סולידריות נגד קורונה

מדינת ישראל נמצאת במלחמה מול מגפה משתוללת. אבל חמור מכך, החברה הישראלית איבדה את היכולת שלה להתאחד אל מול אויב משותף ורבים שכחו שהאויב הוא נגיף הקורונה.

החברה הישראלית התפצלה במהלך הגל השני של מגפת הקורונה לקבוצות הפועלות רק לשימור האינטרסים של עצמן. אף קבוצה לא מוכנה לוותר על הדברים שיקרים לליבה – החרדים לא מוכנים לוותר על תפילות, הערבים לא מוכנים לוותר על חתונות, המפגינים לא מוכנים לוותר על הפגנות.

לעומת זאת, לכל קבוצה קל מאוד לוותר על הדברים שיקרים לקבוצה אחרת. תומכי ההפגנות מ(חלנ)סבירים כי אין שום בעיה להתפלל בבית לבד והחרדים מוותרים על זכות ההפגנה של מפגיני בלפור.

ולא זו בלבד, כל קבוצה מתבססת על התנהלות הקבוצה האחרת כדי להצדיק למה לה מותר לעשות כרצונה. החרדים טוענים שיש הפגנות בבלפור אז מותר להם להתקהל בתפילות. המפגינים בבלפור טוענים שהחרדים והערבים מפרים הנחיות, ובכלל נתניהו נכשל בניהול המשבר, אז להם מותר להפגין. הערבים טוענים שכולם מפרים את ההנחיות אז להם מותר לערוך חתונות המוניות.

המהדרים לא רק מתרצים תירוצים אלא גם משתמשים בהיתרים בנושא מסוים כדי לעקוף – בפיקחות אווילית – את ההנחיות. אם המפגינים בבלפור מקבלים היתר להגיע מכל הארץ כדי להפגין בירושלים, אז החרדים יעשו "הבה נתחכמה לו". אחרי ראש השנה אורגנו הפגנות של חרדים בתריסר ערים נגד "שלטונות החוק נוכח ההשלכות ההרסניות של הסגר", וזאת כדי שמשפחות חרדיות יוכלו לנוע אחרי החג מעיר לעיר למרות ההגבלות.

וההצדקה העצמית של החברים בכל קבוצה משלבת בין אמירות ברמה של גנון לבין טיעונים שמתבססים על זכויות אדם, אבל שרק מוכיחים נבערות מביכה בנושא זה. לצד אמירות ילדותיות נוסח "הוא התחיל" ו-"למה אני ראשון?" אנשים מציינים את "חופש ההפגנה", את "חופש הפולחן" או את "חופש התנועה". תומכי ההפגנות משלבים בין "נתניהו התחיל" לבין חופש ההפגנה היא הזכות החשובה ביותר בדמוקרטיה בדיוק עכשיו. חרדים מערבבים בין זכותם היסודית להתפלל לבין "עד שלא מפסיקים את ההפגנות אנחנו ממשיכים לפעול כרצוננו". וגם קבוצות שאיני מציין אינן חפות מעוון, משום שרבים בתוכן עושים דין לעצמם בהצדקה עצמית מביכה לא פחות.

אבל טיעונים כמו "עד שמפגינים/חרדים/ערבים/נתניהו לא מפסיקים לעשות כך וכך, אני אמשיך בשלי" מתאימים לילדים בגן. כל המעלים טיעונים כגון אלו – הגיע הזמן שתתבגרו.

באשר לטיעונים העוסקים בזכויות אדם ואזרח, כולכם צודקים. זכות ההפגנה מקודשת בדמוקרטיה. כך גם חופש הפולחן וחופש התנועה. אולם בזכויות אדם ואזרח יש לבצע איזונים בין הזכויות השונות. וכאשר זכויות אלו פוגעות באופן משמעותי בזכות לחיים, אפשר וצריך להגבילן. הגיע הזמן שתכירו במציאות שאנחנו לא במצב רגיל. אנחנו אפילו לא במצב חירום רגיל.

אנחנו במצב חירום קיצוני. אולי נוח לכם לשכוח או להתעלם, אבל יש עתה מגפה איומה שנדבקו בה כבר 230 אלף איש. מגפה שיש בה כבר יותר מ-8,000 נדבקים ביום. מגפה שיש בה 750 חולים קשים ו-200 מונשמים. מגפה שמתו ממנה כבר 1,450 חולים.

כל אחד מכם מסביר למה מה שהקבוצה שלו עושה לא מחמיר את הבעיה או בכלל לא קשור. "אין הדבקות בהפגנות" ואמירות אוויליות כגון אלו נשמעות חדשות לבקרים (זאת משום שאנשים לא מבינים את ההבדל בין הדבקה ניכרת לבין הדבקה מצומצמת). לחלופין יש את הטענה כי "מה שאנחנו עושים חשוב יותר מהכל" או "מה שאנחנו עושים מציל את הדמוקרטיה" או "מה שאנחנו עושים יעזור למאבק בקורונה על ידי חסדי שמיים/שינוי פוליטי". אבל אתם טועים.

במצב הנוכחי כולם ללא יוצא מן הכלל צריכים להפסיק עם ההתקהלויות. צריך להפסיק עם התקהלויות במבנים סגורים, כלומר לא יותר מעשרה אנשים ועדיף פחות. צריך להפסיק עם התקהלויות באוויר הפתוח, כלומר לא יותר מחמישים איש מרוחקים היטב האחד מהשני ועדיף הרבה פחות. וצריך להפסיק עם המעבר מעיר לעיר.

וגם אם דווקא ההתקהלות שלכם לא מדבקת באורח נס, וגם אם המעבר שלכם מעיר לעיר בטוח לגמרי מבחינה בריאותית, כולכם צריכים להפסיק. וכולם צריכים להפסיק כדי להפגין סולידריות האחד עם השני, ונכונות להילחם יחד נגד האויב המשותף האמיתי – המגפה.

כי אם כל קבוצה תפגין סולידריות, זה יוריד את המוטיבציה אצל הקבוצות האחרות לפעול למען האינטרסים האנוכיים שלהן. וגם כאשר עדיין יהיו אלו הפועלים למימוש הרצון האנוכי שלהם – ותמיד יהיו אנשים כאלו בכל קבוצה – הסולידריות של כולנו תהפוך את פעולתם למוקצה מחמת מיאוס. בנוסף, אם רבים מאיתנו יתגייסו לפעול למען טובת הכלל, למשטרה יהיה קל יותר לטפל במי שמפר את ההנחיות.

עכשיו זה הזמן שהחברה הישראלית, על כל שבטיה, תתאחד אל מול אויב משותף כמו שעשתה במלחמות אינספור. ושיהיה ברור, אנחנו נמצאים עתה במלחמה קשה מול מגפה שיצאה מכלל שליטה. אנחנו במצב חירום יוצא דופן, וכל קבוצה צריכה להקריב עתה את הרצון היקר לליבה למען טובת הכלל, עד לזמן בו ננצח את המגפה. כלומר, צריך לוותר על ההפגנות בבלפור ועל היציאה מחוץ לעיר, צריך לוותר על התפילות ביחד ועל הלימודים בישיבה או בכולל, צריך לוותר על חתונות וצריך לוותר על כל סוג של התקהלות –במבנים סגורים ובאוויר הפתוח. וגם אם יהיו רבים בקבוצה מסוימת שלא מוכנים לוותר על רצונם האנוכי, על כל אחד ואחד מכם לדבוק בוויתור שלו, עד לשלב בו נכריע את המגפה.

שתהיה לכולנו שנה טובה. שנה של בריאות.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא