דְּיוֹמָא
רכבים של יהודים שנשרפו על ידי ערבים במהלך המהומות בלוד, 2021   מקור: ויקיפדיה (אלעד כרמל)
רכבים שרופים של יהודים במהלך המהומות בלוד

במהלך חודש מאי התנגשו ערבים ויהודים במהומות אזרחיות שהתאפיינו באלימות לא מבוטלת. אירועי מאי פורשו בשיח הציבורי והפוליטית דרך פריזמה דיכוטומית ברורה.

בחוגי הימין טענו את האירועים במשמעויות של "שיח 1948", כלומר המהומות האלימות, שהיוזמים העיקריים שלהן היו ערבים ישראלים, מהוות בעיני ימנים רבים ייצוג למאבק הכוחות הבלתי פתיר בין יהודים ופלסטינים במרחב שבין הים לנהר.

בחוגי השמאל העדיפו לראות את אירועי האלימות בערים המעורבות בתור פעולות של קבוצות קיצוניות משני הצדדים ובעיני שמאלנים רבים האלימות של הקיצונים אינה אמורה להפריע למהלך הטבעי של וריפוי הסדקים שנפערו בדו-קיום בין יהודים לערבים במדינת ישראל.

אולם האמת אינה נמצאת באופן מלא בצד הזה או בצד האחר, גם אם כל אחד מההסברים מכיל חלק מתמונת המציאות.

המסגור של אירועי 2021 בערים המעורבות צריך להיעשות מתוך התחברות לתהליכי העומק שהתחוללו בשנים האחרונות במגזר הערבי בכלל וביחסים שבין המדינה לבין ערביי ישראל בפרט. הדבר הבולט באותם אירועים אלימים שהתחוללו היא העובדה כי אלה פרצו דווקא אחרי תקופה שניתן להגדירה כתקופת זוהר ביחסי המדינה עם אזרחיה הערבים.

 

מודל השילוב – ערביי ישראל ומדינת ישראל בעשור האחרון

שני תהליכי מאקרו הגדירו את העשור האחרון ביחסים בין ערביי ישראל לבין מדינת ישראל.

האחד, מהלך שילוב נרחב של ערביי ישראל בחיי הכלכלה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי מעשי וסמלי בהחלטת הממשלה 922. במישור המעשי הממשלה הקצתה מיליארדים לטיפול בסוגיות סוציו-אקונומיות בוערות בחברה הערבית. חשוב לא פחות, בהחלטה זו סימנה המדינה את שילוב המיעוט הערבי בכלכלה הניאו-ליברלית בישראל כיעד לאומי והפעם לא במעמד ההיסטורי של חוטבי עצים ושואבי מים, אלא כגורם צמיחה משמעותי.

התהליך השני התבטא בתנועה של ערביי ישראל לעבר פרגמטיות פוליטית. כהכללה, העיסוק של ערביי ישראל בסוגיות לאומיות התמתן במידה לא מבוטלת. במקביל, האליטה הפוליטית של החברה הערבית הסכימה לשתף פעולה עם ממשלות הימין בקידום תהליכי השילוב הכלכליים, וזאת חרף ניגודי ההשקפה בשאלת המעמד הלאומי של המיעוט הערבי במדינת ישראל. התנועה לעבר פרגמטיות נבעה ממגוון סיבות, ביניהן המחויבות של הממשלה למהלך השילוב הכלכלי, דעיכת סדר היום המדיני בהקשר הפלסטיני, והיציבות הביטחונית היחסית שהושגה בשטחי יהודה ושומרון במהלך העשור האחרון.

בתקופת משבר הקורונה שיתוף הפעולה בין המדינה לבין המיעוט הערבי התהדק אף יותר. לראשונה מאז ימי הממשל הצבאי, צה"ל חזר לישובים הערביים, אבל הפעם בתפקיד אחר – חיילי פיקוד העורף הוצבו בכפר קאסם, בטייבה, בג'לג'וליה וביישובים ערבים נוספים, כדי לעזור בהסברה אודות מגפת הקורונה ולהגיש סיוע לקשישים ולנזקקים.

ואז גם הגיע מנסור עבאס אשר סימן שלב חדש של שיתוף פעולה עם מפלגות ציוניות. עבאס ביקש להפוך את הפרגמטיזם הערבי ואת שיתוף הפעולה הסמוי של פוליטיקאים ערבים עם ממשלות הימין לאידיאולוגיה מוצהרת. אידיאולוגיה זו קיבלה לגיטימציה ציבורית כאשר מפלגת רע"ם הצליחה לקבל בבחירות ארבעה מנדטים לאחר שהתפלגה מהרשימה המשותפת.

ראוי לציין כי התהליכים של שילוב כלכלי ושל פרגמטיות פוליטית ביחסי מדינת ישראל עם אזרחיה הערבים התחברו לתהליכים דומים שהתרחשו במרחב המזרח התיכוני. "הסכמי אברהם" ותנופת הנורמליזציה בין ישראל לבין העולם הערבי יצרה פרדיגמה אזורית חדשה, סוגיה בה דנתי במאמר אחר שפורסם בבמה זו ("דיומא", 16.08.20).

 

אז מה גרם לאירועי מאי?

מה היו אפוא גורמי העומק לפרוץ המהומות?

בשונה מאירועי אוקטובר 2000 האירועים האלימים של חודש מאי לא התחוללו בגליל, שם מרוכזת מרבית האוכלוסייה הערבית. נכון שהיו גילויי אלימות בנקודות גיאוגרפיות מסוימות בצפון המדינה אבל המהומות העיקריות היו בערים המעורבות. ניכר שבאירועי האלימות בערים המעורבות הייתה מעורבת לצד גורמים פליליים גם אוכלוסייה חלשה שלא הצליחה להצטרף למהלך השילוב הכלכלי שבין המדינה לבין מעמד הביניים הערבי. הדבר מזכיר את הטלטלה במזרח התיכון בסתיו 2010 שהחלה במצרים ובצפון אפריקה על רקע חוסר הנחת של צעירים מאי השתלבותם בתהליכי הצמיחה הכלכליים המרשימים שעברו אותן מדינות.

בנוסף, היכולת של המנהיגות הערבית להמשיך ולשתף פעולה עם מודל השילוב התבררה כמוגבלת. הפוליטיקה הערבית נחצתה בין שני גורמים – ההגמוניה הפוליטית הוותיקה המהווה את הציר המכונן של הרשימה המשותפת והמנהיגות החדשה של מנצור עבאס שקרא תיגר עליה. במקום פוליטיקת הזהות הלאומית של המיעוט הערבי שההגמוניה הוותיקה מקדמת מאז שנות השבעים של המאה ה-20, עבאס הציג משנה פוליטית חתרנית במונחים היסטוריים – תעדוף של אינטרסים כלכליים וחברתיים על פני חזון השוויון הלאומי. המנהיגות הערבית הוותיקה חתרה בחודשים האחרונים להשיב את השיח במגזר הערבי לפוליטיקת הזהות הלאומית והאירועים האלימים בירושלים, בעיקר באזור אל-אקצא ובשער שכם, סיפקו מצע נוח למעבר משיח כלכלי-חברתי חזרה לשיח לאומי.

גורם נוסף לפרוץ המהומות מקורו בהקשר המדיני-הפוליטי הכולל. אי אפשר לנתח את מה שהתחולל בערים המעורבות ללא הבנת ההקשר הכולל שבו התרחשו האירועים. בין היתר אפשר לציין את הדימוי של חולשת המדינה ומנגנוניה אשר הועמק על רקע משבר הקורונה; יש לציין גם את המשבר הפוליטי העמוק שהביא לא רק לארבע מערכות בחירות בשנתיים האחרונות אלא גם להחלשת מעמדו הפוליטי של נתניהו אשר תפקד כציר מכונן בסדר החדש שנוצר במזרח התיכון בעשור האחרון; וצריך לציין גם את שובה של פוליטיקת הזהויות בחסות הממשל החדש בארצות הברית שהפנה עורף לסדר הכלכלי-תועלתני שקידם הממשל הקודם.

מה שהתחולל בערים המעורבות בישראל היה אם כן תגובת נגד משולשת – ברמה הסוציולוגית, הפוליטית והמערכתית – לתפיסת העולם הפרגמטית-תועלתנית שהדריכה את היחסים בין המדינה לבין המיעוט הערבי בעשור האחרון. התפיסה הזו אותגרה מלמעלה על ידי האליטה הערבית הוותיקה שפעלה במסגרת פוליטיקת הזהות הלאומית ומלמטה על ידי הפריפריה הערבית בערים המעורבות ובנגב וכל זה במסגור של הקשרים רחבים יותר.

 

ומה הלאה?

ההתרחשויות בערים המעורבות מעלות שאלות מהותיות הנוגעות לא רק לגבי תוכנם של המושגים הפוליטיים השחוקים – "דו-קיום" מזה ו-"קונפליקט מובנה" מזה – אלא בעיקר לגבי גורלה של הפרדיגמה שכוננה את יחסי יהודים וערבים בעשור האחרון. בהקשר זה, אין ספק שהאירועים בערים המעורבות הפרו את נקודת שיווי המשקל של מערכת היחסים בין ערביי ישראל לבין המדינה, וזאת בדומה לאירועי יום האדמה של 1976 ולאירועי אוקטובר 2000. אירועי מאי היו אירועים חריגים ביותר בהיקף ההשתתפות של הציבור הערבי בהם ובחומרת האלימות שאפיינה אותם, ואף בהקשר הכולל של מהומות אלימות בתוך המדינה בעיצומו של סבב לחימה בין ישראל לבין החמאס.

לאורך אירועי מאי, ישראל אותתה בפעולותיה על כוונתה לרסן את המהומות גם באמצעות כלים שלרוב מופעלים בהקשרים של טרור לאומי. שירות הביטחון הכללי הופעל לצורך איתור מעורבים באירועי אלימות וסיכול מוקדם, כוחות משמר הגבול הפועלים בעיקר בשטחי יהודה ושומרון נפרסו בערים המעורבות והממשלה אף אותתה על נכונותה להשתמש בכוחות צבא לדיכוי המהומות האלימות.

בעקבות אירועי מאי, צפה ועולה השאלה האם תהיה חזרה למודל המשלב בין שיתוף פעולה כלכלי לבין פרגמטיות פוליטית או שנקודת שיווי המשקל ביחסים בין ערביי ישראל לבין מדינת ישראל תשתנה, ואם כן באיזה אופן? מטבע הדברים, מדובר בשאלה שקשה מאד לתת לה תשובה ברורה בזמן הנוכחי. עם זאת, ניתן לסמן מספר גורמים שעשויים לדחוף להמשכיות מודל השילוב שנקטע באירועים האלימים האחרונים לצד מספר גורמים שעלולים לדחוף לפירוקו של מודל זה.

בין הגורמים שיכולים לדחוף להמשכיות מודל השילוב ניתן לציין את התמיכה מבחוץ של רע"ם בממשלת בנט-לפיד (אם ממשלה זו תקום). הצלחה פוליטית של עבאס תאשש את תקפותה של הגישה הפרגמטית שהוא מציע. אינטרסים כלכליים של כלל הצדדים גם הם עשויים לדחוף להמשכיות מודל השילוב.

בין הגורמים שיכולים לדחוף לפירוק מודל השילוב אפשר לציין את ההשפעות הכלכליות של משבר הקורונה שתבאנה בסופו של דבר לצמצום הוצאות הממשלה ולקיצוצים – מה שיעמיד בסכנה את המשך יישומה של תוכנית החומש הכלכלית למגזר הערבי. בנוסף, ההרכב ההטרוגני של ממשלת השינוי עשוי לעודד את שיח השוויון הלאומי – שיח שמן הסתם יקבל רוח גבית מהנהגת הרשימה המשותפת שתרצה לאתגר את גישתו של עבאס. שינוי בעצימות העימות מול חמאס ברצועת עזה גם הוא עלול להשפיע לרעה על היחסים בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים באופן שיקשה על המערכת לחזור לנקודת שיווי המשקל שהייתה מצויה בה לפני אירועי מאי.

המהומות האלימות שהתרחשו בחודש מאי מעידים על התערערות מודל הפעולה של העשור האחרון, על תקרת הזכוכית של מודל זה ואולי גם על פגמים מהותיים בו שיחייבו תיקון והתאמה מחדש. מבחינה זו, אין ספק כי הקלישאה הידועה לפיה "ימים יגידו" מעולם לא הייתה נכונה יותר לאפיון המציאות הנוכחית של יחסי ערבים-יהודים-מדינה.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי

users: דורון מצא

הנקראים ביותר

החדשים ביותר