עולים חדשים ממרוקו בשנת 1954   מקור: ויקיפדיה

כל היסטוריון כותב מתוך ההווה בו הוא חי. לפעמים ההווה רק מציץ באקראי מאחורי כתפו ובא לידי ביטוי קלוש בכתיבתו – לעיתים הווה הוא הטריגר למחקר כולו. יש כאלה שאינם מודים בכך. במקרה שלי – אין כאן שום התעלמות. בעיות ההווה הם הטריגר למחקר היסטורי שלי. יחסה של התנועה הציונית ומדינת ישראל ליהודי ארצות האסלאם עומד לעיתים קרובות בלב הדיון בסוגיית המתחים הפנימיים בחברה הישראלית. עליות שנות החמישים הן, לפחות בדיון הפופולרי, הרחם בו נולד "השד העדתי" (על אף שבדיון המקצועי ברור לרבים שבשנות החמישים רק התרבו גילויים של היחסים שנוצרו זמן רב קודם לכן).

בסוגיה העדתית, שהטרידה אותי מבחינה חברתית עוד בטרם הגיעי לאקדמיה, קיימות שתי אסכולות מרכזיות. בבוטות ניתן לכנותן – המתעלמים והמגזימים.

במשך שנים רבות התעלם המחקר ההיסטורי מקיומם של יחס מתנשא ושל מדיניות מפלה כלפי יהודי ארצות האסלאם. את בעיית הפער העדתי – בעיה ממנה אי אפשר היה להתעלם – תלו בהבדלים תרבותיים בין ארצות המוצא והניחו שהללו יתפוגגו תוך דור או שניים עם היעלמות מה שהם כינו "דור המדבר". אלו הם המתעלמים.

בשלושת העשורים האחרונים החלה להתפתח תפיסה, בעיקר במדעי החברה, שהתמקדה בפער העדתי ובאחריות המדינה להיווצרותו ושימורו. חלק מחברי אסכולה זו טענו שכל מערכת היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האסלאם בנויה על גזענות וניצול. אלו הם המגזימים.

הגישה הראויה, בה אני מנסה לדבוק – לצד חוקרים אחרים – מאזנת ומצרפת גישות אלו.

האם הייתה גזענות ביחסה של מדינת ישראל ליהודי ארצות האסלאם? רוב המשיבים על שאלה זו אינם טורחים להגדיר מהי גזענות ומרבים להשתמש במילה זו כדי לתאר כל קונפליקט בין קבוצות. זה זילות של המינוח גזענות.

מקוצר היריעה לא אכנס כאן להגדרת הגזענות, אך תשובתי לשאלה זו היא – שהיו כמה דוברים מקרב קובעי המדיניות שניתן לזהות אצלם אמירות גזעניות, אולם הללו אינם מייצגים את הזרם המרכזי.

ככלל – המינוח שאני מעדיף להשתמש בו הוא התנשאות. התנשאות היא יחס עליונות כלפי קבוצה, אך בשונה מגזענות עליונות זו מניחה שבני הקבוצה יכולים להשתנות, ותכונותיהם ה-"בלתי רצויות" אינן חלק מהותי מזהותם. ההבדל בין הגזענות להתנשאות הוא שהגזענות לא מניחה לשום התייחסות נוספת לערער אותה. התנשאות מאפשרת זאת (ישנם הוגים המרחיבים מאוד את המושג גזענות, אולם לטעמי הרחבת יתר של המושג מבטלת את ייחודה של התופעה).

ובהחלט הייתה התנשאות על יהודי ארצות האסלאם. עם זאת, הייתה גם סולידריות שאי אפשר להכחישה. ההתנשאות והסולידריות התקיימו במקביל. בקרב מנהיגים השונים ניתן לזהות אמירות שמביעות הסתייגות מיהודי ארצות האסלאם בצד אמירות המצדדות בהשתלבות.

בתחילת דרכי המחקרית חיפשתי במסמכים את ביטויי ההסתייגות שעוד קראתי להם גזענות. רציתי לתפוס את מנהיגי המדינה בקלקלתם. במילה פה, במילה שם, בשברי משפטים שמהם עולה גישתם המתנשאת כלפי יהודי צפון אפריקה.
עם הזמן שמתי לב שאני פשוט מתעלם מהחצי השני של המשפט, מהמורכבות. מהעובדה שאדם יכול להגיד אמירות מתנשאות מחד גיסא ואמירות המבטאות סולידריות מאידך גיסא.

למשל שישראל נקטה במשך שנים במדיניות שהגבילה את עלייתם של יהודי צפון אפריקה מסיבות שונות – לא רק בשל מצוקה כלכלית אלא גם בשל החשש שצביונה התרבותי של המדינה ישתנה עם עלייתה של קהילה זו. אולם, לאחר שממשלת מרוקו אסרה על היהודים לצאת, אותה ממשלת ישראל השקיעה כספים עצומים וסיכנה את חייהם של סוכני המוסד, על מנת לאפשר לאותם יהודים מרוקאים, מהם הסתייגה כל כך, לעלות לארץ.

אם יש משהו מטריד בדיון העכשווי על הסוגיה העדתית הוא המחטף שעושים הפעילים המזרחים הרדיקלים לשיח בנושא. אותם פעילים נוטים לרדד את השיח לשחור ולבן ורק לעיתים רחוקות מדובר בהיסטוריונים. אך טיבו של המקצוע שלנו הוא שכל אחד מרגיש בו בן בית – וטוב שכך. כל אחד תורם להיסטוריה כפי יכולתו ומשתמש בהיסטוריה לפי צרכיו. לעיתים אדם אפילו ממציא היסטוריה שתשמש אותו בפוליטיקה לה הוא מגוייס באותה העת. כך פיסקאות של בן גוריון נחתכות באמצע משפט – כדי לחזק את הטיעון המגזים – וכך עיתונאים שוליים כמו קלמן כצנלסון מוכתרים לדובּריה המרכזיים של הציונות.

המחטף של השיח נעשה תוך דילוג על מחקר היסטורי. העיון המזרחי הרדיקלי מסיק מסקנות על כוונות ועל מדיניות מהנדסה הפוכה של התוצאות בדיעבד. היסטוריונים אחראים וזהירים מבינים זאת – אי אפשר לשפוט כוונות, תחושות ומדיניות, בלי להתבונן במקורות. בלי לראות מה אנשים עשו ומה אנשים אמרו ואיך כל זה עמד בהקשר של רוח התקופה.

ההיסטוריון מנסה לתת לקורא את תמונת היער תוך תיאור עץ ועוד עץ. נחטא למקצוע אם נתמקד רק בתיאור העצים. אולם, אלה המדלגים לתיאור היערות לפני שבחנו בתחילה את העצים, מגיעים לעיתים קרובות למסקנות מופרכות. אין דרך עוקפת מלבד מחקר שיטתי, סיזיפי לפעמים.

עיוות ההיסטוריה וגיוסה לצורכי מאבקי ההווה איננה תופעה חדשה. אולם דווקא במאבק המזרחי לשוויון חוטאים עיוותי ההיסטוריה לא רק לאמת ההיסטורית אלא גם לזיכרון המזרחיות ולמורשת של יהודי ארצות האסלאם – לזהות של הסבא והסבתא שבשמו מדברים.

הצגת הציונות כתנועה שיצרה נתק בין יהודים למוסלמים, יש מאין, וכפתה על יהודי ארצות האסלאם עלייה לישראל וזהות חדשה, עושה עוול לרצון האוטונומי של יהודים רבים ולהקרבה שלהם. הללו התפללו ושאפו לציון. לא היה צורך בכפיית הציונות המודרנית עליהם. הם נענו לה בשמחה. המוחים על מחיקת התרבות המזרחית זועקים זעקה נכונה. אך כאשר הם עוקרים מהזהות של אבותיהם ואימותיהם גם את המרכיב הציוני ואת הסולידריות הכלל יהודית העמוקה – גם הם עושים מוחקים את הזהות של היהודים המזרחים ואת המורשת שלהם.

* עיקרי הדברים נאמרו בהרצאה לרגל הענקת פרס שז"ר לחקר תולדות ישראל לספרי "עולים במשורה", אוקטובר 2015

ד"ר אבי פיקאר הוא הוא היסטוריון, מרצה בכיר במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, וחוקר של היחסים הבינעדתיים בישראל

users: אבי פיקאר

עוד בנושא

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר