דְּיוֹמָא

במאמר שפורסם בבמה זו, יובל בנשלום מותח ביקורת על תיאוריית "ישראל השנייה" של ד"ר אבישי בן חיים. התיאוריה של בן חיים, לאותם מעטים שעדיין לא נחשפו אליה, גורסת כי החברה הישראלית נקרעת במאבק בין שתי קבוצות: "ישראל הראשונה" – החילונית, האשכנזית והמבוססת, זו שמזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית וזו שמחזיקה ברוב עמדות הכוח במדינה – ו-"ישראל השנייה" – המזרחית, המסורתית, הימנית והעממית, זו שמהווה את הרוב ואף על פי כן מודרת מכל מעגלי ההשפעה.

לפי התיאוריה של בן חיים את כל העימותים הקורעים את החברה הישראלית בעשורים האחרונים, החל מעלייתה של ש"ס בשנות השמונים ועד למשפטו של בנימין נתניהו כיום, ניתן להסביר כפועל יוצא של העימות שבין ישראל הראשונה וישראל השנייה, בין האליטה שרוצה לשמר את כוחה לבין ההמון שקורא עליה תיגר. תיאוריה דומה, אם כי לא זהה, מציג גם ד"ר גדי טאוב בספרו "ניידים ונייחים", שם הוא מבאר את העימות הפוליטי הפנים-ישראלי כמקרה פרטי של המאבק הגלובלי בין אליטה בינלאומית וקוסמופוליטית לבין קבוצות עממיות ומקומיות שנלחמות לשמר את זהותן ואת יכולתן לקבוע בעצמן את גורלן.

כנגד התיאוריה הזאת טוען בנשלום שמדובר בתיאוריה מדומה. ברם, הסבר זה למעשה איננו מסביר דבר.

• אבישי בן חיים ותיאוריית "ישראל השנייה"

 

קרל פופר

כל תיאוריה בסופו של דבר, מבקשת לומר דבר מה על המציאות. והמציאות מצידה עשויה לאתגר אותה, לאשש אותה או להפריך אותה. קרל פופר, הפילוסוף הגדול של המדע, כבר קבע שכדי שתיאוריה כלשהי תיחשב כתיאוריה מדעית עליה להיות כזו הניתנת להפרכה. תיאוריה שיכולה להסביר הכול ושאי אפשר לעולם להפריך אותה, איננה מדע. בנשלום אומנם אינו מזכיר את פופר במפורש, אבל אין ספק שרוחו מרחפת על פני הביקורת שהוא מעביר על תיאוריית "ישראל השנייה". לדבריו של בנשלום, מאחר והתיאוריה של בן חיים יכולה להסביר כל התפתחות עתידית שעשויה להתחולל בחברה הישראלית ולפעמים אף ניתן להשתמש בה כדי להסביר דבר והיפוכו, ומאחר והיא במהותה בלתי ניתנת להפרכה, ממילא היא גם לא ממש תיאוריה.

בנשלום למעשה רומז שמדובר כאן בתבנית חשיבה נוקשה ודוגמטית שבן חיים משליך על המציאות המשתנה, כאשר כל ביקורת או טענה שמועלית כנגדה רק נתפסת כראיה לנכונותה; שהרי המבקר תמיד יתואר ככזה המתנגד לתיאוריה מפני שהוא רוצה להגן על האליטה אליה הוא משתייך – אם הוא אשכנזי – או מפני שהוא שהפנים את הדיכוי" – אם הוא מזרחי.

לאחר שהתפרסמה הביקורת של בנשלום, התפתח סביבה דיון ער ברשתות החברתיות. כנגד אלו שהצדיקו אותה, היו גם מי שסברו שמדובר בביקורת שטחית, המבוססת על חוסר הבנה מהי תיאוריה ביקורתית ומה ההבדל בינה לבין תיאוריה מדעית "רגילה". תיאוריות מן הסוג שהציג בן חיים, טענו האחרונים, אינן יכולות להיבחן בקריטריונים של ניבוי והפרכה, כפי שנבחנות תיאוריות מתחום מדעי הטבע. הן צריכות להיבחן באופן אחר. וכאן עולות השאלות הבאות – כיצד בעצם צריכה להיבחן תיאוריה ביקורתית? האם יש דרך להבחין בין תיאוריה "מוצלחת" לבין תיאוריה "פחות מוצלחת"? האם ניתן להבחין בין תיאוריה אמיתית לבין תיאוריה שקרית? ובכלל, לשם מה נועדו כל התיאוריות הללו? הניסיון להשיב על שאלות עשוי להתגלות כמשימה לא פשוטה בכלל.

 

אסכולת פרנקפורט

המונח "תיאוריה ביקורתית" בדרך כלל מזוהה עם הגותם של אנשי אסכולת פרנקפורט, או בשמם הרשמי אנשי "מכון פרנקפורט למחקר חברתי", שפעלו בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. מאחר והם היו רובם ככולם מרקסיסטים, מצאו עצמם אנשי המכון בבעיה. התיאוריה המרקסיסטית – שלפחות בעיני מחברה נועדה להיות תיאוריה מדעית המגובה היטב בעובדות ובמספרים – סיפקה שורה של תחזיות: כך, למשל, התיאוריה המרקסיסטית טענה שהסתירות בתוך הקפיטליזם ילכו ויתגברו; שהדיכוי של מעמד הפועלים ילך ויתעצם; שבעלי ההון ייעשו חסרי מעצורים יותר ויותר; ומעל הכול שהמהפכה בהכרח תגיע. אבל שום דבר מזה לא קרה. הסתירות לא התגברו, הפועלים לא התקוממו ובאופן כללי, נראה שהקפיטליזם הצליח לצלוח את כל המשברים שאיימו עליו. כיצד ניתן להבין זאת? האם יתכן שהתיאוריה הייתה שגויה?

כדי להתמודד עם בעיה זו פיתחו אנשי אסכולת פרנקפורט את רעיון התיאוריה הביקורתית. בניגוד לתיאוריה "רגילה" – כלומר מדעית – שנועדה לנתח מציאות סטטית ולהצביע על מערכת קבועה של חוקים שמצויה בבסיסה, התיאוריה הביקורתית נוצרה בנקודה מסוימת בזמן והיא עוסקת במציאות דינמית המשתנה ללא הרף. עצם הופעתה של התיאוריה כבר משנה את הדבר אליו היא מתייחסת. לכן תיאוריה שכזו לא נועדה להציג ניבויים והיא גם לא נבחנת על פיהם. היא נועדה להשפיע על המציאות, לשנות אותה ואולי גם לתקן אותה – וזה ורק זה הקריטריון על פיו היא נבחנת. או כפי שניסח זאת אחד מראשי אסכולת פרנקפורט מקס הורקהיימר: "אין לתיאוריה הביקורתית ערכאת שיפוט ייחודית משלה פרט לאינטרס שלה בביטול העוול החברתי".

ערכה של תיאוריה ביקורתית נמדד אפוא על פי השפעתה על העולם החיצון ועל פי תרומתה לשיפור המצב החברתי. במובן זה התיאוריה המרקסיסטית, שללא ספק הייתה לה השפעה מרחיקת לכת ושתרמה רבות להתפשטות הסוציאליזם בעולם, יכולה בהחלט להיחשב כסיפור הצלחה – לפחות בעיני מי שחושב שהתפשטות הסוציאליזם היא דבר טוב. ואם נחזור אל התיאוריה של אבישי בן חיים, זה צריך להיות הקריטריון שעל פיו יש לבחון אותה: באיזו מידה היא השפיעה על השיח הישראלי ובאיזו מידה – ולאיזה כיוון – היא השפיעה על היחסים בין אשכנזים ומזרחיים בארץ הקודש.

האם בכך פתרנו את הבעיה? לכאורה כן, אבל למעשה לא. אחרי הכול, ברור לנו שיכולתה של התיאוריה להשפיע על המציאות, וממילא גם יכולתה לבטל איזשהו עוול חברתי, היא בסופו של דבר נגזרת של העובדה שאנשים מאמינים בה. מאמינים שיש לה ערך אמת ממשי. מאמינים שהיא נכונה אובייקטיבית, שהיא משקפת סדר דברים שאכן קיים במציאות. ברגע שאנחנו הופכים את התיאוריה ללא יותר מאשר מכשיר לשינוי חברתי, מכשיר שנבחן רק לפי מידת הצלחתו ביצירת השינוי הרצוי, ממילא שום תיאוריה אינה "נכונה אובייקטיבית". שום תיאוריה אינה משקפת סדר דברים שבאמת קיים במציאות (ואולי משום כך קומוניסטים אמיתיים, כאשר עדיין היו כאלה, לא ממש התלהבו מרעיונותיהם של אנשי אסכולת פרנקפורט והתעקשו על קיומו של "סוציאליזם מדעי", שהנו "נכון אובייקטיבית"). וכמובן שברגע שאנו מודעים לכך, אין לנו שום סיבה אמיתית לייחס חשיבות לאיזו מן התיאוריות ולמעשה גם אין שום הבדל בין תיאוריה מוצלחת לבין תיאוריה גרועה. כל התיאוריות שוות ערך וכולן חסרות ערך. אם יש להן חשיבות כלשהי זו רק בתור תעמולה, ככלי בידיהם של פרסומאים ויועצי תקשורת במטרה להשפיע על דעת הקהל. על פי קו מחשבה זה, אנשים שמבקשים ברצינות את האמת, לא אמורים לעסוק ברצינות בכל התיאוריות הללו.

אבל ישנה דרך אחרת להתבונן על כל הסיפור.

 

לודוויג ויטגנשטיין

בספרו הידוע "מאמר לוגי פילוסופי" נדרש לודוויג ויטגנשטיין לשאלת התיאוריה (אמנם, ויטגנשטיין מדבר על תיאוריה בהקשר של חוקי ניוטון, אולם נראה שהדברים מתאימים אף יותר לתיאוריות חברתיות מן הסוג שעליו מדובר כאן). הבה נדמיין לעצמנו, מציע ויטגנשטיין, משטח לבן המנוקד בכתמים שחורים לא סדירים. כעת, אם נכסה את המשטח ברשת של משבצות, ואם המשבצות יהיו קטנות מספיק, בסופו של דבר נוכל לקבוע לגבי כל משבצת שהיא שחורה או לבנה. קווי האורך והרוחב הללו שבהן כיסינו את הדף, אלו התיאוריות באמצעותן אנו מתארים את המציאות. אם התיאוריה תהיה מספיק משוכללת ומפורטת, היא עשויה לתאר את העולם באופן מדויק למדי. אולם התיאוריה אינה משהו ממשי שקיים במציאות. את המשבצות אנחנו ציירנו. את התיאוריות השונות – המדעיות, החברתיות או הפילוסופיות – אנחנו המצאנו ואנחנו הטלנו על מציאות, שהיא בעיקרה נטולת סדר. למעשה, היינו יכולים באותה מידה לצייר משבצות שונות – כלומר להשתמש בתיאוריות אחרות – וגם הן, אילו היו משוכללות דיין, עשויות היו לספק תיאור מוצלח למדי של העולם.

על פי קו המחשבה הזה תיאוריה אינה יכולה ממש להיות "נכונה" והיא גם איננה מתארת סדר דברים שקיים במציאות באופן אובייקטיבי. למעשה אין במציאות סדר דברים אובייקטיבי. המציאות היא כאוטית, מורכבת מאינסוף פרטים ומאינסוף כוחות המתנגשים זה בזה ללא הרף. המציאות החברתית היא אוסף של בני אדם בעלי רצונות שונים ונטיות שונות, ומשנים את דעתם בכל רגע ורגע. אף על פי כן אנו מכניסים את הכאוס הזה שוב ושוב לתוך מסגרות תיאורטיות, כדי שנוכל להתמודד אתו. אולם הקונסטרוקציות התיאורטיות השונות אינן באמת קיימות "שם בחוץ". אין באמת "ישראל הראשונה" או "ישראל השנייה" – כשם שאין באמת גופים כמו "ההגמוניה", "מעמד הפועלים" או "השבט הלבן". כל אלו הן תבניות חשיבה שאנו יצרנו, במטרה להכניס קצת סדר בכאוס שמקיף אותנו מכל עבר. והתבניות הללו נבחנות – כמו המשבצות במשל של ויטגנשטיין – על פי השאלה האם הן אכן מצליחות לכסות את הדף במלואו והאם הן מתארות את הכתמים המנקדים את הדף בצורה שמתקרבת להיות מדויקת.

האם בכך פתרנו את הבעיה? יכול להיות. אפשר לומר שהמודל של ויטגנשטיין מעניק חשיבות לעיסוק התיאורטי ובמקביל גם מספק כלים להבחנה בין תיאוריה מוצלחת לתיאוריה פחות מוצלחת. ככל שתיאוריה כלשהי תהיה מפורטת יותר, גמישה יותר ופתוחה יותר לשינויים, כך היא תהיה מוצלחת יותר, כלומר תספק תמונה נאמנה יותר של המציאות. יתרון נוסף של המודל של ויטגנשטיין מצוי בכך שהוא לא מעניק בלעדיות לשום תיאוריה. את אותה מציאות עצמה ניתן לתאר באמצעות כמה מערכות תיאורטיות, וכולן עשויות להיות נכונות – כלומר כולן יכולות להיות שימושיות לשם הכנסת מימד של סדר למציאות. אף על פי כן נראה שמשהו עדיין חסר כאן. נדמה שהמודל של ויטגנשטיין מתעלם מההיבט היצירתי של העיסוק התיאורטי, כמו גם ממימד החיפוש אחר האמת שלעתים עשוי להיות בו. כדי להתייחס להיבטים הללו כדאי אולי לנטוש לרגע את המודל של ויטגנשטיין לטובת מודל שונה במקצת, הלקוח דווקא מן התחום הפרשני.

 

הנס גיאורג גדמר

הנס גיאורג גדמר, אולי התיאורטיקן החשוב ביותר בתחום הפרשנות במאה העשרים, מדבר על כך שכאשר אנו מצליחים לפענח טקסטים עתיקים, אנו מגלים בהם איזושהי אמת. אולם זו אמת מסוג שונה מהאמת של מדעי הטבע. למה הכוונה? נדמה לי שכל מי שאי פעם התייגע על הבנת טקסט קשה לפיצוח, בין אם מדובר בסרט של האחים כהן ובין אם מדובר בסוגיה בגמרא, מכיר את התחושה הזאת – התחושה שהצלחת לחשוף משמעות אמיתית, משמעות שאכן הייתה קיימת בטקסט ושלאחר שגילית אותה, שוב לעולם לא תוכל לקרוא אותו כבראשונה. במילים אחרות, זוהי התחושה שעלה בידך לגלות את הפרשנות הנכונה ושמצאת איזושהי אמת עמוקה שהייתה חבויה בטקסט.

כמובן, התחושה הזאת לא ייחודית רק לטקסטים אותם עלה בידך לפענח בעצמך. גם כאשר אתה נתקל בפרשנות של מישהו אחר או קורא פרשנות של מישהו אחר, אתה עשוי לחוש שנתקלת באמת. כלומר ששמעת פרשנות נכונה. לצד זה קיימת גם התחושה ההפוכה – תחושה שנדמה לי שכל מי ששמע אי פעם דבר תורה בבית כנסת מכיר – תחושה שהפרשנות שאותה שמעת היא פרשנות גרועה, מלאכותית, מופרכת. מדוע אם כן רבים מאיתנו חשים לגבי פרשנות מסוימת שהיא אמיתית ולגבי פרשנות אחרת שהיא מלאכותית או מזויפת? ומה בעצם ההבדל בין פרשנות מוצלחת של טקסט לפרשנות לא מוצלחת? גם אם נניח בצד את העניין החמקמק של כוונת המחבר, עדיין נראה שיש כמה הבדלים ברורים בין השתיים – פרשנות מוצלחת היא קודם כל פרשנות שצמודה לטקסט. היא לא מולבשת עליו בגסות אלא נובעת ממנו ישירות. היא לא ממציאה משהו שלא היה קיים מקודם, אלא חושפת פשט חדש. פשט שלאחר שנתקלת בו נראה לך מובן מאליו. בנוסף, פרשנות מוצלחת היא גם פרשנות מעניינת. היא מלמדת אותנו משהו שלא ידענו לפני כן. היא הופכת את הטקסט לעמוק יותר, למעניין יותר, לכזה שיש לו משהו לומר לנו. ונקודה אחרונה היא שפרשנות מוצלחת היא פרשנות שיש בה מימד של כנות. כאשר אתה נתקל בה אינך חש שמישהו השליך על הטקסט את מה שביקש למצוא בתוכו אלא שמישהו באמת ובתמים התאמץ להבין את מה שהיה מונח לפניו.

ומה קורה לאחר שנתקלנו באותה פרשנות אמיתית? כאן אולי כדאי להבחין בין שני סוגים של טקסטים. יש טקסטים שאותם ניתן למצות בסופו של דבר. כאלה שבשלב מסוים דומה שאין עוד טעם לחפור בהם. שכל מה שיכול להיאמר עליהם כבר נאמר. אולם יש גם טקסטים כה מורכבים ומרובה רבדים – וכתבי הקודש השונים הם אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך – שאי אפשר למצות אותם באף פרשנות ושתמיד ניתן לגלות בהם עוד אמת נסתרת, עוד מבנה עומק, עוד פשט חדש. פרשנות טובה נבחנת אפוא גם על פי יכולת ההתחדשות שלה ועל פי המודעות שלה לכך שתמיד תהיינה פרשנויות נוספות ושתמיד תהיינה זוויות מבט אחרות באמצעותן ניתן יהיה להתבונן על הטקסט.

המציאות היא טקסט קשה, מסובך, מרובה רבדים וכזה הנתון לפרשנות אינסופית כל תיאוריה – מדעית, חברתית, פילוסופית וכדומה – היא פרשנות מסוימת של הדבר הזה שנקרא המציאות. יש תיאוריות שנראות כנובעות ישירות מן הנתונים, יש תיאוריות שנדמה שחושפות בפנינו פשט חדש ויש תיאוריות שהופכות את המציאות למעניינת יותר, נהירה יותר, כזאת שיש בה עומקים חדשים. וכמובן, יש גם את הסוג האחר. יש פרשנויות מלאכותיות ונעדרות כנות, יש פרשנויות שנראות כמו תבניות שהמחבר דחס לתוכן בכוח את הנתונים שלפניו ויש פרשנויות שמשטיחות את המציאות, שהופכות אותה למשעממת ולחד-ממדית. ויש גם פרשנויות שפעם היו מעניינות ומקוריות, אולם לאחר שימוש יתר הן הפכו לתבניות שחוקות וחסרות חיים, שמושלכות בכוח על מציאות משתנה.

מה אם כן ניתן ללמוד מן המודל הפרשני לגבי תיאוריות? אפשר לומר שתיאוריה מוצלחת היא תיאוריה שנובעת ישירות מן העובדות ולא מולבשת עליהן בכוח. אפשר גם לומר שתיאוריה מוצלחת היא תיאוריה שהופכת את המציאות למעניינת יותר, למובנת יותר ולעשירה יותר, תיאוריה שמחבריה אינם נצמדים אליה לאורך זמן, ותיאוריה שגם יוצריה זוכרים שהיא רק פרשנות אחת אפשרית למציאות שניתנת לפרשנויות רבות ולהסתכלות מבעד לאינספור זוויות מבט. במובן זה כל תיאוריה, או כל צורת פרשנות אחרת של המציאות, עשויה להיות אמיתית לזמן מה, אך לכל תיאוריה אורבת הסכנה להפוך לדוגמטית אם משתמשים בה ללא הגבלה.

אהוד פירר הוא ד"ר לפרשנות

users: אהוד פירר

גיל
מעולה בתור מאמר על תיאוריות בכלל.

דורי
אהוד יקר מאמר מצויין ! נהנתי מכל פיסקה.

הנקראים ביותר

החדשים ביותר