אש   מקור: אנספלש (די.די.פי)

את המהומות שהתחוללו בימים האחרונים בירושלים אולי יזכרו בעתיד בתור "אינתיפאדת הטיקטוק". ההתלקחות הנוכחית התחילה כשילוב של שני גורמים – הוראה תמוהה של המשטרה שאסרה לשבת על המדרגות של שער שכם (מנהג ידוע בצום הרמדאן) ושגרמה לחיכוכים יומיומיים מסביב לשער, וטרנד שנאה בו מועלים לאפליקציית הטיקטוק סרטונים בהם מצולמים פלסטינים כשהם מכים יהודים חרדים.

ברגע שהאלימות של פלסטינים נגד יהודים הפכה לתופעת טיקטוק, ההידרדרות הייתה רק עניין של זמן.

 

המהומות בירושלים

בתגובה לתקיפות הטיקטוק, ארגון הימין הרדיקלי להב"ה בהנהגת בנצי גופשטיין, החליט לשפוך גלונים של שמן למדורה וארגן תהלוכה לשער שכם. פעילי הימין הקיצוני שהתכוננו להגיע להפגנה לא הסתירו את מטרותיהם האלימות ובקבוצות הווטאספ שלהם דובר על הבאת אגרופנים, גז מדמיע ואף אקדח אוויר-גז. במקביל, כנופיות של פורעים יהודים תקפו עוברי אורח ערבים במרכז העיר.

בתגובה להפגנה המסתמנת של להב"ה, הפלסטינים ארגנו הפגנת נגד. ארגוני הנוער ממזרח ירושלים הוציאו קריאה "להגיע אחרי תפילת הערב לשער שכם בשעה 22:00 כדי להתמודד עם התקפות המתנחלים". במקביל, כנופיות של פורעים פלסטינים תקפו עוברי אורח שנסעו במזרח העיר, ויידו אבנים והשליכו בקבוקי תבערה לעבר שוטרים.

במהלך הלילה בין חמישי לשישי המשטרה נאלצה להשתמש בגז מדמיע, מכת"זית ורימוני הלם כדי להתמודד עם ההפגנות האלימות ועצרה עשרות מתפרעים בחשד לתקיפת שוטרים, יידוי אבנים, ירי זיקוקים, והתנהגות אלימה. כעשרים שוטרים נפצעו בעימותים.

בין כל הדיווחים על המהומות, תפסה את עיני התבטאות של ראש העיר משה ליאון. בראיון רדיו לרומי נוימרק ועמרי אסנהיים בכאן ב'. כאשר נשאל על ידי נוימרק אם למשטרה ולעירייה אין דרכים למנוע מראש את ההפגנה האלימה של ארגון להב"ה, הסביר ליאון כי "אי אפשר לבטל הפגנות". ליאון סיפר שהוא ביקש מהמשטרה לבטל את ההפגנה, אך נענה שאין דרך לבטל הפגנה וש-"הכול חוקי" (מהדקה ה-40 ואילך)

חופש ההפגנה?

התשובה של המשטרה לבקשתו של ראש עיריית ירושלים תמוהה למדי. ראשית כל, במספר מקרים בעבר, הפגנות נאסרו משיקולי ביטחון, בוודאי הפגנות של פלסטינים. שנית, התכתבויות הווטסאפ של פעילי ימין קיצוני שפורסמו לפני ההפגנה, הצביעו על קיומה של סכנה קרובה ומיידית לאלימות גזענית. שלישית, קריאות השנאה הקצובות, כגון "מוות לערבים", כבר הוגדרו על ידי בית המשפט העליון בתור "חציה ברורה של הקו האדום הפלילי" (ראו עניין עיר עמים, בג"ץ 3079/15). אם המשטרה לא הייתה מתעשתת ובולמת את האספסוף של גופשטיין לפני שער שכם, בין היתר באמצעות פרשים ורימוני הלם, אין לי ספק שהיה מתחולל מרחץ דמים.

ישנם רבים שאולי יסכימו עם תשובת המשטרה לראש העיר. חופש ההפגנה, אחרי הכול, נחשב לאחד מיסודות הדמוקרטיה. אחרים אולי יטענו שמפקד מחוז ירושלים נהג נכון כשנתן לפעילי להב"ה "להוציא קיטור" ובלם אותם ליד שער שכם.

לדעתי, עמדות אלו מתעלמות מכך שההפגנה של להב"ה ליבתה את הדינמיקה של התלקחות כוללת בירושלים. אם נוסיף לכך את מופעי האלימות הפלסטינית בעיר, ישנה סכנה הולכת וגוברת לשובם של פיגועי היחידים משני הצדדים.

אלו הדוגלים בחופש ההפגנה חושבים בדרך כלל על המפגין האקטיביסט שרוצה לזעוק את זעקתו – אפילו אם היא מרגיזה ומקוממת. אני, לעומת זאת, חושב על הירושלמי הנורמלי, הממוצע, זה שלא מתעסק בפוליטיקה, אבל רוצה ללמוד, לפרנס את משפחתו, לבלות, או ללכת להתפלל בבית כנסת, כנסייה או מסגד בלי השפלות והפרעות. עבור אלו, המהווים את רוב רובם של תושבי העיר, סדר וביטחון חשובים יותר מכל זכות אדם תיאורטית, ובוודאי שיותר מ-"צדק", מ-"כבוד" או מזכות ההפגנה. אנשים נוטים לשכוח שעם כל חשיבותן של חירויות האזרח, לרבות חופש הביטוי וחופש ההפגנה, לאף אחת מהן אין משמעות כשאתה חי בעיר בוערת וצריך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לרחוב. הזכות לחיים ולביטחון באה ראשונה – ורק אחריה כל השאר.

אני לא מזלזל, כמובן, בחופש ההפגנה – רק שם אותו בפרספקטיבה הנכונה. חשוב לי גם להוסיף ולהדגיש שהצורך לשמור על הביטחון אינו תירוץ שמאפשר להשתיק אנשים בכל עת. בישראל, כמו גם בארצות הברית, יש למשטרה נטייה לאסור הפגנות שלוות ולא אלימות לחלוטין, רק כי גורם אלים כלשהו מאיים שייפרע מהמפגינים אם יפגינו ברחובותיו. הטיעון הזה שימש בעבר את אלו שרצו לאסור את מצעד הגאווה. אבל אין להשוות את מצעד הגאווה, הפגנה שלווה ולא אלימה מעצם הגדרתה, להפגנות כמו אלו של ארגון להב"ה שכל כולן קריאה לאלימות גזענית. הפגנות כאלו יש לעצור עוד לפני שהן מתחילות, בלי להתחשב בכל מיני "חירויות" תיאורטיות שכן הזכות לחיים ולביטחון של תושבי העיר קודמת להן. לעומת זאת, לגיטימי בעיני שפלסטינים יפגינו בשער שכם נגד התקנות התמוהות של המשטרה, אולם ברגע שהפגנות כאלו גולשות לאלימות – יש לפזר אותן מיד.

בירושלים, כל ערעור אלים על הסדר הקיים – ובייחוד פרצי אלימות אתנית – עלול להביא למרחץ דמים ממושך.

 

אפולוגטיקה של אלימות

מלבד התומכים בחופש ההפגנה ישנם האפולוגטיקנים של האלימות. כוונתי לאלו שמזדהים אידיאולוגית עם פשעי שנאה או לפחות "מבינים" את המניעים של מחוללי האלימות – בדרך כלל רק כשהיא מגיעה מהצד "שלהם".

האפולוגטיקנים של האלימות תמיד יטענו בשם ההקשר, כדי להמעיט מחומרתם של פשעי השנאה.

"אני מסכים שערבים מכים חרדים ומעלים את הסרטונים לטקטוק זו תופעה פסולה, אבל אתה צריך להבין את ההקשר של דיכוי הפלסטינים במזרח ירושלים" יטען האפולוגטיקן שמזדהה אידיאולוגית עם הצד הפלסטיני.

"ודאי שפסול לצעוק 'מוות לערבים' או להרביץ לעובדי ניקיון פלסטינים במרכז העיר, אבל אתה חייב להבין שהכבוד היהודי נרמס ויש כאלו שנאלצים להגיב" יטען האפולוגטיקן שמזדהה אידיאולוגית עם הימין הקיצוני.

וישנם אפולוגטיקנים של ציפיות נמוכות – אלו שמעלים את טיעון "חוסר הסימטריה" כדי להסביר למה ישנה אלימות שאפשר להבין. "אם ערבים נוהגים באלימות יותר מיהודים, אזי יש לגלות יותר סלחנות לאחרונים" יטען האפולוגטיקן הא-סימטרי.

 

התגובה המדינתית

לכל האפולוגטיקנים של האלימות, מתוחכמים יותר או פחות, צריך לענות בתשובה פשוטה, חד משמעית וברורה. לפשעי שנאה, ערבים שמכים יהודים או יהודים שמכים ערבים, שלא לדבר על אלימות רצחנית יותר, אין "הקשר", אין הבנה, אין סליחה ואין מחילה.

המדינה חייבת לדכא אלימות כזאת מיד ובאגרוף ברזל. עדיפה אלימות מדינתית, קשה ככל שתהיה, שבאה להשליט סדר וביטחון, על אלימות פרטית שתוקפת אנשים ללא הבחנה. אם צריך, יש לחוקק עונשי מינימום בכדי להתגבר על הרחמנות של שופטים מסוימים שמשחררים פורעים ממעצר אחרי מספר ימים.

ארגונים אלימים מטבעם, כמו ארגון להב"ה, יש להוציא מחוץ לחוק בדיוק כפי שנהגו בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (בעבר כבר הוצע להכריז על ארגון להב"ה כעל התאחדות בלתי מותרת). למשך המהומות, יש לעצור את גופשטיין ואת המנהיגים האחרים של ארגון להב"ה במעצר מנהלי, ולהעמיד אותם לדין בהקדם האפשרי. בשלב הבא, יש לעצור גם את פעילי הגרעין הקשה, ואילו את נוער השוליים המשתתף בהפגנות של להב"ה יש להעביר לטיפול של רשויות הרווחה.

אמנם, המדינה צריכה לנקוט במשנה זהירות לפני שהיא מוציאה מחוץ לחוק ארגונים שאולי נוהגים לעתים באלימות, אך שרוב פעילותם אינה אלימה. אולם ארגונים, הפגנות ואירועים שכל מהותם אלימות גזענית – על המדינה לפזר ללא היסוס. הסדר, הביטחון והחיים של תושבי ירושלים קודמים ל-"חירות" שיש למתסיסים מקצועיים לתדלק את מדורת השנאה.

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית

* המאמר פורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר