דְּיוֹמָא
דוד בן גוריון ואיסר הראל   מקור: ויקיפדיה
בתמונה ראש הממשלה דוד בן גוריון וראש המוסד איסר הראל פעלו בנחרצות להשבת יוסל'ה להוריו

בימים אלה אנו מציינים ארבעים שנה לפרוץ פרשת יוסל'ה שוחמכר, שעיצבה באופן משמעותי את יחסי הדת והמדינה בישראל, והדגישה את עליונות שלטון החוק. הפרשה סימנה לציבור הישראלי בכלל ולהנהגה החרדית בפרט את גבולות המחאה הלגיטימיים במדינה דמוקרטית, וכך הפכה לארוע מכונן בתולדות מדינת ישראל.

בקיץ 1958 יצאו המוני ישראל לחגוג עשור לקיומה של המדינה, ואכן היו סיבות טובות לכך. מדינת ישראל הצליחה להתמודד עם האיום על גבולותיה, תוך שהיא מביסה את הצבא המצרי בסיני במסגרת מבצע קדש שנתיים קודם לכן. הכלכלה הישראלית שהייתה על סף קריסה השתקמה והצנע הוסר. המדינה הצעירה קלטה מאות אלפי עולים חדשים, ביניהם ניצולי שואה ועולים שנמלטו בעקבות רדיפות ופרעות בארצות ערב כמו תימן, עיראק ומצרים. בין החוגגים היו גם חרדים רבים, חלקם ניצולי שואה, שראו בהקמת המדינה ובשגשוגה נס והתערבות אלוהית.

אולם מיעוט קטן לא ראה בחגיגות סיבה למסיבה. בקרב אנשי העדה החרדית ותנועת נטורי קרתא בירושלים נתפסה הקמת המדינה כמרד חצוף ברצונו של האל, שגזר גלות על עם ישראל עד ביאת המשיח. חגיגות העשור הטרידו את מנוחתם של החרדים האנטי ציונים והם הגיבו עליהן בהפגנות ענק בירושלים. אולם, עם הזמן, למד הציבור החילוני בירושלים להתמודד עם הפגנות השבת והן לא נחשבו אז למטרד גדול במיוחד. מנהיגות נטורי קרתא חיפשה הזדמנות חדשה וזו אכן נקרתה להם בשנת 1960.

 

משפחות שטרקס ושוחמכר

בשנת 1957 עלו לישראל שלושה דורות של בני משפחת שטרקס ושוחמכר. הסבא וסבתא נחמן ומרים שטרקס הגיעו מאומן אוקראינה והם היו חסידי ברסלב. הסב שמר על אמונתו הדתית תחת המשטר הסובייטי ולכן נאסר ונשלח לכלא בסיביר. בשבע השנים שהיה בסיביר איבד נחמן את ראייתו בעין אחת וכמה אצבעות בכפות רגליו. אידה, בתם של נחמן ומרים, נישאה לאלתר שוחמכר, פליט פולני שנמלט מהנאצים והשתקע ברוסיה. בזכות אזרחותו הפולנית הצליחו בני משפחת שטרקס ושוחמכר לקבל אשרת הגירה אל מחוץ לברית המועצות. לזוג היו שני ילדים, זינה ויוסל'ה. נחמן ומרים הגיעו ארצה ראשונים והשתקעו במאה שערים בקרב חסידי ברסלב. לאחריהם הגיעו שאר בני המשפחה.

בהתחלה השתקעו אלתר ואידה שוחמכר וילדיהם בנהריה, אך הקליטה לא היתה קלה. את הבת זינה הם רשמו לפנימייה של חב"ד בלוד ואת הבן יוסל'ה הם שלחו לחדר במאה שערים תחת פיקוחו של הסב. והמשפחה התאחדה בסופי שבוע בירושלים. לאחר כשנתיים רכשו ההורים דירת שיכון בחולון. את יוסל'ה רשמו הוריו לבית ספר ממלכתי-דתי. האם אידה הגיעה לסוף שבוע אצל הוריה במאה שערים במטרה לקחת את בנה בן ה-7. במוצאי שבת הציעה הסבתא שהילד יישאר עד הבוקר ולמחרת יביא אותו אחיה של אידה, שלום שטרקס חסיד חב"ד, אליהם הביתה. האם הסכימה, נפרדה מבנה, ולא ידעה כי לא תראה אותו יותר למשך כשנתיים וחצי.

הסב נחמן סירב להשלים עם שליחתו של נכדו האהוב למוסד חינוכי ציוני והחליט למנוע זאת בכל מחיר. נחמן ביקש מבנו שלום להסתיר את הילד אצל השכנים לכמה ימים, ולאחר מכן הוכנס הרב יעקב ישראל קַנְיֶבְסְקִי, ממנהיגי הציבור הליטאי, בסוד העניינים. שמשו האישי של קנייבסקי, אריה שכטר, הסתיר את יוסל'ה במקומות מחבוא שונים ובהם גם במושב קוממיות של פועלי אגודת ישראל שבו הוחזק הילד במשך שלושה שבועות.

כשאידה הבינה שאביה נחוש לא להחזיר את בנה היא פנתה לרשויות החוק והמשטרה פתחה בחקירה. הסב נשלח למעצר על מנת ללחוץ עליו להחזיר את הנכד והמשטרה החלה לחקור ולבצע מעצרים, כולל את אבי משפחת קוט שהחביאה את יוסלה במושב קוממיות. אז הבין הרב קנייבסקי שצריך להוציא את הילד מגבולות ישראל ופנה לנטורי קרתא לעזרה.

Staypaler

 הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) היה מעורב בשלבים מוקדמים של הפרשה

 

איפה יוסל'ה?

לתמונה נכנס הרב אליהו מייזס, ראש ישיבת "תורה ויראה", שבה למדו והתפללו נטורי קרתא בירושלים. למייזס היתה ביוגרפיה דומה לזו של שטרקס: גם הוא הצליח לצאת מברית המועצות, שם שמר על אורח חיים חרדי תחת אימי המשטר הסובייטי, וגם הוא נשלח לעשר שנים לסיביר. תחילה השתקע הרב מייזס בפריס שם הכיר את רות בן דוד, שנולדה למשפחה קתולית תחת השם לוסט מדלין פריי, אך החליטה להתגייר. הרב מייזס היה שותף לתהליך הגיור של רות, והיא נקשרה בו מאד. רות הכירה גבר יהודי והתארסה לו ובשנת 1960 הם עזבו את צרפת ושכרו דירה בירושלים. לאחר הגיעם התברר כי חייהם המשותפים לא עלו יפה והם נפרדו.

רות שקלה לחזור לצרפת אולם בנקודת זמן זו פנה אליה הרב מייזס וביקש שתעזור לו להבריח יוסל'ה אל מחוץ לישראל. הפנייה לרות לא הייתה מקרית. הרב מייזס ידע כי בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה רות חברה במחתרת המאקי בצרפת במלחמת העולם השנייה ולכן היה לה ניסיון מבצעי בפעולות לא חוקיות. רות הייתה מועמדת מושלמת לתפקיד: היה לה דרכון זר, הכרות עם העולם הכללי ועם העולם חרדי והיא לא נראתה או התנהגה כמו אישה חרדית. רות שהייתה שבורה מכשלון הקשר עם ארוסה ושראתה ברב מייזס דמות חשובה בחייה, החליטה לקחת על עצמה את המשימה.

לרות היה בן בשם קלוד מנישואיה הראשונים לצרפתי לא יהודי. הבן התגייר יחד עם אימו ונקרא בשם אוריאל. הבן החליף את השם בדרכון שלו מקלוד לקלודין ובמקום התמונה שלו הכניס את התמונה של יוסל'ה מחופש לילדה. ביוני 1960 עלו יוסל'ה ורות על טיסה לאיטליה עם הדרכון המזויף ואז נעלמו עקבותיהם. יוסל'ה נשלח לישיבה חרדית בלוצרן שבשווייץ ולאחר שנה הועבר לישיבה בפאתי פריס. כאשר רות חשה שהחיפושים קרבים אליה ב-1962 היא העבירה את יוסל'ה למשפחה חרדית בברוקלין, שהייתה חלק מקבוצה חסידית קנאית ואנטי ציונית.

לאחר שנתיים של חיפושים הבינו חוקרי המשטרה שהילד כבר אינו בישראל. ראש הממשלה, דוד בן גוריון, החליט להעביר את הפרשה לטיפולו של המוסד. איסר הראל, ראש המוסד, הסכים לקחת את המשימה, למרות שלא מדובר היה בסוגיה של בטחון לאומי. הראל הסכים עם בן גוריון שהפרשה איימה על העקרון של עליונות שלטון החוק במדינה הצעירה. הראל גם חשש שקבוצות אחרות ייקחו גם הן את החוק לידיהן ויבצעו פשיעה אידיאולוגית נוספת.

לאחר חודשים של חקירה מאומצת הצליחו סוכני המוסד לפצח את קשר השתיקה החרדי ולגלות את המעורבות של רות בן דוד לפרשה. סוכני המוסד יעקב כרוז ויהודית נסיהו הצליחו להערים על רות והיא נכנסה למלכודת שטמנו לה בפריס ונלקחה לחקירה. לאחר שבועיים נשברה רות והסכימה לגלות את מיקומו של הילד בתמורה לחסינות למפני העמדה לדין לה, לבנה, ולמשפחה שהסתירה את יוסל'ה בניו יורק. המוסד פנה לאף-בי-איי והילד אותר בריא ושלם אצל משפחה הקרובה לחסידות סאטמר בברוקלין, ניו יורק. יוסל'ה הובא לישראל ואוחד סוף סוף עם הוריו.

Yosale

יוסל'ה שוחמכר

 

פשרה או עונש?

לאחר החזרתו של יוסל'ה למשפחתו בישראל עמדה על הפרק שאלת העמדתם לדין של כל המעורבים בפרשה. בשלב זה כבר היה ברור שדמויות בכירות מאד מהעולם החרדי היו מעורבות בשלבים שונים של הפרשה כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר) מהציבור החרדי ליטאי, אהרן קצנלנבוגן שהיה מראשי נטורי קרתא, איש העסקים ירחמיאל דומב פטרונם של נטורי קרתא בלונדון ורבי יואל טייטלבוים – הרבי מסאטמר.

במערכת הפוליטית בישראל היו שתי דעות ביחס לשאלת ההעמדה לדין, האחת פשרנית והשנייה תקיפה. את הדעה הפשרנית ייצגו ראשי המפלגות הדתיות, השרים זרח ורהפטיג ויוסף בורג מהמפד"ל ויצחק מאיר לוין מאגודת ישראל. אלו טענו שיש להעניק חנינה כללית וגורפת לכל הדמויות שהיו מעורבות בפרשה. לשיטתם, מדובר היה באירוע שיצא משליטה והחנינה נועדה להוריד את הפרשה מסדר היום הציבורי. לעומתם, דרש ראש הממשלה בן גוריון ענישה מחמירה וזאת כדי לחזק את עקרון הממלכתיות ואת עליונות שלטון החוק. בן גוריון טען כי ישראל היא מדינה צעירה ולכן על כל האזרחים ללמוד לכבד את החוק על מנת שלא ליצור בה אווירה של אנרכיה. לבסוף הוחלט על גישה פשרנית. רות בן דוד קיבלה כאמור חסינות מהעמדה לדין על שיתוף הפעולה שלה ומעורבים אחרים בפרשה לא הועמדו לדין (שלוש שנים לאחר מכן נישאה רות לעמרם בלוי מנהיג נטורי קרתא). גם אלה שכבר ישבו בכלא כמו שלום שטרקס שהעביר את יוסל'ה ממחבוא למחבוא ומשפחת גוט שהסתירה את הילד במושב קוממיות קיבלו חנינה מהנשיא יצחק בן-צבי.

Zerach Warhaftig

זרח ורהפטיג מראשי המפד"ל קרא לנקוט בגישה פשרנית כלפי המעורבים בפרשה

פרשת יוסל'ה הייתה אירוע מכונן בתולדות מדינת ישראל היות שהיא חידדה נקודות חשובות בתווך בין המרכיב היהודי למרכיב הדמוקרטי במדינה הצעירה. הפרשה הראתה שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית בה קיימת זכות המחאה ומותר לציבור החרדי להפגין, אפילו בבוטות, כנגד המדינה, אבל אסור לו לעבור על החוק. הגישה הפשרנית שהתגלתה בפרשת יוסל'ה היתה רק התרעה, ופשרנות שכזו לא תתאפשר בשנית: המדינה תפעל באופן נחרץ במקרים של פשיעה אידיאולוגית.

פרשת יוסל'ה גם הבהירה לחרדים שלמרות כל הרטוריקה האנטי ציונית, מדינת ישראל טובה להם. במסגרת המדינה שוקם עולמה של תורה לאחר השואה, הישיבות התמלאו ושגשגו, ולמרות היותם מיעוט הצליחו החרדים להשיג הישגים חשובים כמו פטור משירות צבאי ותקציבים מרובים (חלק מהחרדים התמידו בסירובם לקבל תקציבים מהמדינה). אך פרשת יוסל'ה איימה על כל ההישגים שהשיגו החרדים במסגרת מדינת ישראל. דווקא האיום על ההישגים הללו בגלל ילד חטוף אחד הוביל את המנהיגות החרדית להבין שהדמוקרטיה הישראלית היא המגן החשוב ביותר על זכויותיהם כמיעוט דתי, ועל כן הם צריכים להסכין לקיומה (לפחות ברמה המעשית) ולא לעבור באופן בוטה על חוקיה.

בן גוריון הצליח לכופף את המנהיגות החרדית לעקרונות הממלכתיות ולסיים את הפרשה. אף ילד נוסף לא נחטף לאחר מכן ומאז הפרשה לא ביצעו החרדים פשיעה אידיאולוגית חמורה נוספת. המנהיגות החרדית, כולל נטורי קרתא, למדה את הלקח.

* הערת מערכת - בכתבה המקורית שפרסמנו נטען שהרב יעקב ישראל קנייבסקי היה ממורי ישיבת פוניבז' בבני ברק. אולם, הרב קנייבסקי שהיה ראש ישיבת "בית יוסף" בבני ברק עד שזו נסגרה בשנות החמישים לא הורה בישיבת פוניבז'

מוטי ענברי הוא פרופ' למדע הדתות באוניברסיטה של קרולינה הצפונית בפמברוק. בין ספריו: Jewish Radical Ultra-Orthodoxy Confronts Modernity, Zionism, and Women’s Equality

users: מוטי ענברי

טעות קטנה
"הרב יעקב ישראל קַנְיֶבְסְקִי, ממורי ישיבת פוניבז' היוקרתית בבני ברק"
לא היה לו שום תפקיד בישיבת פוניבז'

מערכת דיומא
אכן, בדקנו את הנושא והצדק עמך. נתקן בהתאם ונוסיף הערת מערכת

הנקראים ביותר

החדשים ביותר