האם ישראל יכלה למנוע את מלחמת יום הכיפורים? – תחילת ההתקרבות של מצרים לארצות הברית

בתמונה הנרי קיסינג'ר

מבחינתה של מצרים, שנת ההכרעה 1971 הסתיימה בלי הישג מדיני ובלי יכולת לממש איום צבאי, ועם הבנה שהכנת מלחמה כוללת עם סיכוי להישגים, אפילו בלי קשר ליעדיה הטריטוריאליים הספציפיים, קו כזה או אחר, היא עניין ממושך מבחינה צבאית ואזרחית.

בשני ביקוריו האחרונים במוסקבה בפברואר ובאפריל 1972 נחל אנואר סאדאת אכזבה קשה מהרוסים, שכבר צפו אל פסגת ברז'נייב-ניקסון שנועדה למאי בשנה ההיא ולא היו מוכנים לסכן אותה בהיענות מלאה לדרישות הרכש המצריות שעלולה לעודד מלחמה במזרח התיכון שתפגע בדטנט.

מצב הלא-שלום-ולא-מלחמה העיק על מצרים. להרגשתה, ברית המועצות מנעה ממנה אופציה צבאית ולא הייתה מסוגלת להציע לה חלופה מדינית. פיתרון מדיני היה אפשרי רק דרך ארצות הברית, עם או בלי הרוסים. באפריל 1972 החל אפוא סאדאת לגשש אם ניתן לחדש תהליך מדיני בהובלה אמריקאית.

בתחילת החודש פנה גנרל מצרי בשם מוחמד רפעת חסנין אל יוג'ין טרון, ראש תחנת הסי-איי-אי בקהיר ואמר לו כי תנאי מוקדם לדיון רציני על הסדר במזרח התיכון הוא מיסוד קשר חשאי בין הבית הלבן ובין ארמון הנשיאות בקהיר שיעקוף את מחלקת המדינה ואת משרד החוץ המצרי. טרון מיהר לדווח לוושינגטון וראש הסי-איי-אי עדכן את היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר. בסוף החודש הודיע טרון לגנרל המצרי שלאמריקאים יש עניין בקיום שיחות אך המועד יוכל להיקבע רק לאחר שובו של ריצ'רד ניקסון מן הפסגה במוסקבה. חסנין מסר שסאדאת טרם החליט והוא ממתין לתוצאות הפסגה לפני שיקבל את החלטתו.

לאחר סילוק הכוחות הרוסיים וחלק מן היועצים ועוד לפני פרסום ההודעה על כך ברבים נפגש חסנין עם טרון ומסר לו הסתייגויות מצריות מן התשובה האמריקאית. ב-18 ביולי 1972 הודיע סאדאת על יציאת הרוסים ולמחרת נפגש חסנין שוב עם טרון ואמר לו כי על האמריקאים למהר ולנצל את ההזדמנות שנפתחה לפניהם. טרון שאל אם הודעת סאדאת תשפיע על נכונות מצרים לשיחות חשאיות והמצרי ענה כי מגעים בדרג גבוה ייתכנו רק אם ארצות הברית תעלה רעיונות חדשים ותוכנית מעשית (תזכיר של הלמס לקיסינג'ר מ-24 ביולי 1972).

קיסינג'ר עדכן את ניקסון והמליץ לא להציע בינתיים למצרים שום הצעה, כי היא תתפרש כצעד אנטי-סובייטי ותזיק לדטנט (שקלוט של שיחת ניקסון עם קיסינג'ר ב-25 ביולי 1972). במקום זה הוא כתב על דעת הנשיא לסאדאת, הביע נכונות עקרונית לשיחות עם נציג מצרי מקביל, והדגיש שעל השיחות להיות חשאיות לחלוטין, כולל עצם קיומן. אפשר, הוסיף, לקיים פגישה ראשונה לפני הבחירות בנובמבר, ואם תושג בה הבנה – להמשיך בשיחות אחריהן במגמה להגיע להסדר כולל במזרח התיכון. מכתבו של קיסינג'ר הגיע דרך טרון לראש המודיעין המצרי אחמד אסמאעיל, שמסר אותו לסאדאת (מכתב קיסינג'ר אל סאדאת מ-26 ביולי 1972).

חאפט' אסמאעיל, יועצו לביטחון לאומי של סאדאת ומי שייצג אותו בשיחות עם קיסינג'ר בפברואר ובמאי 1973, טוען בספרו כי זו הייתה נקודת המוצא של הדיאלוג המצרי-אמריקאי. הוא מכנה אותה "יוזמת הבית הלבן" שהתחילה בפנייה הזו של קיסינג'ר אל סאדאת (מחמד חאפט' אסמאעיל, הביטחון הלאומי של מצרים בעידן האתגרים). הוא ייחס אותה להתייצבות היחסים בין המעצמות ולסילוק הרוסים ממצרים. כל מה שנכתב בשלושת העמודים האחרונים סותר את טענתו. לסתירה יכולים להיות שני הסברים: רצונו של אסמאעיל לשמור על הכבוד הלאומי ולהציג את ארצות הברית כמי שחיזרה אחרי מצרים ולא להיפך; הפנייה של גנרל חסנין לטרון באפריל הייתה יוזמה אישית של סאדאת. הוא ניהל את הגישושים במידור מרבי שכלל גם את חאפט' אסמאעיל, ושותפי הסוד היחידים היו אחמד אסמאעיל עלי והגנרל חסנין. רק לאחר שהתבררה הנכונות האמריקאית להידברות הרחיב סאדאת את מעגל שותפי הסוד וכלל בו את אסמאעיל. האפשרות השנייה נראית לי הגיונית יותר.

המצרים הודיעו בתחילת ספטמבר על נכונותם למפגש, ויחד עם זה העלו את כל טענותיהם המוכרות על תמיכתה החד-צדדית של ארצות הברית בישראל ובעיקר על אספקת הנשק. לפני שהשיב למצרים הכניס קיסינג'ר את ישראל לתמונה וביקש מהשגריר יצחק רבין להבהיר לגולדה מאיר שלא ינהל משא ומתן עם המצרים בלי לעדכן את ישראל ולא ינקוט בו עמדה ללא התייעצות עמה (מברק רבין אל דיניץ מ-21 בספטמבר 1972). כעבור יומיים כתב קיסינג'ר לאסמאעיל שהגיע הזמן לתכנן את המפגש ושוב הדגיש את חשאיותו (מכתב קיסינג'ר אל אסמאעיל מ-23 בספטמבר 1972). תשובתו של אסמאעיל הצביעה על המשך אספקת הנשק לישראל ש-"מציב מכשול בפני התקדמות לפשרה צודקת", ציינה כי מצרים אינה מזדהה עם אף אחת משתי המעצמות הגדולות והבהירה שיוזמת סאדאת מפברואר 1971 הייתה "ניסוי לשלום" ולא התחלה של ויתורים. הבסיס לדיון הוא החלטה 242 והשאלה הטריטוריאלית אינה עומדת לדיון. קיסינג'ר ענה ב-29 בספטמבר, ולהבנת אסמאעיל עמד על כך שהשיחות תתחלנה ללא תנאים מוקדמים, המטרה של הפגישה הראשונה היא לקבוע מה ניתן לממש הלכה למעשה, וההתקדמות תתבצע במסגרת החלטה 242.

במאמר הבא בסדרה נבחן את הפגישות שניהל חאפט' אסמאעיל עם הרוסים ועם האמריקאים בסוף שנת 1972-תחילת 1973.

יואב גלבר הוא פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, עוסק בהיסטוריה צבאית, מדינית וחברתית של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל