פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "לזמן קצר יש בנו קסם" מאת אושן וונג

אני מתעורר לצליל של חיה במצוקה. החדר חשוך כל כך שאני לא יודע אם עיני פקוחות בכלל. מבעד לחלון נושבת רוח קלה, ואיתה ליל אוגוסט, מתוק אבל מהול בריח אקונומיקה של כימיקלים לדשא – ריח חצרות מטופחות בפרוורים – ואני קולט שאני לא בבית שלי.

אני מתיישב בצד המיטה ומקשיב. אולי זה חתול פצוע מתִגרה עם דביבון. אני מאזן את עצמי באוויר השחור והולך למסדרון. שביב אור אדום בוקע מדלת סדוקה בקצה השני. החיה בתוך הבית. אני מניח את כף ידי על הקיר, ובלחות הזאת התחושה היא של עור רטוב. אני הולך לעבר הדלת ושומע, בין היבבות, את נשימות החיה – עכשיו כבדות יותר, משהו עם ריאות ענקיות, הרבה יותר גדול מחתול. אני מציץ מבעד לסדק האדום של הדלת – ואז אני רואה אותו: האיש כפוף בכיסא קריאה, עורו הלבן ושערו הלבן עוד יותר נראים ורודים, פצועים מתחת למנורה עם אהיל אדום. ואז אני קולט: אני בווירג'יניה, בחופשת קיץ. אני בן תשע. לאיש קוראים פול. זה סבא שלי – והוא בוכה. תמונת פולרואיד מקומטת רועדת בין אצבעותיו.

אני הודף את הדלת. שביב האור האדום מתרחב. הוא מרים אלי את עיניו, אבוד, האיש הלבן הזה עם עיניים מימיות. אין פה שום חיות מלבדנו.

***

פול פגש את לאן ב-1967, כשהיה מוצב במפרץ קאם ראן בבסיס הצי האמריקאי. הם נפגשו בבר בסייגון, יצאו יחד, התאהבו, וכעבור שנה התחתנו בעירייה. תמונת החתונה שלהם היתה תלויה כל ילדותי על קיר הסלון. בתמונה ניצב נער חווה צעיר מווירג'יניה עם עיניים חומות כאיילה, עוד לא בן עשרים ושלוש, קורן מעל אשתו החדשה, המבוגרת ממנו בחמש שנים – נערת חווה גם היא, מגו קונג, אמה של מאי בת השתים-עשרה מנישואי השידוך שלה. כששיחקתי עם הבובות וחיילי הצעצוע שלי, התמונה ריחפה מעלי, סמל מִמוֹקד הרעש שיוביל לחיי. מחיוכיהם מלאי התקווה של בני הזוג קשה לדמיין שהתמונה צולמה במהלך אחת השנים האכזריות ביותר של המלחמה. בזמן הצילום, כשידה של לאן על חזהו של פול, טבעת הנישואים עם הפנינה, טיפה של אור – את כבר היית בת שנה – חיכית בטיולון כמה מטרים מאחורי הצלם כשהנורה הבזיקה.

יום אחד לאן סיפרה לי, בזמן שתלשתי את השערות הלבנות שלה, שכאשר הגיעה לסייגון, אחרי שברחה מנישואי השידוך המקוללים הראשונים שלה, אחרי שלא הצליחה למצוא עבודה, נתנה שירותי מין לחיילים אמריקאים בחופשות. היא אמרה בגאווה עוקצנית, כאילו הגנה על עצמה בפני חבר מושבעים, "עשיתי מה שכל אמא היתה עושה, מצאתי דרך לאכול. מי ישפוט אותי, הא? מי?" היא זקפה את הסנטר והרימה את ראשה לעבר אדם בלתי נראה מעבר לחדר. רק כששמעתי אותה נכשלת בלשונה, הבנתי שהיא בעצם פונה למישהו: לאמה. "אף פעם לא רציתי, מאמא. רציתי ללכת איתך הביתה –" היא זינקה קדימה. הפינצטה נפלה מידי ברעש על רצפת העץ. "אף פעם לא רציתי להיות זונה," התייפחה. "הקציר נרקב בגלל נערה שעוזבת את בעלה," חזרה על הפתגם ששמעה מאמה. "נערה שעוזבת..." היא התנועעה מצד לצד בעיניים עצומות, פניה מורמות אל התקרה, כאילו שבה והיתה בת שבע-עשרה.

בהתחלה חשבתי שהיא מספרת עוד אחד מהסיפורים החצי-מומצאים שלה, אבל הפרטים התבהרו יותר ויותר כשקולה גמגם והתמקד ברגעים מוזרים אך ייחודיים בסיפור. איך החיילים הדיפו ריח של זפת, עשן ומסטיק מנטה – ריח הקרב נשאב לעומק בשרם עד שדבק בהם גם אחרי הקרצוף במקלחות. לאן השאירה את מאי בהשגחת אחותה בכפר, שכרה מדייג חדר חסר חלונות ליד הנהר, ולשם לקחה את החיילים. איך הדייג שגר מתחתיה היה מציץ לה מבעד לסדק בקיר. איך נעלי החיילים היו כבדות עד כדי כך, שכאשר חלצו אותן לפני שנכנסו למיטה, החבטות נשמעו כמו גופות נופלות, והיא נרתעה תחת ידיהם המגששות.

לאן נדרכה כשדיברה, קולה מאומץ כשצלל לממלכת המוח השני שלה. היא פנתה אלי, אצבע מטושטשת על שפתיה. "ששש. אל תגיד לאמא שלך." אחר כך סטרה קלות על אפי בעיניים זוהרות ובחיוך מטורף.

אבל פול, ביישן ונבוך, שלעתים קרובות החזיק את ידיו בחיקו כשדיבר, לא היה לקוח שלה – ולכן הם הסתדרו. לדברי לאן הם בעצם נפגשו בבר. השעה היתה מאוחרת, כמעט חצות, כשלאן נכנסה לבר. היא בדיוק גמרה לעבוד לאותו יום והזמינה כוסית אחרונה כשראתה את "הנער האבוד" כפי שקראה לו, יושב לבדו ליד הדלפק. באותו ערב נערכה מסיבה לחיילים באחד המלונות המפוארים, ופול חיכה לבחורה שמעולם לא הגיעה.

הם דיברו בזמן ששתו ומצאו מכנה משותף בילדותם הכפרית, כי כל אחד מהם גדל ב"חור נידח" במדינה שלו. שני הכפריים האלה, שהתקשורת ביניהם לא היתה סבירה, ודאי מצאו דיאלקט קרוב שגישר על הפער בין השפות המנוכרות. למרות דרכיהם השונות בתכלית, הם גילו שנשתלו בעיר דקדנטית ומבלבלת הנתונה במצור של הפצצות. הם מצאו מפלט זה בזה באקראיות המוכרת הזאת.

לילה אחד, חודשיים אחרי שנפגשו, יעברו לאן ופול לדירת שני חדרים בסייגון. הצפון-וייטנאמים התקדמו וחדרו לעיר במה שנודע אחר כך כמתקפת טט הידועה לשמצה. כל הלילה הצטנפה לאן כמו עובר, גבה אל הקיר, פול לצדה, אקדח השירות שלו בקוטר 9 מ"מ מכוון לדלת, בעוד העיר נקרעת לגזרים בסירנות ואש מרגמות.

אמנם עכשיו רק שלוש בבוקר, אבל באור מבעד לאהיל, החדר נראה שרוי ברגעים האחרונים של שקיעה מבשרת רעות. מתחת לזמזום הנורה החשמלית, פול ואני רואים זה את זה מפתח הדלת. הוא מוחה את עיניו בכף יד אחת, וביד השנייה מחווה לי להתקרב. הוא מכניס את התמונה לכיס החזה שלו, מרכיב את משקפיו וממצמץ שוב ושוב. אני יושב לצדו בכורסת עץ הדובדבן.

"אתה בסדר, סבא?" אני שואל, עדיין מטושטש משינה. מתחת לחיוכו מסתתרת העוויה. אני מציע שאחזור למיטה, שממילא עוד מוקדם, אבל הוא מנענע את ראשו.

"זה בסדר." הוא מושך באפו ומזדקף בכורסה, רציני. "פשוט – אני כל הזמן חושב על השיר ששרת קודם, ה..." הוא מלכסן מבט אל הרצפה.

"קא צ'וּ," אני אומר, "שירי העם – אלה שסבתא היתה שרה."

"כן." הוא מהנהן במרץ. "קא צ'וּ. שכבתי שם בחושך ואני נשבע לך שלא הפסקתי לשמוע אותו. מזמן לא שמעתי את הצליל הזה." הוא מעיף בי מבט חוקר, ואחר כך שב להסתכל על הרצפה. "אני בטח משתגע."

בתחילת אותו ערב, אחרי ארוחת הערב, שרתי לפול כמה שירי עם. הוא שאל מה למדתי באותה שנה בבית הספר, והיות שכבר הייתי רווי קיץ ולא הצלחתי להיזכר בשום דבר, הצעתי כמה שירים שלמדתי מלאן. השתדלתי ושרתי שיר ערש קלסי שלאן נהגה לשיר. השיר, שבמקור הושר בפי חאן לי הידועה, מתאר אישה ששרה בין הגוויות הזרועות על פני גבעות ירוקות. הזמרת תרה אחר פני המתים ושואלת בפזמון החוזר, ומי מכן, מי מכן היא אחותי?

את זוכרת את השיר, מאמא, איך לאן היתה מתחילה פתאום לשיר אותו? איך פעם היא שרה אותו במסיבת יום ההולדת של חבר שלי, ג'וניור, פניה בצבע של בשר בקר טחון אחרי בקבוק הייניקן אחד? טלטלת את כתפה ואמרת לה להפסיק, אבל היא המשיכה לשיר בעיניים עצומות, מתנודדת מצד לצד בזמן ששרה. ג'וניור ומשפחתו לא הבינו וייטנאמית – תודה לאל. מבחינתם זאת רק היתה הסבתא המשוגעת שלי, הממלמלת שוב. אבל את ואני שמענו את השיר. בסופו של דבר הנחת את הפרוסה של עוגת האננס – שלא נגעת בה, הכוסות משקשקות כמו הגוויות, קורמות עור וגידים מפיה של לאן, נערמות סביבנו.

את השיר הזה שרתי בין הצלחות הריקות המוכתמות מפסטה אפויה, ופול הקשיב. אחר כך הוא פשוט מחא כף, ואז רחצנו כלים. שכחתי שגם פול מבין וייטנאמית שקלט בזמן המלחמה.

"אני מצטער," אני אומר עכשיו, ומסתכל על האור האדום הנקווה מתחת עיניו. "זה ממילא שיר טיפשי."

בחוץ הרוח משתוללת בין עצי המייפל, עליהם השטופים מכים בציפוי העץ של הבית. "בוא נכין קפה או משהו, סבא."

"טוב." הוא משתהה, חושב על משהו, ואז קם על רגליו. "אני רק אנעל נעלי בית. תמיד קר לי בבקרים. אני נשבע לך שמשהו לא בסדר אצלי. אני מזדקן. חום הגוף נסוג למרכז הגוף עד שיום אחד הרגליים קופאות." הוא כמעט צוחק, אבל במקום זה מחכך את סנטרו, ואז מרים את הזרוע, כאילו להכות משהו מולו – ואחר כך הנקישה, המנורה נכבית, עכשיו החדר מוצף בדממה סגולה. קולו מבין הצללים: "אני שמח שאתה כאן, כלב
קטן."

***

"למה אומרים שהוא שחור?" שאלת כמה שבועות קודם לכן בהארטפורד, והצבעת על טייגר וודס על מסך הטלוויזיה. מצמצת לעבר הכדור הלבן על מגרש הגולף. "אמא שלו מטייוואן, ראיתי אותה, אבל הם תמיד אומרים 'שחור'. הם לא צריכים לפחות להגיד חצי צהוב?" קיפלת את שקית הדוריטוס שלך ושמת אותה מתחת לזרועך. "למה?" הטית את ראשך הצדה וחיכית לתשובתי.

כשאמרתי שאני לא יודע, הרמת את גבותייך. "מה זאת אומרת?" לקחת את השלט והגברת את עוצמת הקול. "תקשיב טוב, ותגיד לנו למה האיש הזה לא טייוואני," אמרת והעברת את ידייך בשערך. עינייך עקבו אחר וודס כשהלך הלוך ושוב על המסך, ומדי פעם התכופף כדי לאמוד את החבטה שלו. באותו רגע לא היה שום אזכור של הרקע האתני שלו, והתשובה שרצית מעולם לא הגיעה. מָתַחתְ קווצת שיער מול פנייך ובחנת אותה. "אני צריכה לקנות עוד רולים לשיער."

לאן, שישבה לצדנו על הרצפה, אמרה בלי להרים את מבטה מהתפוח שקילפה, "הבחור הזה לא נראה לי טייוואני. הוא נראה כמו מישהו מפוארטו ריקו."

העפת בי מבט, נשענת לאחור ונאנחת. "כל דבר טוב תמיד נמצא במקום אחר," אמרת כעבור כמה זמן, והעברת לערוץ אחר.

לזמן קצר יש בנו קסם / אושן וונג
מטר, 2022
תרגום: אסנת הדר
224 עמודים

אושן וונג הוא משורר וסופר וייטנאמי-אמריקאי. זהו הרומן הראשון שלו