"לעשות הכל" – על קמפיין ההשתקה נגד הימין, חלק ב'

בתמונה קטע מתוך מכתב הרבנים נגד הקמת ממשלת השינוי

במאמר "כאפייה כהסתה לאלימות" שפורסם בבמה זו לפני כארבעה שבועות – שלושה ימים לפני הקמת ממשלת השינוי – בחנתי את קמפיין ההשתקה נגד הימין כפי שהוא בא לידי ביטוי ברמת השיח.

הביטוי המסוים שעמד במוקד המאמר הקודם – תמונה של נפתלי בנט עם כאפייה עם הכיתוב "השקרן" מעל ו-"בחירות עכשיו" מתחת – סווג כ-"הסתה" בתקשורת ובמדיה החברתית.

כך, למשל, חדשות 12 קבעו, כי "גוברת ההסתה נגד נפתלי בנט" ואף דיווחו כי נודע להם שביחידת הסייבר בלהב 433 נפתחה בדיקה בעקבות התמונה – מה שכנראה היה פייק ניוז ("חדשות 12", 29.05).

אולם, התגובה לבנט בכאפייה הייתה רק מופע אחד, ולא הקיצוני שהם, למהלך ההשתקה נגד הימין שקודם באותה העת בתקשורת ובמדיה החברתית. ביטויים אחרים החוסים תחת חופש הביטוי סווגו בשבוע הראשון של יוני כהסתה לאלימות המהווה עבירה פלילית במדינת ישראל. המטרה העיקרית של קמפיין ההשתקה הייתה להגביל ביטויי מחאה קיצוניים אך חוקיים של מחאת הימין (וכן להגביל גם לביטויי מחאה לא קיצוניים כלל ועיקר) ולצבוע את מחאת הימין כולה כלא חוקית או למצער כחוקית אך מסוכנת.

• כאפייה כהסתה לאלימות – על קמפיין ההשתקה נגד הימין, חלק א'

ימין אסור, שמאל מותר

מאפיין מעניין של קמפיין ההשתקה היה הניסיון להגדיר ביטויים מסוימים כהסתה לאלימות – אבל רק כאשר הם נאמרים על ידי הימין. כאשר פעילי גוש השינוי כינו את נתניהו "בוגד", הדברים לא הוגדרו כהסתה בבמה המרכזית בתקשורת, אך כאשר ימנים החלו לכנות את בנט "בוגד" – הביטוי הוגדר באופן מיידי כהסתה בתקשורת ובמדיה החברתית. חדשות 12 אף התעלו על עצמם וטענו כי "בימים האחרונים המילה 'בוגד' חזרה ללקסיקון" ("שש עם עודד בן עמי", 31.05 – דקה 5:35), כאילו לא קראו כך לנתניהו (ולא רק לנתניהו) שוב ושוב ושוב במהלך מחאת גוש השינוי.

ב-6 ביוני, מאי גולן השתמשה בצירוף "מחבלים מתאבדים" ביחס לנפתלי בנט ולגדעון סער. העיתונאי יאיר טרצ'יצקי הגדיר זאת הסתה, למרות שאפשר היה לצפות ממי שכיהן כיושב ראש ארגון העיתונאים שיידע לזהות את ההבדלים בין הסתה לבין ביטוי שאינו הסתה. על כל פנים, כאשר חבר הכנסת עמר בר-לב השתמש בצירוף "מחבל מתאבד" ביחס לנתניהו, הדבר לא סווג כהסתה על ידי אף עיתונאי.

אבל המופע המעניין ביותר של קמפיין ההשתקה נגד הימין היה בהקשר של הביטוי "לעשות הכל".

ב-2 ביוני מספר רבנים מהציונות הדתית שהתנגדו להקמת ממשלת השינוי פרסמו מכתב בו כתבו, בין היתר, כי "חייבים להשתדל ולעשות הכל כדי שממשלה זאת לא תקום". שלושה ימים לאחר מכן נזעקו אנשי תקשורת אודות הסכנה המונומנטלית בצירוף "לעשות הכל" (קל וחומר שהמשפט נכתב בפונט מודגש מה שזעזע רבים – אולי בשל העדפה לפונט נטוי). כך, למשל, העיתונאי ניר דבורי צייץ כי "מספיק אחד שיפרש את 'לעשות הכל' כהתרת דמו של האחר".

מכתב הרבנים נגד הקמת ממשלת השינוי

ובכן, הביטוי "לעשות הכל" הוא ביטוי שגור וכאשר משתמשים בו אנשים נורמטיביים – אפילו הם ימנים או, רחמנא ליצלן, רבנים ימנים – אין הכוונה להתרת דם. העיתונאי אבישי גרינצייג הראה באופן סרקסטי אך אפקטיבי כיצד הביטוי "לעשות הכל" שכיח בקרב פוליטיקאים ואפילו בקרב שחקני כדורגל.

למעשה, אין בתופעה הזו כל חדש. יש אינספור דוגמאות לדרך בה התקשורת שבה ומציגה ביקורת של הימין בתור הסתה לאלימות, וזאת כאשר מדובר באמירות החוסות בתוך גדרי חופש הביטוי ואפילו כאשר אמירות אלו שגורות גם בקרב גוש השמאל-מרכז. אף על פי כן, הבה נישאר באותם ימים שלפני הקמת ממשלת השינוי ונתעמק בתגובה לביטוי השגרתי "לעשות הכל" משום שהיה בתגובה זו שינוי מסוים בקמפיין ההשתקה.

מהשתקה בשיח לניסיון השתקה בפועל

במאמר הראשון בסדרה ציינתי שמדובר בקמפיין השתקה נגד הימין המתקיים רק ברמת השיח – כלומר, קמפיין השתקה שאינו מתורגם להשתקה בפועל. יחד עם זאת, חלק ממובילי קמפיין ההשתקה קראו כבר אז לפעולות מעשיות שיפגעו בימנים שהעזו להתבטא נגד ממשלת השינוי שעמדה לקום.

במקביל לתגובה ההיסטרית לשימוש בביטוי "לעשות הכל", היו מי שקראו לפעולה מעשית נגד הרבנים שהעזו להשתמש בו (ועוד בפונט מודגש!). העיתונאי יוסי ורטר פרסם מאמר בו קרא לשב"כ לעשות מעשה: "וכשרבנים, שדווקא מהם היה מצופה לזהירות יתרה, מדרבנים את מאמיניהם לעשות הכל כדי למנוע הקמת ממשלה, על השב"כ להתערב" ("הארץ", 07.06).

אולם הגדיל מכולם חבר הכנסת מוסי רז שלא השאיר את הקריאה לסתום פיות רק ברמת השיח והעביר אותה לפסים מעשיים. רז פנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיפתח בחקירה כנגד הרבנים החתומים על המכתב בחשד להסתה לאלימות ולפגיעה בסדר הציבורי. רז נימק את פנייתו באופן הבא: "קריאת הרבנים נחתמת בקריאה 'חייבים להשתדל ולעשות הכל כדי שממשלה זאת לא תקום', בטקסט מודגש. בעת הזו מדינת ישראל זקוקה יותר מהכל לריפוי ואיחוי קרעים שנוצרו במרקם העדין שמרכיב אותה. חוששני, כי בשל השפעתם הרבה של רבנים ואנשי דת אלה על הציבור, וכן עקב האווירה הציבורית והפוליטית המתוחה והשברירית בה נתונה המדינה, מילים אלה שלדמויות בעלות השפעה, ובפרט הקריאה המסוכנת 'לעשות הכל', מהוות הסתה לאלימות ויביאו בסבירות גבוהה לאלימות ולפגיעה בנציגי ציבור נבחרים. ולצערנו הרב, כידוע, כבר היו דברים מעולם".

כלומר, לא רק שהצירוף השגרתי "לעשות הכל" הופך ל-"קריאה מסוכנת" בעיני רז (מן הסתם רק כשימנים משתמשים בו) – חבר הכנסת טוען שהשילוב בין אווירה ציבורית מתוחה לבין מעמדם הציבורי של הרבנים הופך קריאה זו לעבירה פלילית של הסתה לאלימות והוא קורא לרשויות האכיפה לפתוח בחקירה נגדם בגין אמירה זו.

ואת התמיכה שלו ברמיסת חופש הביטוי ובהפללת אנשים המשתמשים בביטוי חוקי ואף סטנדרטי, רז רואה בתור "ריפוי ואיחוי". אפילו סופר מוכשר כמו ג'ורג' אורוול לא היה יכול להמציא מכתב אורוולייני יותר.

חבר הכנסת מוסי רז, "בעת הזו מדינת ישראל זקוקה יותר מהכל לריפוי ואיחוי"

קמפיין השתקה כצורך השעה

כפי שכבר ציינתי לעיל, הנטייה של תקשורת הבמה המרכזית לתייג ביטויים חוקיים של הימין בתור הסתה לאלימות אינה תופעה חדשה. גם הדרך בה התקשורת מתייגת ביטויים הנאמרים על ידי אנשי ימין כהסתה לאלימות ועוברת בשתיקה על אותם ביטויים בדיוק כאשר הם נאמרים על ידי אנשי שמאל – היא מן המפורסמות וכבר הייתה למשל ולשנינה. התגית "זה לא אותו דבר" (או בקיצור זלא"ד) הנפוצה במדיה החברתית, באה להלעיג תופעה זו.

אבל אם זו לא תופעה חדשה, מדוע נדרש להתייחס אליה עתה?

ובכן, חשוב להבין שהתופעה דנן היא אינסטרומנטלית. כלומר, הנטייה של התקשורת לתייג ביטויים חוקיים של הימין בתור הסתה לאלימות באה כדי להגשים מטרה מוגדרת ולכן יש חשיבות למועד בו תופעה זו רווחת במיוחד. פועל יוצא, יש קשר הדוק בין צורך השעה לבין עלייה בתדירות מופעי התופעה ועוצמתם.

אבל מה היה צורך השעה בסוף מאי ובתחילת יוני והאם הוא השתנה מאז?

מי שבוחן את מופעי התופעה הנידונה על ציר הזמן רואה היטב שהיה ריכוז ניכר של זעקות "הסתה" בתקשורת במקביל לשיאו של המשא והמתן על הקמת הממשלה החדשה (מהימים לפני הכרזתו של יאיר לפיד שעלה בידו להקים ממשלה ועד להקמת הממשלה בפועל). אחרי שהממשלה החדשה קמה והפכה לעובדה מוגמרת, התקשורת שינתה באופן הדרגי את המיקוד שלה מתיוג המחאה האופוזיציונית כהסתה לאלימות לסיקור אוהד של הקואליציה – והכל בגלל צורך השעה.

כאשר הממשלה החדשה עמדה לקום, צורך השעה היה למנוע ממחאת הימין לסכל את המהלך הפוליטי שעדיין היה תלוי על בלימה. הדרך לעשות זאת הייתה על ידי צביעת המחאה של הימין נגד הקואליציה המתרקמת בצבעים של העדר חוקיות, של חוסר לגיטימיות ושל מסוכנות.

אחרי הקמת הממשלה החדשה, המחאה של הימין נגדה לא נפסקה או רוככה. ההפך הוא הנכון. אולם אחרי שהממשלה הושבעה, צורך השעה השתנה.

לאחר הקמת ממשלת השינוי, צורך השעה היה לאפשר לה לעבור את הימים הראשונים בקלות רבה ככל האפשר. הדרך לעשות זאת הייתה בעזרת סיקור חיובי מוקצן של הקואליציה. אנשי תקשורת תיארו באופן נפעם עד אקסטטי את חברי הממשלה – שרה שמשוחחת עם עובדי משרדה ונוסעת ברכבת, שרים שאוהבים את התפקיד שלהם, שר שצולל בים, שר שיוצא מהים, שר שמרטווט את ראש הממשלה ואשת ראש הממשלה שנראתה בדיזינגוף סנטר.

טל שניידר, "הנורמלי החדש"

זה לא אומר שהביקורת על אמירות של הימין נפסקה. אנשי תקשורת ניסו לצבוע בצבעים של חוסר לגיטימיות את ההפרעות לנאום ראש הממשלה בטקס השבעת הממשלה בכנסת ואת האמירות הביקורתיות של חברי האופוזיציה על חברי הקואליציה. אולם, קמפיין ההשתקה שצייר אמירות של הימין בתור לא חוקיות שכך במקצת, ואנשי תקשורת עברו, כאמור, לומר הלל על ממשלת השינוי.

ומה הלאה?

לא צריך להיות נביא כדי להעריך שקמפיין ההשתקה נגד הימין יחזור במשנה מרץ כאשר צורך השעה ישתנה. כך, למשל, אם הקואליציה תעשה טעויות משמעותיות או תיקלע למשבר פנימי, אנשי תקשורת יוכלו לתאר את מחאת הימין כהסתה לאלימות כדי להסיט את המיקוד הציבורי. ואם מחאת הימין נגד ממשלת השינוי תצבור מומנטום, התקשורת תוכל לשוב ולקרוא להגבלת הביטוי של המוחים ולהציג את המחאה כולה כמצויה מחוץ לגדרי החוק וכמסוכנת לדמוקרטיה. כך נעשה בעבר, וסביר להניח שכך ייעשה גם בעתיד.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא