הדיון בפרשת "ילדי תימן" בתקופת הקורונה

בתמונה מחנה עולים "עין שמר", 1950

למעלה משבעים שנה עברו מאז החלה עליית יהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים" (הידוע גם בשם "מרבד הקסמים"). בעליה זו עלו כחמישים אלף עולים מתימן למדינה הצעירה.

העולים החדשים, יחד עם אחיהם שעלו ארצה בתקופת היישוב, העלו תרומה משמעותית למדינת ישראל ולחברה הישראלית. עולי תימן, ילדיהם ונכדיהם השתלבו בצורה בולטת במגוון תחומים ובהם חינוך, צבא וביטחון אומנות ומוסיקה, ספורט ובתחומים נוספים.

אולם, לעלייה זו מתלווה גם הסוגיה הכואבת של פרשת "ילדי תימן הנעדרים". על אף השנים הרבות שעברו מאז קליטת העלייה, פרשת "ילדי תימן" ממשיכה לעורר עניין. זאת למרות שהפרשה נחקרה בידי שלוש ועדות חקירה שונות – ועדת בהלול-מינקובסקי (1968-1967); ועדת שלגי (1994-1988); ועדת כהן-קדמי (2001-1995).

ועדת כהן-קדמי, שהייתה ועדת חקירה ממלכתית, ושתי הוועדות לפניה, הגיעו למסקנה כי כמעט כל הילדים נפטרו וכי לא היו חטיפות מאורגנות כפי שנטען בידי גורמים שונים. כמו כן, ועדות החקירה לא מצאו כל תימוכין לטענה שהילדים כביכול נמסרו לאימוץ בארץ ו/או "נמכרו" לאימוץ בצפון אמריקה. גם וועדה פרלמנטרית בראשותה של חברת הכנסת לשעבר, נורית קורן, שמהותה ומטרותיה לא היו לגמרי ברורות, לא הצליחה לאתר ולו ילד תימני חטוף אחד.

עוזי משולם

בשנים האחרונות אנו עדים לדיון ערני ונוקב בסוגיה. במקום לדבר על "ילדים נעלמים" מקובל כיום לדבר על "ילדים חטופים" שמדינת ישראל כביכול "מכרה" ואף השתמשה בהם לעריכת "ניסויים רפואיים". כמו כן, הדיון בסוגיה הורחב מילדי תימן והמזרח גם על לילדי הבלקן.

השינוי שחל בטענות ובדרך הצגתן הוא במידה רבה תוצאה של פעילותו של עוזי משולם ושל "אירועי יהוד" בשנות התשעים. משולם שהתעניין בנושא ילדי תימן, נהג להתבטא בצורה קיצונית ואלימה בסוגיה. בשנת 1994, בעקבות סכסוך עם קבלן שביצע עבודות בנייה בסמוך למקום מגוריו ביהוד, משולם התבצר במשך שישה שבועות בביתו עם חסידיו שחלקם היו חמושים בנשק חם. למרות שעל משולם וחסידיו נגזרו עונשי מאסר ארוכים ולמרות פעילותה של וועדת החקירה הממלכתית, ועדת כהן-קדמי, הרי שלטענותיו של משולם ולדרך ההתבטאות שלו נותרו תומכים רבים.

העיסוק הציבורי בפרשה שב ועלה לכותרות בעשור האחרון והפעילים הרדיקליים שהובילו את הדיון בנושא, אימצו את דעותיו ואת סגנונו של משולם.

סוגיה אחת – שני נרטיבים

כיום, ניתן להבחין בעיון בנושא במאבק בין שני נרטיבים יסודיים.

הנרטיב הראשון לפיו ילדי תימן נפטרו כמעט כולם בסמוך לעלייתם ארצה או נפטרו זמן קצר לאחר לידתם בישראל.

הנרטיב השני הוא תיאוריה קונספירטיבית לפיה הילדים הופרדו/נחטפו מהוריהם ונמסרו לאימוץ בידי משפחות אשכנזיות בישראל ובצפון אמריקה ו/או נמכרו לצורך ניסויים רפואיים בארץ ובחו"ל.

תומכי תיאוריית "החטיפה" מארגנים בשנים האחרונות הפגנות במקומות שונים בארץ, והקימו אתרי אינטרנט ודפי פייסבוק בנושא. העמותה המובילה בעיסוקה בנושא הינה עמותת עמר"ם המציגה קו מיליטנטי-מזרחי מודגש. עמותת עמר"ם זוכה לסיוע כספי נדיב של "הקרן החדשה לישראל" ושל "קרן רוזה לוקסמבורג". המאבק המזרחי בפרשת ילדי תימן זוכה לאהדה גם מצד גורמי תקשורת מסוימים ובהם התוכנית "משכן לילה" של הני זובידה, ואתר "העוקץ".

מהצד השני של המתרס ניצבת קבוצה של חוקרים אקדמיים וחוקרים עצמאיים שדעותיהם וממצאי מחקריהם מלמדים כי אין אחיזה של ממש לטענות שילדי תימן נחטפו (גילוי נאות: מחבר המאמר נמנה על קבוצת חוקרים זו). קבוצת החוקרים זוכה לגיבוי לא מבוטל בקרב חוגים אקדמיים שונים, דבר שבא לידי ביטוי, בין היתר, בדיונים ברשת המיילים האקדמית של מרצים וחוקרים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות בישראל.

למרבה הצער, השיח בפרשת ילדי תימן באתרי האינטרנט וברשתות החברתיות נוטה לעתים קרובות להיות ירוד ושטחי ולפעמים אף קיצוני ואלים. שמועה הופכת ל-"עובדה", השערה ל-"הוכחה" ומיתוס ל-"אמת" שאין עליה עוררין.

המאבק בין שני הנרטיבים במהלך מגפת הקורונה

במהלך השנה האחרונה עמד הוויכוח בנושא ילדי תימן בסימן מגפת הקורונה.

הפגנות

המגפה מקשה על תומכי תיאוריית החטיפה להמשיך ולערוך הפגנות בנושא. הניסיונות לשלב מסרים ושלטים בעניין "הילדים החטופים" בהפגנות בפתח תקוה ובבלפור לא עלו יפה, והמסרים האלו לא הפכו לסממן בולט של ההפגנות המדוברות.

לעומת זאת, זכו פעילי העמותות להצלחה מפוקפקת, כאשר הצליחו לגרש את פרופ' אבשלום אליצור מבימת הנואמים בהפגנה גדולה שהתקיימה מול מעון ראש הממשלה בליל ט' באב. למרות שפרופ' אליצור הוא מבין המוחים הבולטים נגד נתניהו, ולמרות שנמנה על מארגני ההפגנות עוד כאשר התרכזו מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, בפתח תקוה, תבעו חסידי תיאוריית החטיפה לא לאפשר לו לנאום. זאת משום שפרופ' אליצור טוען כי ילדי תימן נפטרו ולא נחטפו. במקרה זה נחלה הגישה המיליטנטית הצלחה ולמרות שפרופ' אליצור נכלל בין הנואמים בפרסומים שהיו לקראת ההפגנה, הרי בהפגנה הוא לא הורשה לשאת דברים.

הפגנה שהתקיימה ביום הזיכרון לעוזי משולם ב-21 ביוני 2020 התמקדה במחאה נגד ארגון ויצ"ו. פעילי העמותות הרדיקליים טענו כי ארגון ויצ"ו היה מעורב בהעלמת ילדי תימן ומסירתם לאימוץ בראשית שנות המדינה ודרשו מהארגון "לקחת אחריות על חלקו בפרשה". ארגון ויצ"ו מהווה יעד נוח מאוד למתקפה, שכן כמעט כל הנשים פעילות ויצ"ו שעסקו בקליטת העלייה הגדולה, כבר הלכו לעולמן, כך שלא היה באפשרותן להגיב להאשמות. 

פרסומים

שוללי תיאוריית החטיפה המשיכו לבסס את טענותיהם לפיהן "ילדי תימן" לא נחטפו אלא נפטרו. במישור המחקרי פורסמו שני מאמרים.

פרופ' יחיאל בר אילן פרסם מאמר בשם "ילדי תימן הנעדרים: מדיקליזציה של הגירה ודה־מדיקליזציה של ההיסטוריה" שראה אור בכתב העת משפט רפואי וביו־אתיקה. פרופ' בר אילן דן – בהסתמך על מסמכים היסטוריים – בתנאי המחיה המזעזעים במחנות העולים. בר אילן מראה כי המחלות שפרצו במחנות פגעו יותר מכל בעולי תימן ומוכיח כי ילדים תימניים נלקחו מהוריהם לצורך טיפול רפואי ולא במטרה למסור אותם לאימוץ. עיקרי המאמר פורסמו גם בכתבה במוסף של עיתון "הארץ" ("הארץ", 09.07.20).

אבשלום בן צבי וד"ר אבי פיקאר פרסמו מאמר בשם "קונספירציה כבקשתך" בכתב העת השילוח. במאמר מעבירים המחברים ביקורת נוקבת על הכשלים המחקריים והמתודולוגיים בספר ילדי הלך לאן? שחיבר ד"ר נתן שיפריס התומך בתיאורית החטיפה (שיפריס היה ונשאר מחסידיו המובהקים של עוזי משולם ואף ריצה עונש מאסר בגין חלקו באירועי יהוד בשנת 1994).

במקביל הקימו החוקרים השוללים את תיאוריית החטיפה אתר אינטרנט בשם מרכז המידע בפרשת ילדי תימן, המרכז מידע ומחקרים אקדמיים בנושא.

כנסים

כמקובל בעידן הקורונה התקיימו גם מספר כנסי זום שעסקו בנושא.

בחודש יולי 2020, שוללי תיאוריית החטיפה ארגנו כנס לקראת הקמתו של האתר מרכז המידע בפרשת ילדי תימן.

בחודש ספטמבר 2020, השתתפו חוקרים השוללים את תיאוריית החטיפה בכנס של אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. העובדה שאוניברסיטה יוקרתית כברקלי הייתה שותפה בכנס אודות ילדי תימן, מלמדת על התעניינות הולכת וגוברת של גורמים אקדמיים מחוץ לישראל בפרשה זו. מן הצד השני ארגנו תומכי תיאוריית החטיפה (בהובלת אתר העוקץ) שני כנסים שעמדו בסימן "המאבק בתביעת השתקה" בהקשר של פרשת ילדי תימן (גילוי נאות: שני הכנסים הופנו הלכה למעשה כנגד כותב מאמר זה, בעקבות תביעת דיבה שהוגשה נגד ד"ר עמוס נוי ואתר העוקץ).

בסוף חודש נובמבר 2020, נערך כנס זום במכון המחקר ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בהשתתפותם של פרופ' בר אילן וד"ר שיפריס. במהלך העימות שהתקיים בין השניים, נשאל שיפריס מה עלה לדעתו בגורלם של אלפי הילדים שהוא טוען שנחטפו ועדיין נמצאים בחיים. לשיפריס לא הייתה תשובה של ממש לשאלה הקרדינלית הזאת, ובסוף הוא השיב, כי הוא חושב שהם נמצאים בארצות הברית – זאת למרות שלא נמצא שם ולו ילד תימני חטוף אחד. המיתוס לפיו הילדים נחטפו והוברחו לצפון אמריקה נבדק הן על ידי ועדת בהלול-מינקובסקי והן בידי ועדת החקירה הממלכתית. שתי הוועדות לא מצאו כל בסיס עובדתי לטענה.

הדיון בפרשת ילדי תימן – הווה ועתיד

מלבד המחקרים האקדמיים שמתפרסמים לפרקים בנושא, הרי שהדיון בפרשה מתנהל כיום בעיקר ברשתות החברתיות. הסיכויים שתוקם ועדת חקירה חדשה או שמדינת ישראל תכיר בפרשת החטיפה לכאורה "באופן רשמי" כדרישת פעילי העמותות, הינם נמוכים ביותר. למעשה, מאז שפורסם הדו"ח של וועדת החקירה הממלכתית בשנת 2001, לא נתגלה שום ממצא משמעותי חדש.

זאת ועוד, אנו נמצאים כבר כשבעה עשורים מאז עליית "על כנפי נשרים". הורי הילדים הלכו ברובם כבר לעולמם, והוא הדין לגבי אנשים שעסקו בקליטת העלייה הגדולה. "מקרי הדגל" שהוצגו בידי פעילי העמותות כילדים תימנים חטופים, התבררו כילדים שאומצו באופן חוקי. לרוב דובר בילדים שננטשו בידי אמותיהם שלא יכלו או שלא רצו לטפל בהם. כך היה במקרים של צילה לוין, ורדה פוקס, יהודה קנטור, תמר צוקר ועוד.

חשוב לציין ולהדגיש כי למרות הזמן הרב שעבר ולמרות העיסוק הרב בנושא – עד היום לא נמצא ולו ילד תימני חטוף אחד. אולם, חסידי תיאוריית החטיפה ממשיכים להחזיק בעמדתם זו. סביר להניח כי המחלוקת בין תומכי תיאוריית החטיפה לבין שולליה תימשך עוד שנים ארוכות, אך ראוי ורצוי שהדיון בנושא יתבסס על נתונים עובדתיים ועל מחקר רציני.

ד"ר דב לויטן מכהן כראש החוג הרב-תחומי במדעי החברה במכללה האקדמית אשקלון