האם ישראל יכלה למנוע את מלחמת יום הכיפורים? – פגישות חאפט' אסמאעיל

בתמונה חאפט' אסמאעיל

הטיהור בצבא המצרי בעקבות החלטתו של אנואר סאדאת ב-24 באוקטובר 1972 לצאת למלחמה בלי להמתין לנשק סובייטי נוסף, הבחירות בארצות הברית ואווירת ערב המלחמה ששררה אחריהן במצרים ובסוריה הקפיאו לזמן מה את המגעים בין מצרים לארצות הברית והם התחדשו בדצמבר 1972 בהתכתבות ממושכת על מקום המפגש ועיתויו.

המצרים שאפו לקיים את המפגש במדינה שלישית ואילו הנרי קיסינג'ר עמד על כך שהנציג המצרי יבוא לארצות הברית (מכתבי קיסינג'ר אל אסמאעיל מ-27 בינואר ומ-3 בפברואר 1973). מרישום ביומנו של ריצ'רד ניקסון מתברר שקיסינג'ר היה מעוניין לדחות את השיחות עד לאחר הבחירות בישראל שנועדו ל-30 באוקטובר 1973 ואילו ניקסון היה סבור בתחילת פברואר שמה שלא יושג ב-1973 כבר לא יושג בתקופת נשיאותו, והוסיף: "ההסדר האפשרי היחיד הוא הסדר ביניים, ועל המצרים פשוט לקבל אותו כי לא יקבלו מישראל שום דבר אחר, אך עם תקווה להגיע להסדר כולל בהמשך" (רישום מ-3 בפברואר 1973 ביומנו של ניקסון).

בסוף 1972 גיבשו המצרים את העמדה שהתכוונו להציג בשיחות עם קיסינג'ר. המטרה מבחינתם הייתה "אשרור עקרונות היסוד לפשרה מדינית שיתרגמו את החלטה 242". העקרונות האלה כללו "עמידה מלאה על הריבונות המצרית על אדמותינו", "נסיגה מלאה עד לגבול הבינלאומי עם מצרים", "הבטחת הערביות של רצועת עזה" ו-"קיומו של קשר בין הסכם מצרי להתקדמות בחזית המזרחית, כך שלא ייחתם הסכם שלום מצרי נפרד מפשרה ירדנית וסורית". הם הביאו בחשבון כי השיחות עלולות להיכשל, ולכן דאגו לשמר ולשפר את יחסיהם עם ברית המועצות ולשמור אותה בתמונת התקרבותם לארצות הברית. ולשם כך יצא חאפט' אסמאעיל, היועץ לביטחון לאומי של סאדאת, בינואר 1973 למוסקבה לשיחות עם מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב ושר החוץ אנדריי גרומיקו.

סאדאת הנחה את אסמאעיל לא להסתיר דבר מהרוסים. מטרת הנסיעה הייתה "להשיג הבנה מספקת לעמדתנו ושברית המועצות תקבל את תוכנית הפעולה המצרית, וכן שתערוב לתמיכה צבאית לצבאנו במקרה של מלחמה. ללא תמיכה מדינית וצבאית סובייטית לא הייתה גישתנו לתוכנית הפעולה החדשה דבר בטוח". גרומיקו היה, לדברי אסמאעיל, מסויג מהסדר ביניים, והזהיר שפתיחת התעלה עלולה לקבע את הכיבוש הישראלי. בעקבות השיחה עם שר החוץ הוא תיאר למזכיר הראשון של המפלגה את תוכנית הפעולה המצרית: "מטרותינו קבועות, והן: נסיגה ישראלית מכל השטחים הכבושים והבטחת הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני; מצרים אינה שואפת לפשרה חלקית או עצמאית; מימוש פשרה של שלום מותנה בשינוי המאזן [הצבאי] באזור, על מנת שלא תהיה כאן כניעה לישראל ובידוד של הערבים או ניתוק מברית המועצות; אנחנו חושבים שפשרה מדינית לא תושג ללא התנגשות צבאית, שתכשיר את הדרך ותגדיר את ממדיה. אנו מקווים שההתייעצויות הצבאיות שלנו יובילו למחויבות סובייטית ברורה למען המשך השמירה על האפקטיביות של צבאנו ויכולותיו הקרביות, כולל פיתוח כוח ההרתעה המצרי". מטרת פגישתו עם קיסינג'ר, אמר לבסוף, היא "לבחון את עומק הרצינות של ארצות הברית בנקיטת עמדה מאוזנת יותר ומוכנותה לשכנע את ישראל לאמץ עמדות יותר גמישות". בשובו לקהיר דיווח לסאדאת כי קיבל מברז'נייב את ברכת הדרך לשיחות עם האמריקאים ושמע ממנו גם שהם מנהלים אתם מגעים משלהם (הכוונה הייתה לפגישות קיסינג'ר עם שגריר ברית המועצות בארצות הברית, אנטולי דוברינין).

שליחותו של אסמאעיל לוושינגטון הייתה מלכתחילה הצגה. מטרתו לא הייתה להציע הסכם שלום עם ישראל או הסדר דומה, אלא להציג את העמדה המצרית ולראות אם או עד כמה תתקבל על ידי האמריקאים. עשרה ימים לפני שהגיע לוושינגטון, "החליט הנשיא סאדאת [ב-13 בפברואר 1973] להתכונן לפעולה צבאית בהשתתפות סוריה ובתמיכה ערבית, על פי המוכנות והיכולת של כל מדינה ערבית למעט ירדן, שלא הייתה מוכנה להשתתף במלחמה שהיא איננה מאמינה שאפשר לנצח בה" (מחמד חאפט' אסמאעיל, הביטחון הלאומי של מצרים בעידן האתגרים).

חלקה הראשון של שליחות אסמאעיל היה פומבי ונעשה על פי הזמנת מחלקת המדינה. הוא הגיע לוושינגטון, נפגש ב-23 בפברואר עם הנשיא ניקסון ועם מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס, ודיווחו התמציתי למדי על הפגישה עם הנשיא תואם באופן כללי את הפרוטוקול האמריקאי שלה, שהתפרסם בכרך המסמכים הרשמי של מדיניות החוץ של ארצות הברית. שתי הפגישות סוכמו על ידו במילים הבאות: "למרות קבלת הפנים החמה למשלחת המצרית, לא חל שינוי בעמדה האמריקאית". להבנתו את הדברים, ארצות הברית אינה חושבת על פיתרון כפוי וגם לא על נסיגה מלאה שאינה עולה בקנה אחד עם ביטחון ישראל. היא חושבת שאת רוב הדרישות של מצרים היא יכולה להשיג במשא ומתן.

אסמאעיל טס למחרת לניו יורק לפגישה עם מזכיר האו"ם וב-25 וה-26 בפברואר נעלם מהרדאר והסתגר עם קיסינג'ר בבית כפרי בארמונק לשיחות החשאיות שהיו עיקר שליחותו. אסמאעיל נדהם לגלות ש-"הישיבות עם קיסינג'ר נמשכו יום וחצי ללא הפסקה למנוחה או הרהורים, באופן שלא הורגלנו אליו אצלנו במזרח" (לתיאור השיחות על הפרוטוקול האמריקאי ראו יואב גלבר, רהב). תיאורו של אסמאעיל חופף את הרישום האמריקאי אם כי הדגשים לעתים שונים. אסמאעיל חזר והדגיש את תפקידה המרכזי של ארצות הברית בהשגת הסדר ובעיקר את הצורך שתחדל מתמיכתה הגורפת (לטענתו) בישראל כדי שתוכל למלא את התפקיד. קיסינג'ר התרכז במצרים ואילו אסמאעיל דאג לחזור ולהזכיר את המקום המרכזי של הפלסטינים, שהם מקור הסכסוך, ושההסדר צריך לתת פתרון לא רק לשאלת הגבולות הבינלאומיים באזור אלא גם לזכויות המדיניות והאישיות של הפלסטינים. לשם כך יש להפחית את היקף התמיכה האמריקאית בישראל, כך "שמצבה יעלה בקנה אחד עם אי-הזדהותה של מצרים" [ההדגשה במקור].

האו"ם והמעצמות, אמר אסמאעיל, אחראים להקמת מדינת ישראל ולכן עליהם לפתור את הבעיה ולדאוג "שהישות הישראלית לא תעבור על גדותיה מעבר לגבולות המוסכמים" [ההדגשה במקור]. אסמאעיל גם לא הסתיר מבני שיחו האמריקאים כיצד הוא רואה את המשך הדיאלוג ביניהם: "לגבי נהלי המו"מ העדפתי שהאמריקאים יאזינו לנו ואחר כך לישראל, ולאחר-מכן יציבו נוסחה לראשי הנושאים [הפרקים?] כך שתגשר בין שתי נקודות המבט, ואם נסכים להם יהיה על האמריקאים לדאוג להסכמת ישראל להם"[ההדגשה במקור]" (פרוטוקול של השיחה הראשונה בין קיסינג'ר ואיסמעיל ב-25 בפברואר 1973).

סאדאת שאף להגיע להסכם עם ארצות הברית, לא עם ישראל, ורצה שהממשל יכפה אותו על ישראל על ידי אמברגו ולחץ מדיני שישכנעו את ישראל שהיא אינה מסוגלת, מבחינה צבאית ומדינית, להחזיק בקווים הנוכחיים. מבחינת מצרים, ההסדר היה צריך להיות כולל, ולהתנהל בדירוג מסוים כאשר מצרים מובילה והמדינות האחרות מצטרפות בהמשך. הסדר שיושג בין ישראל ובין מדינות ערב יסלול (אולי) את הדרך לפתרון הבעיה הפלסטינית ובסופו של תהליך – יביא להסכם שלום ולנורמליזציה.

לפי העמדה המצרית שהציג אסמאעיל, נסיגת צה"ל מסיני חייבת להתחיל כבר בשנת 1973. לשיטתו, הנסיגה תסתיים במצב של אי-לוחמה בין שתי המדינות, אך הסכם שלום ביניהן ייחתם רק לאחר השלמת הנסיגה מרמת הגולן ומן הגדה המערבית ופתרון בעיית הפליטים/הבעיה הפלסטינית. במסגרת סידורי הביטחון בעקבות הנסיגה דרשו המצרים לקחת בחשבון גם את ביטחונם של הערבים ולא רק את זה של ישראל. עמדתם הייתה שהסידורים האלה צריכים להיקבע במסגרת בינלאומית ובערבות המעצמות או מועצת הביטחון. דרישה מצרית נוספת הייתה שהם לא יפגעו בריבונותה של מצרים בסיני, כלומר: סיני לא יפורז, ולכל היותר תפורז רצועה צרה והדדית משני עברי הגבול.

אסמאעיל הבהיר אפוא שהנסיגה לא תביא להסכם שלום ולא לנורמליזציה של יחסים (דיפלומטיים, כלכליים וכולי) אלא למצב דומה לשביתת הנשק ששררה לפני מלחמת ששת הימים. אז תעלינה מחדש השאלות הנוגעות לפלסטינים. הוא התחמק משאלה בדבר ההכרה בלגיטימיות קיומה של ישראל ותלה אותה במימוש ההסדר הכולל שיגדיר באיזו מין ישראל מדובר ובאילו גבולות. בתשובה לשאלה אחרת של קיסינג'ר הוא דחה אפשרות של שיחות ישירות כל עוד נמצא צה"ל על אדמה ערבית (ולא רק מצרית) גם אם תהיה התחייבות ישראלית לנסיגה. אסמאעיל התחמק בעקביות מכל שאלותיו של קיסינג'ר מה תרוויח ישראל מן ההסדר ועל מה תהיה מצרים מוכנה לוותר לתת כדי לקרב את ישראל לפשרה.

קיסינג'ר מצדו הבהיר שארצות הברית אינה יכולה לכפות כל דבר על ישראל כפי שהמצרים מאמינים, ולכן גם לא מובטח שתוכל לכפות עליה את מה שיוסכם – אם יוסכם – בינה לבין מצרים. יכולתה להשיג ויתורים מישראל מותנית בוויתורים שתעשה מצרים. התהליך לא יוכל להיות מהיר והוא יוכל להתקדם צעד-צעד תוך בנייה איטית של אמון הדדי. אסמאעיל דיבר על נסיגה מיידית, עוד ב-1973, ועל שלום רק לאחר שתוסדר הבעיה הפלסטינית. את רעיונו של קיסינג'ר אודות הפרדה בין ריבונות וביטחון דחה אסמאעיל על הסף באומרו כי למרות שמצרים שוקדת על פשרה, אין משמעותה פשרה או שלום בכל מחיר. עם סיום הפגישות ביקש קיסינג'ר תשובה מצרית לשלוש שאלות:

1. מהי ההגדרה של סיום מצב הלוחמה?

2. כיצד היא רואה את ההסדרים המעשיים למימוש ביטחונה של ישראל?

3. מהו מועד ההכרה בישראל? (פרוטוקול של הפגישה השנייה בין קיסינג'ר ואיסמעיל ב-26 בפברואר 1973).

לא הייתה זו הצעה לשלום או אפילו להסדר שהוא פחות משלום, אלא עמדה מצרית אולטימטיבית, דומה לזו שהוצגה לגונאר יארינג, לוויליאם רוג'רס ולג'וזף סיסקו בשנת 1971 ורחוקה מאוד מן התהליך שהתפתח מאז מלחמת יום הכיפורים ושהביא להסכם שלום אחר לגמרי עם מצרים.

מהפרוטוקולים האמריקאים של השיחות, מהציטוטים של חאפט' אסמאעיל בספרו ודבריו על שיחותיו עם סאדאת לפניהן ואחריהן, מההתכתבות בין אסמאעיל וקיסינג'ר, מהעדכונים שנמסרו כל העת לישראל ואפילו מספרות הזיכרונות המצרית, עולה באופן חד-משמעי כי: 1. מצרים לא הציעה שום הצעה לארצות הברית וודאי לא לישראל ולכן הצעה כזו גם לא נדונה ולא נדחתה; 2. אסמאעיל הציג את עמדתה המוכרת והידועה של מצרים; 3. מצרים סירבה לשמוע על משא ומתן עם ישראל, ישיר או עקיף, לפני שתקבל התחייבות ישראלית לנסיגה כוללת בכל הגזרות. היא שאפה להגיע להסכם עם ארצות הברית, לא עם ישראל, שהממשל יכפה אותו על ישראל על ידי אמברגו ולחץ מדיני ואסמאעיל הצהיר על כך באוזני קיסינג'ר בגלוי; 4. לשיטתה של מצרים, השלמת הנסיגה הישראלית אל גבולות 1967 (הגבול הבינלאומי עם מצרים והקו הירוק ברצועת עזה) תביא למצב של אי-לוחמה (בדומה למצב ששרר לפני מלחמת ששת הימים) ואילו הסכמי שלום ייחתמו רק לאחר השלמת הנסיגה מרמת הגולן ומן הגדה המערבית ופתרון בעיית הפליטים/הבעיה הפלסטינית; 5. סידורי הביטחון לא יפגעו בריבונותה של מצרים בסיני (כלומר: סיני לא יפורז, ולכל היותר תפורז רצועה צרה והדדית, לא יהיה כוח פיקוח בינלאומי אלא כזה שישאב את סמכותו מהאו"ם); 7. הנסיגה חייבת להתחיל כבר בשנת 1973.

במאמר הבא בסדרה נבחן את מה שמכונה "הצעה השלום המצרית".

יואב גלבר הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, עוסק בהיסטוריה צבאית, מדינית וחברתית של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל