פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "פסול מלהיות אדם" מאת אוסמו דזאי

על החוף, קרוב לקו המים שם נשברים הגלים אל החוף, עמדה שורה של יותר מעשרים עצי דובדבן גבוהים למדי, בעלי גזעים שחורים כפחם. בתחילת שנת הלימודים פורחים הפרחים היפהפיים בינות לעלעלים צעירים, חומים ולחים, על רקע הים הכחול. כשמגיעה שלכת הפריחה, היא מפזרת המוני עלי כותרת המנקדים בלבן את פני המים כמו שלג, ונישאים עם הגלים בחזרה אל קו החוף. החוף החולי, הזרוע פריחת דובדבן, היה חצר המשחקים של חטיבת ביניים אחת בטוהוקו, שהצלחתי להתקבל ללמוד בה למרות שלא התכוננתי מספיק לבחינות הכניסה. על כפתורי התלבושת האחידה שלה ועל התג התפור לכובע פרחו פרחי דובדבן.

קרוב משפחה רחוק של אבי התגורר בקרבת מקום, וגם מסיבה זו בחר אבי עבורי את חטיבת הביניים הזאת של עצי דובדבן על הים. נשלחתי אם כן לגור אצל המשפחה שביתה היה קרוב כל כך לבניין החטיבה עד שיכולתי לשמוע את הצלצול הראשון בבוקר ורק אז לרוץ ולהספיק להגיע בזמן לשיעור. תלמיד מן הסוג העצל הזה הייתי, ולמרות זאת, הודות לליצנותי, הייתי תמיד מקובל בחברה.

לראשונה בחיי גרתי מחוץ לבית, אבל העיירה הזו היתה לי נעימה וקלה למחייה לאין שיעור מהמקום שבו נולדתי. אפשר לייחס את הדבר לכך שליצנותי נהייתה באותה תקופה חלק ממני באופן שלם כל כך, עד שלא הייתי צריך להתאמץ עוד כדי לתעתע באנשים כבעבר. אבל יותר מכך, קיים הבדל מהותי בקלות ההופעה מול קרובי משפחה ומול זרים, בעיר זרה ובמקום הולדתך, ולא משנה איזה גאון אתה, אפילו תהיה ישו בנו של האל. המקום הקשה ביותר לשחקן להופיע בו הוא תיאטרון בעיר הולדתו. אני מתאר לעצמי שאפילו הגדול בשחקנים יתקשה לשחק היטב מול חדר שבו ישובים מולו בשורה בני משפחתו ומחותניו. אבל אני הצלחתי לשחק את התפקיד. לא זו בלבד, אלא שנחלתי הצלחה לא מבוטלת. לא היה כל סיכוי שמאסטר שכמוני ייכשל בהופעותיו במחוזות אחרים.

הפחד שחשתי מפני בני אדם המשיך להתפתל בעוז כתולעת בקרבי באותה עוצמה שבה חשתי אותו בעבר, אבל כישורי המשחק שלי הלכו והשתפרו. בכיתה הצחקתי את כל התלמידים. המורה, למרות קינותיו על כמה טובה יכלה הכיתה להיות לו רק לא הייתי חלק ממנה, נאלץ לפעמים לכסות את פיו בידו כדי להחניק צחוק. אפילו את הקצין האחראי על האימונים הצבאיים בחטיבה, שתמיד הרעים עלינו בקולו המחוספס, הצלחתי לפוצץ מצחוק בקלות רבה.

בדיוק כשהרגשתי שהנה הצלחתי בהסתרת אופיי האמיתי ואפשר לנשום לרווחה, תקעו לי סכין בגב באופן לא צפוי. כמו ברוב המקרים של תקיעת סכין בגב, גם הפעם הנועץ היה התלמיד הקטן והכחוש ביותר בכיתה, בעל פנים תפוחות וחיוורות, שנחשב לכמעט מפגר. הוא לבש תמיד מעיל גדול מכפי מידותיו, ירושה מאביו או אחיו, שבגלל שרווליו הארוכים נראה כאילו בעליו הצטמק בתוכו. נוסף על כך היה משולל כל כישורי למידה ואם לא די בכך, יכולתו הגופנית היתה עלובה במידה כזו שהוא לא השתתף באימונים צבאיים, וגם בשיעורי החינוך הגופני ישב והסתכל מהצד. כפי שניתן לצפות, לא ראיתי כל צורך להישמר מפני תלמיד שכזה.

יום אחד, בזמן שיעור ההתעמלות, אותו תלמיד (את שם משפחתו אינני זוכר כרגע, אבל אני זוכר ששמו הפרטי היה טָקֶאִיצִ'י), בקיצור, אותו טקאיצ'י, ישב כהרגלו וצפה בשיעור מן הצד, בעוד אנחנו מתאמנים בתרגילי מתח. עטיתי על פני בכוונה ארשת רצינית ככל שיכולתי, זינקתי קדימה אל המתח תוך שאני משמיע קול גניחה מן המאמץ, ואז העמדתי פנים שאני מפספס אותו ונָחַתִּי בארגז החול בחוזקה על הישבן. הטעות היתה כמובן מתוכננת, ובדיוק כפי שציפיתי, כולם פרצו בצחוק גדול, ואני קמתי על רגלי בחיוך מריר והברשתי את החול מעל מכנסי. הצלחה. לפתע, כאילו צץ משום מקום, נעץ טקאיצ'י את אצבעו בגבי ולחש לי בקול שקט.

"עשית את זה בכוונה. בכוונה."

עבר בי רעד. לא עלה בדעתי שאם מישהו יראה שעשיתי את התרגיל הזה בכוונה, מכולם יהיה זה דווקא טקאיצ'י. בן-רגע הרגשתי כאילו העולם עולה בלהבות לנגד עיניי ונעטף באש הגיהינום. כמעט יצאתי מדעתי והתאמצתי בכל כוחי להחניק זעקה.

אחר כך באו ימים של פחד וחרדה. על פני השטח המשכתי להצחיק את כולם בליצנות העצובה שלי, אבל מדי פעם השתחררה מקרבי בלי משים אנחה כבדה. כשחשבתי על כך שטקאיצ'י רואה מה מסתתר מאחורי כל מעשיי, יהיו אשר יהיו, וביום מן הימים יתחיל להסתובב בין כולם להפיץ את השמועה, פרץ של זיעה קרה שטף את לחיי והתחלתי להסתכל על סביבותיי בעצבנות, במבט של משוגע. הייתי רוצה לא למוש מצידו של טקאיצ'י בוקר, צהריים וערב, עשרים וארבע שעות ביממה לו יכולתי, ולהשגיח עליו שלא יגלה את סודי. חשבתי מה אוכל לעשות. בזמן שאֶצָמד אליו עליי לעשות כל מאמץ כדי להוכיח לו שהמהתלות שלי אינן מעשה ילדותי שילדים קוראים לו "לעשות דווקא", אלא מעשה אמנות מחושב, ולהתחבר איתו לבלי הפרד. ואם כל זה יתגלה כבלתי אפשרי, לא תיוותר לי ברירה אלא להתפלל למותו. ולמרות זאת, הדבר היחיד שלא התעורר בי הוא הרצון להרוג אותו. במהלך חיי התעורר בי לא פעם הרצון שמישהו יהרוג אותי, אבל מעולם לא עלתה בי המחשבה להרוג מישהו אחר. סברתי שדבר כזה עלול למעשה רק לשמח את יריבי הנורא.

כדי לאלף אותו, נהגתי לעטות על פני חיוך "לבבי" כשל נוצרי מתחזה, לכרוך קלות את זרועי סביב כתפו הצנומה, לקרב אליו את פני ובקול מתוק, כאילו אני מפתה אליי חתלתול לבוא אליי, להזמין אותו שוב ושוב אל בית קרוביי. הוא מצידו רק היה לוטש בי מבט מזוגג ושותק. יום אחד עם תום הלימודים, אני חושב שזה היה בתחילת הקיץ, החל לרדת גשם של ערב, קליל ופתאומי. התלמידים התלבטו כיצד יחזרו הביתה. כיוון שגרתי ליד החטיבה התכוונתי לרוץ הביתה בלי כל בעיה. פתאום, בצל ארון הנעליים של בית הספר, גיליתי את דמותו המדוכאת של טקאיצ'י. "בוא איתי, אני אשאיל לך מטרייה," אמרתי ומשכתי את טקאיצ'י המהסס בידו. רצנו בגשם הערב אל ביתי. פשטנו את בגדינו ומסרנו אותם לדודה לייבוש. הזמנתי את טקאיצ'י אל חדרי בקומה השנייה ואחרי שכנועים הוא סוף-סוף נעתר.

בבית ההוא התגוררו דודה שעברה את גיל החמישים, בּיתהּ הבכורה כבת שלושים, ממושקפת, גבוהה וחולנית (בעבר נישאה הבת הזו ועברה להתגורר בבית משפחת בעלה, אבל בהמשך חזרה הביתה. קראתי לה "אָנֶסָה", כדרך שאר בני הבית), ובת צעירה שלא דמתה לאחותה כלל, נמוכה ובעלת פנים עגולות, שרק לאחרונה סיימה את לימודיה בתיכון לבנות. אלה היו שלוש בנות המשפחה. הן התגוררו מעל חנות לכלי כתיבה שבה הן מכרו גם מעט אבזרי ספורט, אבל הכנסתן העיקרית באה משכר הדירה מכמה בתי מגורים שבנה דודי המנוח.

"כואבות לי האוזניים," אמר טקאיצ'י עומד במקומו.

"הם בטח נרטבו לך בגשם," בדקתי את אוזניו וגיליתי הפרשה נוראית משתיהן. מוגלה זלגה החוצה מתוך אפרכסת האוזן.

"זה לא נראה טוב. ברור שכואב לך!" העמדתי פנים שאני נרעש ביותר. "אני מצטער שגררתי אותך כך בגשם," התנצלתי במתיקות כשל אישה. אחר כך ירדתי אל קומת הכניסה וביקשתי צמר-גפן ואלכוהול לחיטוי, השענתי את ראשו של טקאיצ'י על ברכיי ששימשו לו ככרית, וניקיתי את אוזניו בזהירות רבה. נראה שטקאיצ'י עצמו לא שם לב לכך שזהו תכסיס מלא צביעות.

"בנות בטח ימותו עליך," הוא החמיא לי בתמימות בלי להרים את ראשו מכרית ברכיי. עד כדי כך לא חשד בדבר.

אבל זו התבררה כמעין נבואה שטנית ונוראה שאפילו אותו טקאיצ'י לא היה מודע לה, כך הבנתי שנים אחר כך. בין אם אני "מת על מישהי", או שאני זה שבנות "מתות עליו" - המילים האלה נשמעות לי כדבר-מה וולגרי באופן בל-יתואר, מגוחך, ובו-בזמן גם מדיף שביעות רצון עצמית בצורה יוצאת דופן. מרגע שהביטויים הללו הראו את פרצופם ולא משנה עד כמה רצינית הסיטואציה, קורסים מקדשי המלנכוליה כהרף עין לנגד עיני המתבונן, ולא נותר אחריהם דבר פרט לתחושה שהכול היה לָרִיק. מוזר בעיניי שנראה כי אם במקום מילים עממיות כמו "הטִרדה שכרוכה בלהיות כזה שנשים מתות עליו" משתמשים בניסוח ספרותי כמו "החשש הטמון בלהיות נאהב", אין הכרח להחריב את מקדשי המלנכוליה.

טקאיצ'י קיבל מידי ניקוי אוזניים ובשל כך השמיע את מחמאתו המטומטמת שבנות ימותו עליי. באותו זמן רק הסמקתי וחייכתי בלי לומר דבר, אבל האמת היא שדבריו צפנו איזו תובנה עבורי. ובכל זאת, האמירה הזאת, שביטוי וולגרי כמו "ימותו עליך", אשר נאמר באווירה של שביעות רצון עצמית, יעניק לי תובנה, עלולה להישמע מטופשת. אפילו גיבור של קומדיה רומנטית לא יגיד משהו כזה, ומובן שלא זכיתי בשום "תובנה" כתוצאה מן האמירה המגוחכת והזחוחה הזאת.

התקשיתי להבין נשים עשרות מונים מגברים. במשפחתי היו יותר נשים מגברים, וגם בקרב קרוביי הרחוקים יותר רבּו הנשים מן הגברים. נוסיף לכך את המשרתות שביצעו את ה-"פשע", ולא יהיה מוגזם להגיד שמימי ילדותי כל חבריי למשחק היו בנות. אבל למען האמת, גם בחברת אלה שהתרועעתי עמן הייתי כמהלך על קרח דק. לא הצלחתי להבין אותן כלל. רוב הזמן הייתי שרוי בערפל מוחלט, ולעיתים, כאשר עשיתי טעות השקולה לדריכה על זנבו של נמר, הוסב לי כאב נורא, שבשונה מהפצעים שגורמת הלקאה מידי גבר, דמה יותר לדימום פנימי שגרם לי אי-נוחות עזה ופצעים קשים לאיחוי ולהחלמה.

נשים משכו אותי אליהן רק כדי לזרוק אותי אחר כך, ולעיתים לעגו לי ועינו אותי בנוכחות אנשים, ורק כשלא היה סביבנו איש, אז אימצוני בחוזקה אל חיקן. נשים ישנות שינה עמוקה כל כך, כמו היו מתות. אולי נשים חיות כדי לישון. אבחנות אלה באו לי מהתבוננות בנשים מאז ילדותי, והגעתי למסקנה שלמרות שהן שייכות למין האנושי, הן יצורים שונים בתכלית מגברים, ובאופן תמוה, היצורים הבלתי-מובנים והבוגדניים הללו תמיד טיפלו בי. המילים "מתו עליי" או לחילופין "אהבו אותי" אינן הולמות את המקרה שלי כלל, אולי באמת המילה "טיפלו", על אף שאינה מושלמת, מתאימה ביותר לתיאור הדברים כהווייתם.

נשים גם הגיבו באופן משוחרר יותר מגברים בכל הנוגע להיתוליות שלי. גברים לא צחקו ללא גבול לנוכח המהתלות שלי, וידעתי גם שאם אתלהב יתר על המידה כאשר אני משעשע גבר, אני עלול לחטוא במשחק מוגזם, על כן השתדלתי תמיד לחדול ברגע מתאים. ואילו נשים לא ידעו שובע; הן דרשו ממני עוד ועוד מהתלות, ואני נעניתי להדרנים האינסופיים הללו עד שהתשתי את עצמי. הן באמת צוחקות הרבה. נראה שנשים נחושות יותר מגברים לשאוב הנאה.

האחיות במשפחת הקרובים שאצלם שהיתי בימי לימודיי בחטיבת הביניים נהגו לעלות אל חדרי בקומה השנייה בכל רגע פנוי, ובכל פעם הפתיעו אותי כל כך עד שכמעט קפצתי ממקומי, ממש נרעדתי.

"אתה לומד?"

"לא," חייכתי וסגרתי את הספר, "סתם, היום היה לנו שיעור גיאוגרפיה עם איזה מורה..." התחלתי לספר בשטף, וליבי לא נתון לסיפור.

"יואו-צ'אן, תרכיב רגע את המשקפיים," אמרה לי ערב אחד האחות הקטנה, באחד מביקוריה בחדרי עם אַנֶסָה, לאחר שהתישו אותי בעוד ועוד בקשות למעשי ליצנות.

"למה?"

"פשוט תעשה מה שמבקשים ממך. קח את המשקפיים של אַנֶסָה." היא נהגה לחלק הוראות בנעימה מצווה ונחרצת שכזו. הליצן עשה כדבריה. ברגע שהרכבתי את משקפיה של אַנֶסָה על אפי, פרצו שתי האחיות בצחוק מתגלגל.

פסול מלהיות אדם / אוסמו דזאי
אפרסמון, 2021
תרגום מיפנית: עינת קופר

אוסמו דזאי, שם העט של צושימה שוג'י, היה אחד הסופרים המוכרים והמוערכים ביותר שפעלו ביפן בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20. שוג'י שנולד ב-1909 למשפחה עשירה בצפון יפן, החל לפרסם ספרים ב-1933 תחת שם העט דזאי אוסמו לאחר שניסיונותיו ללמוד באוניברסיטה לא עלו יפה. כתיבתו של דזאי המתאפיינת במוטיבים אוטוביוגרפיים זכתה לאהדה עוד בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, אך שני ספרים שהוציא לאחר המלחמה – "השמש השוקעת" (1947) ו-"פסול מלהיות אדם" (1948) – נחשבו לקלאסיקות תכף עם יציאתם לאור והפכו אותו לאחד הסופרים הפופולריים ביותר ביפן. דזאי שחי חיים לא פשוטים שכללו מספר ניסיונות התאבדות, התמכרות למשכך כאבים ולאלכוהול ויחסים מורכבים עם נשים, התאבד יחד עם בת זוגו והוא בשיא תהילתו. "פסול מלהיות אדם" המגולל את סיפור חייו של גיבורו, אובה יוזו, מאז שהיה ילד שנולד למשפחה עשירה בצפון יפן ועד לפורענויות הפוקדות את חייו כבוגר המביאות אותו בסופו של דבר לשים קץ לחייו, הוא הספר השני הנמכר ביותר בהיסטוריה של יפן ונחשב ליצירת המופת של דזאי