המרכזי היילמאר שאכט שבהמשך מונה גם לשר הכלכלה ולאחראי על כלכלת החימוש. כדי להבטיח זמינות של מטבע חוץ לטובת רכישות התעשייה, הוטלו מגבלות ייבוא ונקבעו סובסידיות ייצוא. התעשיות העיקריות אורגנו מחדש ואוגדו לקרטלים בחסות המדינה. כדי לוודא שהתאגידים ייזמו את השקעות הענק הנדרשות, נכפתה על התעשייה שמירה של יתרות רווח והשקעתן בקווי ייצור או במפעלים חדשים על חשבון חלוקת דיבידנדים, והוצעו חוזי אספקה מיוחדים אשר הבטיחו רווחיות. אף שעיקרון הרווח המשיך להניע אותה, הפכה התעשייה הכבדה למנוהלת במידה רבה מלמעלה, בעוד מגבלות הייבוא כפו מידה מסוימת של הסתפקות עצמית על הכלכלה הגרמנית.

ד"ר היילמאר שאכט, נגיד הבנק המרכזי ושר הכלכלה של הרייך השלישי

מאמצי ההתחמשות הפכו למרוץ של ממש בשנת 1936, עם ההכרזה על תוכנית ארבע השנים. היטלר התווה את הדרך במזכר הסודי לתוכנית, בה הגדיר את מטרתה הכפולה: להכין את גרמניה למלחמה בתוך ארבע שנים ולהפוך את המשק הגרמני לאוטרקי, כלומר בלתי תלוי בסחר חוץ. המטרה הראשונה הייתה תלויה בשנייה – כל עוד בריטניה צפויה להימנות על אויביי הרייך הגרמני, לא תוכל גרמניה לנהל כלכלת מלחמה כאשר היא תלויה בייבוא בדרך הים. את כל המשאבים הנדרשים עליה לגייס בגבולותיה, או למצער בארצות שכנות, כבושות או ידידותיות. בעולם של שנות השלושים, רק מספר מוגבל של חומרי גלם ותשומות היוו משאבים חיוניים לצורך התחמשות. מעל לכל היו אלה פחם, דלק, ברזל וגומי. גרמניה התברכה רק בפחם שהיה זמין בשפע בעמק הרוהר ובשלזיה, ואילו את חומרי הגלם האחרים היא נאלצה לייבא. מקורות הדלק הזמינים הקרובים ביותר היו ברומניה, עופרות הברזל האיכותיות יובאו מצפון-שוודיה, ואילו גומי לא היה בנמצא באירופה.

הפתרון למצוקת המשאבים התבסס על שלושה מהלכים עיקריים: ראשית, טיפוח יחסי סחר עם רומניה, שוודיה, ומדינות נוספות בדרום-מזרח אירופה, ומאוחר יותר, לאחר החתימה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, גם עם ברית המועצות; שנית, השקעה חסרת תקדים בייצור המוני של חומרים סינתטיים. התעשייה הגרמנית הייתה מובילה עולמית בהנדסת חומרים, והתהליכים העיקריים לייצור דלקים סינתטיים מפחם פותחו בגרמניה עצמה מאז העשור השני של המאה ה-20. אולם הטכנולוגיה הזו הייתה עדיין צעירה, וכדי להבטיח יכולת ייצור בכמות שתספק את צרכי המלחמה של גרמניה נדרשה השקעה אדירה בהקמת מערך מפעלים בהיקף חסר תקדים, וכך אכן נעשה. הטכנולוגיה לייצור גומי סינתטי הייתה חדשה עוד יותר, וגם היא פותחה בעיקר בגרמניה. הייצור התעשייתי של בּוּנא (גומי בוטאנידי ניטרילי) ושל סוגים אחרים של גומי סינתטי החל רק בשנות השלושים המאוחרות, אך לקראת פרוץ המלחמה כבר הוסר האיום של מחנק גומי משתק; שלישית, בגרמניה אמנם היו מרבצים גדולים של עופרות ברזל, שהיו מרוכזים באיזור זאלצגיטר בסקסוניה-תחתית, אך ניצולם לשם ייצור פלדה היה בלתי אפשרי בגלל ריכוז הברזל הנמוך. כאשר נודע על טכנולוגיה חדשה שנוסתה בהצלחה באנגליה, החליטה ההנהגה הכלכלית של הרייך השלישי להטיל את כובד המשקל על אימוצה בקנה מידה גדול. הדבר הוביל לעימות עם התעשייה שסירבה להוציא את התוכנית לפועל בגלל חוסר היתכנות כלכלית. כך הוקם תאגיד הענק "מפעלי הרייך הרמן גרינג" (Reichswerke Hermann Göring), קונגלומראט תעשייתי בבעלות המדינה שייעודו העיקרי הראשוני היה מיצוי מרבצי הברזל המקומיים על אף היעדר הכדאיות הכלכלית. הצורך בהסתפקות במקורות עצמיים גבר על כל שיקול אחר.

ההתחמשות הגרמנית הייתה רחוקה מלהתנהל באופן רציונלי ומסודר. תוכניות קודמו ולאחר מכן נבלמו, וחלקן היו בלתי ריאליות לחלוטין. פרויקט ההתחמשות נוהל על ידי בירוקרטיה שהורכבה מערב-רב של משרדים ורשויות שסמכויותיהם חפפו וסתרו ושהתחרו אלה באלה על משאבים ועל הון פוליטי. כמו כן, חשוב לזכור כי הניצחונות בחזית המערבית בשנת 1940 לא נבעו מיתרון חומרי מכריע של הוורמאכט. על הנייר, למרות ההתעצמות הגרמנית המהירה, צבא צרפת היה אמור להיות יריב שקול, ובכמה תחומים אף להחזיק ביתרון חומרי. יחד עם זאת, להיטלר היו שש שנים להתכונן לעימות צבאי כולל ובסיכומו של עניין הוא ניצל אותן היטב. במידה רבה היה זה הודות להפיכתה של גרמניה למשק אוטרקי-למחצה המסוגל לספק את רוב צרכי ההתחמשות והמלחמה בכוחות עצמו, אמנם בעלות נכבדה, אבל עם מעט זעזועים.

ההוצאה הצבאית כנתח מההכנסה הלאומית בגרמניה בשנות השלושים של המאה ה-20 (מקור: Werner Abelshauser, "Germany: Guns Butter, and Economic Miracles")

רוסיה של פוטין – החטא ועונשו

מצבה של רוסיה שונה מאוד מזה של גרמניה הנאצית, ואחד ההבדלים הוא שהיא מדינה גדולה ומשופעת במשאבים טבעיים כמעט מכל סוג. רוסיה היא בין המדינות המובילות בעולם בכרייה של עופרות ברזל ובייצור פלדה, ומחסור בדלק היא האחרונה בבעיותיה. אולם, התעשייה המודרנית שונה מאוד מזו של שנות השלושים של המאה ה-20. בעוד את תעשיית החימוש לפני מלחמת העולם השנייה אפשר לדמות לתהליך בו מספר מצומצם של חומרי גלם, בשילוב עם כוח עבודה ומבנים, הופך לחימוש, כיום, שרשראות הייצור ארוכות ומורכבות יותר, ואת המוצרים המתקדמים אי אפשר להרכיב במפעל אחד או אפילו במדינה אחת. רוסיה מוגבלת ביכולתה לייצר מנועים, מכונות, או רכיבים אלקטרוניים מ-א' ועד ת' בתוך גבולות המדינה. לא זאת בלבד, בניית יכולת כזו כרוכה בהקמה של תעשיות חלופיות שבמקרה הטוב יפיקו תוצרים – באיכות נמוכה וביעילות פחותה – בעוד שנים רבות.

התפקיד שסין תבחר לשחק במערכה הכלכלית יהיה חשוב ביותר. ביכולתה של סין לספק לרוסיה הקלה חלקית כשותפת סחר. בשנים האחרונות, הייתה סין המקור ליותר מחמישית מהייבוא הרוסי. לא מדובר רק במוצרי צריכה פשוטים, אלא גם במכונות ובציוד אלקטרוני מתוחכם. אלא שרוסיה לא טרחה לבסס ברית אסטרטגית עם סין לפני תחילת המלחמה. בראשית שנות התשעים של המאה ה-20, התוצר המקומי הגולמי של שתי הארצות שהוא המדד המקובל לעוצמה כלכלית, היה שווה. כיום, לאחר שלושים שנים של דשדוש יחסי בכלכלה הרוסית וצמיחה מסחררת של הכלכלה הסינית, התוצר של סין גדול פי עשרה(!) מזה של רוסיה. סין כנראה תסכים לסחור עם רוסיה, אבל תדע לנצל עד תום את היותה הספק המשמעותי ביותר והלקוח המשמעותי ביותר, כמו גם את פערי העוצמה הכלכלית שביניהן.

התמ"ג של רוסיה ושל סין, 2020-1989 (מקור: הבנק העולמי)

גרמניה של היטלר נזקקה בעיקר לחומרי גלם, שאת חלקם היה עליה לייבא או למצוא דרכים לסנתז, אבל את יתר שרשרת הייצור היה אפשר לקיים בתוך גבולות גרמניה ובטריטוריות הכבושות או הניטרליות. היום, כדי למלא את מקום הטכנולוגיה המערבית, בה הרכיבים של כל מוצר מיוצרים במספר רב של אתרים ברחבי העולם, תצטרך רוסיה להתמחות ביותר מדי דברים, ואין לה סיכוי לעשות זאת. ספק אם הדיווחים על מחסור משתק במוצרי ביניים בתעשייה הצבאית הרוסית, אכן מבשרים על משבר מיידי, אבל ברי שמדובר בבעיה אמיתית. ואפילו סין לא תוכל לפתור את הבעיה של אספקת מוליכים למחצה בעתיד הנראה לעין.

רוסיה כן התכוננה לעימות בכמה אופנים. מאז שנת 2008, עבר הצבא הרוסי סדרה של רפורמות – בארגון, בדוקטרינה ובחימוש – שמטרתן הייתה להופכו לצבא מודרני ויעיל יותר. המומחים נחלקו בדעתם על מידת האפקטיביות של רפורמות אלו, וכעת, לנוכח התפקוד הירוד של הצבא, לא ברור האם עיקר הבעיה הוא היעדר יכולות או הכישלון בהוצאת היכולות הקיימות מהכוח אל הפועל. יחד עם זאת, קנה המידה של הרפורמות שנערכו בצבא הרוסי אינו דומה להתעצמות הצבאית של גרמניה בשנות השלושים שחיל אוויר בעל יתרון איכותי היא יצרה יש מאין, ושהעמידה צבא יבשה עצום בגודלו בתוך שש שנים. למעשה, מאמצי הייעול ברוסיה כללו את צמצום גודל הצבא. יתרה מזאת, נתח ההוצאה הצבאית של רוסיה מתוך התוצר המקומי הגולמי נותר נמוך מ-5 אחוזים, בדומה לרמתו טרם הפלישה הקודמת לאוקראינה בשנת 2014 ומעט מעל לרמתו בשנים שלפני הרפורמות. לעומת זאת, על פי אחת ההערכות, עלה נתח ההוצאה הצבאית בגרמניה מ-1.4 אחוזים מסך ההכנסה הלאומית הנקייה בשנת 1932, כאשר עדיין היו תקפות המגבלות על בניין הכוח הצבאי שנקבעו בהסכם וורסאי, לכ-19 אחוזים בשנת 1938. בישראל לאחר מלחמת יום כיפור, לשם השוואה, הגיע נתח ההוצאה הצבאית לשיא של מעל ל-30 אחוזים תוצר, ואחרי עשורים של ירידה רצופה שיעורה ההוצאה הצבאית כיום עומד על כ-5.5 אחוזים.

ההוצאה הצבאית כנתח מהתמ"ג בישראל וברוסיה (מקור: הבנק העולמי)

גם בזירה הכלכלית נעשו ברוסיה הכנות. הבנק המרכזי של רוסיה הקים חומת ביצורים פיננסית, כאשר הכפיל כמעט פי שניים את יתרות הזהב ומטבע החוץ מאז שנת 2014, וזאת במקביל להפחתה מסיבית של נתח היתרות המוחזק בדולרים. ברם, החומה הזו קרסה בתוך ימים בודדים בגלל החריפות הבלתי צפויה של הסנקציות המערביות שהביאו להקפאה של מחצית מיתרות אלה. בימים הראשונים למלחמה, נראה היה כי רוסיה עומדת בפני קריסה כלכלית. ערך הרובל צנח בעשרות אחוזים, המסחר בבורסה הופסק, וחברות בינלאומיות התחרו ביניהן בהכרזות על נטישת השוק הרוסי. אולם, לאחר מספר שבועות מפרוץ הלחימה, הוסר החשש מקריסה מיידית, הרובל כמעט ושב לערכו הקודם, והתברר כי התלות של משקי אירופה בייבוא גז ודלק מרוסיה נותר מנוף לחץ רוסי רב-עוצמה.

אין להפריז בפוטנציאל הנזק של הסנקציות. קרוב לוודאי שבזכות גודלה של רוסיה, הנזק לכלכלתה יהיה פחוּת מאשר במקרים של קובה, איראן, סוריה וונצואלה. יחד עם זאת, אין לטעות ולראות בהתייצבות המהירה עדות לכך שכלכלת רוסיה חמקה מאסון. ישנן הערכות כי היקף הנכסים הרוסיים שהוקפאו עומד על מעל לחצי טריליון דולר, כלומר יותר משליש התוצר המקומי הגולמי השנתי של רוסיה (מדובר בשיעור הגדול משיעור כל הפיצויים שגרמניה שילמה בפועל לאחר מלחמת העולם הראשונה ביחס לגודל כלכלתה דאז). שר האוצר הצרפתי ברונו לה מר מגדיל ומעריך את היקף הנכסים הרוסיים המוקפאים בשווי של קרוב לטריליון דולר.

ערך הרובל שוקם רק הודות לקטיעת הייבוא אל רוסיה, למגבלות שהוטלו על רכישת מטבע חוץ, ולהעלאת שער הריבית ל-20 אחוזים בידי הבנק המרכזי. אולם התרופות האלה עשויות להכאיב לא פחות מאשר המחלה עצמה. תחזית עדכנית של הבנק העולמי אומדת את ירידת התוצר הרוסי ב-2022 ב-11.2 אחוזים ואילו המכון למימון בינלאומי מעריך שהירידה אף תגיע ל-15 אחוזים (וזאת בהתאם לתרחיש בו הלחימה תימשך ללא הסלמה נוספת). המיתון הכבד הזה יתווסף לעשור שלם של צמיחה כלכלית אפסית. לשם השוואה, בין 1932 ל-1939, צמח התוצר המקומי הגולמי של גרמניה בכ-70 אחוזים במונחים ריאליים, ואף המשיך לצמוח באיטיות תוך כדי המלחמה. לצד עמדת היתרון שהעניקה ההתאוששות המהירה של כלכלת הרייך השלישי מהשפל הגדול, ניתן להצביע על הבדל חשוב בין הכלכלה של הרייך השלישי לכלכלה הרוסית של ימינו – גרמניה התכוננה מראש למלחמה ואף יזמה מעבר הדרגתי למשק אוטרקי ואילו רוסיה חווה כעת גמילה בן-לילה ממסחר בינלאומי בבלי שהכינה עצמה לכך.

הימור שנכשל

מה פוטין היה צריך לעשות אחרת? בהנחה שהמטרה המודעת שלו הייתה כניסה לעימות נרחב עם המערב, או לכל הפחות להביא את רוסיה לעמדה בה היא יכולה לאיים בעימות כזה, פוטין היה צריך להתחיל להסיט את המשק הרוסי לכיוון של אוטרקיה לפני שנים ולבצע רפורמות מקיפות לשם כך.

כמו היטלר, גם פוטין היה צריך לחשוב על משאבים, תעשייה, חימוש, ובעיות של מסחר בינלאומי החל מהרגע הראשון. יתרה מזאת, בלא שיתוף פעולה מקיף עם סין, רוסיה בבעיה גדולה, ולכן פוטין היה צריך לוודא מראש שסין תשמור, לכל הפחות, על ניטרליות ועל ערוצי מסחר פתוחים לגמרי, כך שאם הקשרים עם המערב יינתקו הוא יימצא בעמדת מיקוח סבירה יותר מולה. במקום זאת, פוטין בחר בקיצור דרך, הימר על כל הקופה, ונכשל. הבלוף נחשף, ואין לנשיא רוסיה תוכנית גיבוי – מלבד, כמובן, הסתמכות על נשק יום הדין ואיום בהשמדה הדדית.

ד"ר יניי שפיצר הוא היסטוריון כלכלי ומרצה במחלקה לכלכלה ובתוכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית בירושלים