מחנה עולים ראש העין, 1949   מקור: לע"מ (זולטן קלוגר)
בתמונה מחנה עולים ראש העין, 1949

החלטת הממשלה על הענקת פיצויים למשפחות ילדי "תימן, מזרח ובלקן" למעשה מקבלת את מסקנות ועדות החקירה השונות, ובעיקר את זו של ועדת החקירה הממלכתית (ועדת כהן-קדמי), שילדים לא נחטפו למטרות אימוץ.

הפיצוי ניתן למשפחות שלא נמסר להם דבר מותו של ילדם בזמן אמת, ובכלל זה נסיבות המוות, או שמקום קבורה לא אותר, או שמקום קבורת הילד אותר באיחור ניכר.

ועדת החקירה הממלכתית קבעה ש-93% מהילדים עליהם התלוננו (972) נפטרו ואילו על האחרים אין מידע (בין 56 ל-70 מקרים – הפער נובע מספירת מקרים כפולים או ספירת תאומים כאחד). בנוסף, ועדת החקירה הממלכתית גם אישרה את היותן של ארבע ילדות באומנה או באימוץ – ארבעה סיפורים טרגיים, אך אף לא אחד מהם תולדה של חטיפה מכוונת.

לגבי 70 הילדים שלא נמצאו עבורם ממצאים, הוועדה אמרה שאי אפשר לשלול שגם להם קרה מה שקרה לאותן ארבע ילדות המוזכרות לעיל (המינוח היה אימוץ מזדמן). אולם, סביר להניח שגם הילדים שאין עליהם מידע נפטרו, ושהמסמכים המעידים על פטירתם אבדו – ולא שאותם ילדים נמסרו לאימוץ.

The Commission of Inquiry Investigating The Disappearance of Yemenite Children L R Major General. Res. David Maimon Judge Yehuda Cohen and Judge Dalia Koval 1997 Amos Ben Gershom

ועדת החקירה הממלכתית בעניין היעלמות ילדים מבין עולי תימן בשנים 1954-1948 – השופטת דליה קובל, השופט יהודה כהן ואלוף דוד מימון

 

הקשיים הנובעים מהחלטת הממשלה

על כל פנים, ההחלטה של הממשלה לתת פיצוי של 150 אלף ₪ לכל משפחה שהתלוננה לאחת משלוש הוועדות ו-200 אלף ₪ למשפחות שלא נודע מה עלה בגורל יקיריהן, לא יוצרת אבחנה מבדלת משמעותית בין משפחות שנגרם להם עוול משמעותי, כלומר אותם 56 עד 70 מקרים בהם אין לנו שום מידע על גורלו של ילד, לבין משפחות שהמידע נמסר להן באופן מקוטע. כידוע, בשנים הראשונות למדינה לא היו טלפונים לכל משפחה, רישום השמות היה בעייתי, והיה עומס עצום על בתי החולים ועל מערכת הבריאות – מה שמסביר מדוע המשפחות לא קיבלו את המידע המלא מיד.

למעשה, חלק לא מבוטל מהמשפחות שהתלוננו לוועדות השונות, כפי הנראה ידעו כבר בזמן אמת מה קרה ליקירם, וקיבלו את הבשורה על פטירת התינוק בצער אך בהבנה. בתימן הייתה תמותת תינוקות בשיעור של 40 אחוזים, כך שתמותת תינוקות בשיעור של 15 אחוזים – כפי שהיה בישראל בשנים הראשונות – לא נתפסה כמציאות קשה יותר. רק בדיעבד ועם חלוף השנים החלו המשפחות לשנות את נקודת המבט שלהן ביחס למצב שהיה בעת קליטתן ואז הן פנו לוועדה הציבורית ובעקבותיה לועדת בהלול-מינקובסקי שפעלה בין 1967 ל-1968. לפי מחקרו של ד"ר דב לויטן (בקובץ ילדים של הלב), רק 28 משפחות פנו לרשויות ותהו היכן ילדיהם לפני 1966.

בחלק ניכר מהעדויות שנמסרו לוועדת בהלול-מינקובסקי אנחנו רואים סיפורים בנוסח הבא – אמרו לנו שהילד מת, קיבלנו את הדבר ולא עשינו דבר בנידון, עכשיו (1967) כאשר עולה החשש שאולי הילד לא מת, אנחנו מבקשים שתבדקו.

סביר להניח שכל מי שביקש מוועדת בהלול-מינקובסקי לבדוק את גורל הילד, יימצא זכאי לפיצויים משום שייפול תחת הקטגוריה של "לא נמסר מידע בזמן על מועד פטירתו ו/או על מקום קבורתו". מדוע? כי באותם ימים, בהם לא היה לציבור טלפונים, הודעות פטירה לא נמסרו מיד. מקום הקבורה המדויק במקרה של תינוקות צעירים מאוד היה פחות רלוונטי לחלק מהמשפחות ממוצא תימני שלא נוהגות לעלות לקברים באזכרות (אצל תינוקות בני פחות מחודש שהלכו לעולמם לא יושבים שבעה ולא מקיימים את דיני האבלות והאנינות) ולאור הקשיים בהעברת מידע, לעתים מקום הקבורה נמסר באיחור.

עם חלוף השנים ובייחוד לאחר פרשת ההתבצרות של עוזי משולם – לסקירה ראשונית של פרשה זו ראה מאמרו של ד"ר דב לויטן שפורסם בבמה זו ("דיומא", 15.02) – משפחות רבות החלו לחשוד שילדם אולי לא הלך לעולמו אלא נחטף. גם העדויות שנאספו בשנות התשעים לוועדת החקירה הממלכתית מקרב אלו שהעידו בוועדת בהלול-מינקובסקי, קיבלו לאחר שלושה עשורים נימה טרגית יותר, שלעתים רימזה גם על חטיפה מאורגנת. מחקר עליו אני עובד עתה ובו אני משווה עדויות משתי הוועדות המדוברות, מצביע באופן ברור על מגמה זו.

כל מי שחשדו התעורר והתלונן לוועדת החקירה הממלכתית, יהיה זכאי לפיצוי נדיב. משפחות שחשבו שאין להן מה להתלונן, לא יקבלו עכשיו דבר.

מהניסוחים של החלטת הממשלה עולה שמי שעמד מאחוריה לא טרח להתעמק בפרטים של המקרים השונים ובדו"חות של ועדות החקירה השונות. הקטגוריה של "מקום הקבורה לא אותר או אותר באיחור ניכר" מעידה על חוסר היכרות עם הדינמיקה של מועדי התעניינות המשפחות במיקום הקבורה המדויק. למעשה, כל המשפחות שאי פעם התלוננו נופלות תחת קטגוריה של מקום קבורה שלא אותר או שאותר באיחור ניכר. ועל פי איזה קריטריון תקבעה הממשלה שלמשפחה נמסר באיחור על מיקום הקבר? על פי העדות שהמשפחה של הילד מסרה בשנות התשעים? על פי העדות שמסרה בשנות השישים? על פי מה שהמשפחה אומרת עכשיו?

כדי שהקורא יבין את המורכבות של הנושא, הבה ונבחן את המקרה הבא, בו אישה הגישה תלונה על היעלמות אחיה. האישה התלוננה שאחיה – אשר נפטר לפני שנולדה – בעצם נחטף. זאת משום שלאמה לא נמסר מידע מסודר על פטירתו. האם סיפרה על לידת תינוק חי ובריא. לאחר הלידה האחיות לא נתנו לאם לראות את התינוק בטענה שהוא חולה. לאחר כמה ימים, כשהאב הגיע לבית החולים וביקש מהאחיות לראות את התינוק, הן התחמקו ממנו עד שהגיע רופא שבישר לו שהתינוק מת ושהם "כבר קברו אותו". ההורים לא קיבלו מסמכים על לידת התינוק, על פטירתו או על קבורתו. אם התינוק חשדה שהוא לא נפטר, ובמשך חודשים שוטטה ליד בית החולים מחפשת את בנה הפעוט. בעיני המתלוננת כל הנסיבות רמזו על כך שהיעלמות התינוק, שנולד לזוג של עולים חדשים – האב עלה מטורקיה והאם מיוון – תואם מקרים אחרים שעליהם קיימות תלונות לחטיפה. המתלוננת חשדה שאחיה אולי חי, אומץ ובוצעו בו ניסויים רפואיים.

האישה זומנה למסור עדות בוועדת כהן-קדמי, אך עוד בטרם נקראה להעיד היא משכה את תלונתה. מדוע? האישה למדה מדודתה שהתינוק נפטר ללא צל ספק ושהדודה והסבתא היו עדות לפטירתו של הרך באמבולנס בדרך לבית החולים. בגלל מצבה הרגשי הקשה של האם הצעירה, הדודה, הסבתא והאחיות במוסד הרפואי סיפרו לאמא שהתינוק חולה "כדי שתעכל ותתכונן לגרוע מכל". מסמכי בית החולים כנראה הועלמו בידי הסבתא כדי לחסוך את האמת המצערת מהאם האבלה. הסבתא והדודה מעולם לא סיפרו את הסיפור האמיתי לאמא ולאבא של התינוק. אם הדודה הייתה הולכת לעולמה או נמנעת מלספר את הסיפור האמיתי, התלונה לא הייתה נמשכת וגם מקרה זה היה הופך לאחת התלונות המזכות את המתלונן לפיצויים הואיל ועל פי סיפורה של הבת, הבשורה על הפטירה הגיעה באיחור.

 

ילדי תימן, המזרח והבלקן

בעיה נוספת היא המינוח שבו הממשלה בחרה להתייחס לפרשה. הממשלה אימצה את הטרמינולוגיה הבעייתית שנקבעה על ידי עוזי משולם – "ילדי תימן, מזרח ובלקן".

מה מקורה של הטרמינולוגיה הזו? ובכן, משולם ידע שישנם גם ילדים מזרח אירופאים שנעלמו ובעיקר ילדים ממוצא רומני. אולם עובדה זו הייתה מונעת ממנו להציג את הפרשה כעוול שגרמו אשכנזים לספרדים. לכן, משולם הוסיף לתימן ולמזרח גם את המונח "בלקן", אזור שרוב היהודים שגרו בו היו ספרדים ושעל פי חלק מההגדרות כולל גם את דרום רומניה. ברם, יש הרבה יותר ילדים "אירופאים" שנעלמו ושאינם מהבלקן מאשר ילדים מהבלקן שנעלמו. המינוח של משולם נועד מראש להסתיר את המציאות המורכבת. ועתה, האם משפחות של ילדים שנעלמו ושאינם מ-"תימן, המזרח והבלקן", גם תקבלנה פיצויים?

לפני כמה שנים הוזמנתי על ידי ועדת הכנסת של נורית קורן. הוועדה הזו נקראה בשם שמשולם נתן לפרשה – הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן. הערתי את תשומת ליבה של חברת הכנסת קורן לעניין. "למה בלקן", שאלתי? קורן השיבה שישנם גם ילדים מאירופה שנעלמו. "אז למה לומר בלקן ולא אירופה", תהיתי? "כי הבלקן כולל גם את אירופה" ענתה לי חברת הכנסת. כנראה שמושגי יסוד בגאוגרפיה אינם תנאי להיבחרות לכנסת.

 

ההשפעה של הפיצויים

האם הפיצויים יביאו להורדת הלהבות ולהסרת הפרשה מסדר היום הציבורי? לאור תקדימים אחרים, למשל פיצוי נפגעי ההקרנות נגד הגזזת, נראה לי שיקרה ההיפך הגמור.

בשנות התשעים מדינת ישראל העבירה חוק שמפצה את האנשים שנפגעו מהקרנות הרנטגן, שעד שנות השישים היו מקובלות כטיפול הנפוץ כנגד מחלת הגזזת (במהלך שנות השבעים התגלה שהטיפול בהקרנות רנטגן מגדיל את הסיכוי ללקות במחלת הסרטן). מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמפצה על טיפול זה שהיה שגור ונפוץ גם בארצות נוספות.

בשנות החמישים עיקר חולי הגזזת בארץ היו עולים מצפון אפריקה. המחלה, שהייתה נפוצה מאד באירופה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, כמעט ולא הייתה קיימת בזמן העליות מאירופה לאחר הקמת מדינת ישראל. מכיוון שהנפגעים היו עולים מצפון אפריקה, סווגה הפרשה כעוד אחד ממעשי האפליה נגד העולים. על מנת לשכך את המתח הבינעדתי נקבע חוק שיפצה את המוקרנים. אולם, פסיקת הפיצויים לא רק שלא הורידה את הפרשה מסדר היום, אלא גם נתנה לגיטימציה לטענה שנעשה כאן פשע מכוון ולא טיפול רפואי שגור שהתגלה בדיעבד כמזיק.

בעקבות חוק פיצוי נפגעי הגזזת, אנשים שנפגעו היו צריכים להוכיח שעברו טיפול ושנגרם להם נזק (כמו בכל מקרה של דרישה כספית מהמדינה, החל מאבטלה ועד שילומים). הבירוקרטיה שנוצרה בסוגיית הפיצויים להקרנות נגד גזזת מובאת כהוכחה להתעמרות נוספת של המדינה. סביר להניח שמה שקרה בפרשת הפיצויים להקרנות נגד גזזת יקרה גם בפיצויים בפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. לא מן הנמנע שמשפחות שלא הגישו תלונה לוועדת כהן-קדמי אבל כן דיברו בתקשורת באותם ימים, תבקשנה לקבל את הפיצוי גם כן. העמותות והארגונים שעוסקים בפרשה יביאו את הפיצויים כהוכחה לכך שהמדינה מודה שהיא חוללה פשע איום ושאין מדובר בתוצאה של התנאים הקשים שהיו קיימים בשנים הראשונות של המדינה.

 

עוול

נקודה אחרונה: איך קובעים למי מגיע פיצוי על עוולות שנגרמו בקום המדינה ולמי לא?

הרי גם לניצולי שואה נגרם עוול. הישראלים "הוותיקים" זלזלו בניצולי השואה, האשימו אותם שהלכו כצאן לטבח ואף ראו בחלק מהם משתפי פעולה עם הנאצים. ניצולי שואה שעלו לארץ לפני 1953 אף לא זכו לקבל פיצוי ישיר על ידי ממשלת גרמניה. גם ליהודי צפון אפריקה שנשלחו ליישב את קצות הארץ – כאשר השלטונות הפעילו מניפולציות עליהם כדי לממש מדיניות זאת – נגרם עוול. ליהודי עיראק שרכושם הוחרם על ידי ממשלת עיראק נגרם עוול. ליהודי אתיופיה נגרם עוול. למי בארץ הזאת לא נגרם עוול? לממשלה הנוכחית הפתרונים.

ד"ר אבי פיקאר הוא הוא היסטוריון, מרצה בכיר במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, וחוקר של היחסים הבינעדתיים בישראל

users: אבי פיקאר

Anonymous
מאמר מעניין מאוד!

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר