נחל האסי   מקור: ויקיפידה

המחאה על ניכוס נחל האסי לקיבוץ ניר דוד הולכת וגוברת בשבועות האחרונים. בצד המוחים ישנם טיעונים רציונליים, חוקיים ועובדתיים. לעומת זאת, הטיעונים מצידו השני של השער, הצד של תושבי ניר דוד, הם בעיקר טיעונים אמוציונליים, המבוססים על נרטיב היסטורי חלקי, ועל תחושות הפחד והמצוקה של הקיבוץ. פוסטים מלאים בפאתוס ובצעקות "גוועלד" מתפרסמים ברחבי הרשת כפטריות לאחר הגשם ומציירים ציור של קיבוץ פסטורלי תחת התקפה.

הקיבוץ אינו תחת התקפה, אך הנרטיב בחסותו חי והתקיים לאורך השנים, כן.

בישראל שנת 2020, בוחר הקיבוץ להתבסס על תפיסות של אדנות ופטרונות, וזאת תוך שהוא מפקיע את רכוש הציבור, למרות חוק המים תשי"ט 1959.

הטיעון הרציונלי היחידי שמעלים תושבי ניר דוד ותומכיהם הוא טיעון החלוציות וייבוש הביצה. הגרסא ההיסטורית של ניר דוד כבר הופרכה בהזדמנויות רבות. הייתה ביצה או לא הייתה ביצה? האמת, זה לא משנה. ודאי שאף אחד לא מעוניין במחיקת הישגי החלוצים באזור. גם אם ישנו ויכוח על מידת הדיוק ההיסטורי בפרטים של סיפור הביצה, חשוב להבין שמדובר רק בחלק מהסיפור ולא בסיפור כולו.

עלינו לבחון אפוא את הנרטיב עליו מתבסס הקיבוץ. בשנות ה-30 של המאה ה-20 ודאי שהייתה הצדקה לאופי הסגור והשמור של הקיבוץ. ניר דוד היה יישוב חומה ומגדל חלוצי – יישוב ראשון ופורץ דרך בבקעת בית שאן שהוקם בלב סביבה עוינת – ואין על כך חולק. אך האם בשנות ה-20 של המאה ה21, כמעט 100 שנים לאחר מכן, יש סיבה לאופי המסוגר של הקיבוץ, ועוד תוך הפקעה של רכוש הציבור? בוודאי שלא. המציאות אינה אותה מציאות, האדמה משני צידי השער הצהוב היא אותה אדמה. המדינה משני צידי השער הצהוב היא אותה מדינה. החוק משני צידי השער הצהוב הוא אותו חוק. ההצדקות שהיו רלוונטיות ל-1936, אינן רלוונטיות עוד.

הייתי רוצה להאמין שתושבי קיבוץ ניר דוד מודעים למדינה שסביבם. מדינה בה הם עובדים, מטיילים ונהנים מכל חלקיה – כולל רכוש ציבורי הנמצא ביישובים אחרים (נניח הים וחוף הים ביישובי מישור החוף). תושבי ניר דוד נהנים גם מתקציביה וממשאביה של המדינה. ולו נזכיר רק את הסכם הקיבוצים שהציל את ניר דוד ככל שאר הקיבוצים מפשיטת רגל ואת הרפורמה במיסוי וביטוח לאומי (תיקוני החקיקה הנקראים חוק התייעלות הכלכלית) שהפכה רק לפני כשנתיים את בני הקיבוצים לאזרחים משלמי מיסים באופן דומה יותר לשאר אזרחי מדינת ישראל.

כל אלה הביאו את תושבי הקיבוץ לתפיסת "מגיע לי" עמוקה ושורשית, וכל ניסיון לייצר שוויון וחלוקה צודקת של משאבים (ציבוריים) מוציאה מקרבם את זעקות ה-"אכלו לי, שתו לי" בעוד הם אלה שאכלו ושתו במשך שנים רבות על חשבון הציבור הרחב. אותו ציבור שאת גישתו לנחל האסי הם מבקשים למנוע.

ומה לגבי אותם אבות מייסדים, שעל כתפיהם עומדת דרישתם של בני הקיבוץ לקושאן על הנחל? אותם חלוצים הניחו תשתיות לבית – בית לאומי! החלוצים שיוו לנפשם תמיד את מדינת ישראל ותפסו את עצמם כבשר מבשרה. החלוצים בוודאי לא עמלו, חלו, נלחמו ומתו עבור הווילות העתידיות של נכדיהם על גדות נחל "פרטי". בטוחני שהחלוצים שהקימו את הקיבוץ, היו פותחים את השער בגאווה גדולה.

הנכונות למנוע מהציבור ליהנות מנחל האסי – כחוק – מעידות על כך שבעיני הדור הממשיך לא מדובר במשאב טבע, אלא ברכושם הפרטי ובמקור הכנסה עסקי ותו לא. תושבי ניר דוד מעוניינים לשמור על הנחל באופן בלעדי לשימושם הפרטי ולהפקת רווח מתיירות, וזאת למרות שמדובר בהפקעה של רכוש ציבורי.

על כן, גם הטענות האמוציונליות על חששו של הקיבוץ מהפיכת הנחל לפארק ציבורי, אינן רלוונטיות, משום שכך הוא מתנהל כבר כיום. פארק ציבורי הפתוח לכל המרבה במחיר. טענות אמוציונאליות אלו מתבטלות מעצמן גם לאור דוגמאות כמו קיבוץ דפנה, עין הנציב, עין גב ושדה נחמיה שפותחים את שעריהם לציבור, והעובדה שניתן לבצע הסדרה של פארק ציבורי באמצעות כללים וגוף מפקח.

לא לחינם מגיע המאבק לשיאו בשנת קורונה. הקורונה חדלה את כולם מעיסוקי היומיום ואפשרה הסתכלות פנימה. חשבון נפש. ישראלים רבים רוצים לתקן את מה שמקולקל בחברה הישראלית. כך, למשל, המאבק על רפורמה בתחום החינוך לגיל הרך ופיקוח על פעוטונים והשיח על האשמת הקורבן במקרי אונס הם רק שניים מהנושאים הנידונים בימים אלה, ומבקשים גם הם לעשות את ישראל טובה יותר, שוויונית יותר, צודקת יותר. תקרות הזכוכית של פעם הם השערים הצהובים אותם מבקשים אזרחים רבים בישראל לייתר ולפרק.

בחום יולי-אוגוסט ובעיצומם של חודשי אב-אלול, חודשי חשבון הנפש והסליחות, נאספו רבים מעם ישראל, מכל קצוות החברה הישראלית, מול אותו שער צהוב וצעקו די. הגיע הזמן להתקדם, להתעדכן, לשדרג גרסא.

רק שינוי כזה יכבד את זכרם ואת מורשתם של דור המייסדים של הקיבוץ.

על כל עם ישראל לייחל להצלחת המאבק על האסי. זה מאבק שמביא איתו בשורה ציונית של דור חדש וצעיר. בשורה של אהבת אדם, של אהבת הארץ, ושל אחריות חברתית.

אני מקווה שתושבי ניר דוד ייזכרו במורשת הציונית האמיתית של דור המייסדים, ויבחרו להצטרף לבשורה ציונית עדכנית, ונוכל להתקדם יחד לעבר מדינת ישראל העתידית, בה אין שערים צהובים, ובה רכוש הציבור – שייך לציבור.

שני קזז היא פעילה במחאת נחל האסי

users: שני קזז

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר