בתמונה קציני רל"י ("חיל הרגלים הקל של רודזיה"), 1962
בשני המאמרים הקודמים נבחן מבצע "ניקל", מערכת הגרילה המשמעותית הראשונה של זאפ"ו (האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית), שנערכה בשיתוף פעולה עם הזרוע הצבאית של אנ"ק ("הקונגרס הלאומי האפריקאי", מפלגה דרום-אפריקאית). במאמר זה יתואר מבצע "קדירוה", מערכת הגרילה המשמעותית השנייה של זאפ"ו ואנ"ק.
ההכנות למבצע
לקראת המערכה הגדולה השנייה, שנודעה לימים כמבצע "קדירה" בידי הרודזים וכ-"קרבות סיפולילו" בידי אנשי הגרילה, בנה זאפ"ו מערך לוגיסטי מורכב, כדי לצאת לפעולות גיוס האוכלוסייה באזורי החוות של סיפולילו, והלאה משם – אזור סנטנרי והר דרווין.
מאלפת העובדה שזאפ"ו לא ניסה כמעט להגיע אל האוכלוסייה העירונית, אלא ניסה לחולל קמפיין גרילה כפרי "לפי הספר". קמפיין זה היה אמור לכלול גיוס האוכלוסייה, אימונה במחנות בסבך, ותחילת התקוממות עממית רק לאחר השלמת ההכנות וקבלת אישור ממפקדת זאפ"ו בלוסקה, בירת זמביה. אנשי הגרילה תכננו להתבסס על אספקה שתובא מזמביה עד שיושלם שלב יצירת הקשר עם הכפריים, ואזי יתחילו אלה לתספק את אנשי הגרילה. שרשרת הבסיסים המתוכננת נועדה לשרת גם את מעבר אנשי האנ"ק לדרום-אפריקה ולחסוך מהם את הצורך להקים עבור כל קבוצה בסיס לוגיסטי חדש.
באוקטובר 1967 ביצעו בכירי זאפ"ו, כולל הנשיא-בפועל של הארגון ג'יימס צ'יקרמה, טקס מיסטי כחלק מן ההכנות למבצע. הטקס כלל בין השאר התזת מים על אנשי הגרילה, וכן ביצוע שני חתכים קטנים (שלא הותירו כל צלקת, ולא אִפשרו לרודזים להשתמש בהם לזיהוי) בחזהו של כל אחד מהם. זאפ"ו נטה פחות להשתמש בטקסים אפריקאים מסורתיים או מיסטיים בהשוואה לזאנ"ו – אולם, מתברר, גם הוא לא נמנע מכך.
שלא כבמבצע "ניקל", נערכו סיורים מקדימים. הארגונים צברו אספקה רבה וציוד רב לטובת הפעולה: מפות עדכניות ומכשירי קשר, מדי הסוואה ובגדים אזרחיים, ואפילו מזרנים מתנפחים – בקיצור, כל מה שאיש גרילה צריך כדי לבנות בסיס בשטח ומשם להיטמע באוכלוסייה. נאמר כי כמות הציוד שריכז זאפ"ו למבצע הייתה כה גדולה עד ששניים-שלושה איש יכלו ללכת יחד בתוך הנשקייה התת-קרקעית של בסיס ההספקה, כאשר הייתה מלאה. איש זאפ"ו מאזור סיפולילו מונה למדריך הקבוצה כדי למנוע טעויות ניווט. הוכנו כרוזים ואמצעי הסברה שנועדו להכשיר את האוכלוסייה לקבל את אנשי זאפ"ו ואנ"ק בברכה. הכרוזים נשאו את הכותרת "לניצחון עמי זימבבואה ודרום-אפריקה", הסבירו כי המאבק בהפרדה הגזעית הוא אחד. "לוחמי חירות רבים . . . נלחמים ב[ראש ממשלת רודזיה איאן] סמית' וב[ראש ממשלת דרום-אפריקה בלתזר יוהנס] פוסטר (Vorster) בכל רחבי זימבבואה". הכרוזים קראו לתושבים לסייע ל-"לוחמי החירות" על ידי הסתרתם, האכלתם או הצטרפות פעילה לשורותיהם. כן קראו הכרוזים להימנע מלשתף פעולה עם השלטונות, שהם "רוצחים, טרוריסטים, גזענים, מדכאים ומנצלי ההמונים האפריקאים!... זה הזמן להתחיל להילחם באויב המשותף!... איננו שונים מהאלג'יראים, המצרים, הווייטנאמים הקובנים והקנייתים ואומות אחרות שנלחמו וזכו בחירות מן המדכאים!". כרוזים אלו הוכנו לפי דפוס קומוניסטי, ולמצער ניתן לומר שהאמונה כי ישכנעו את תושבי המקום לתמוך באנשי הגרילה הייתה אופטימית מדי.
כנראה, כדי למנוע דליפת מידע לרודזים, לא שותפו מפקד הפעולה ומִפקדתו בתכנון הפעולה. הם תודרכו זמן קצר יחסית בטרם יצאו לדרך. לדברי המפקד, איש זאפ"ו, מופט לינדה הדבה, סמכותו הייתה בעיקר לנהל את המסע עד ההגעה לאזור סיפולילו ולהתבסס בו. הפיקוד העליון של זאפ"ו בזמביה התכוון לנהל את המבצע בעצמו מזמביה, באמצעות קשר רדיו, ברגע שהכוחות יתבססו בשטח. נוהל זה כמובן פגע מאוד ביכולת התכנון ובגמישות המפקדים.
היציאה של כוחות זאפ"ו ואנ"ק למבצע
בסוף דצמבר 1967 ובתחילת ינואר 1968 הסתננו כוחות בהיקף של מאה עד מאתיים אנשי גרילה, דרך זמביה, לא הרחק מגבול מוזמביק (המספר השתנה בהתאם לשלב המבצע. בשלב מסוים היו בשטח רודזיה קרוב למאתיים איש, ואולי אף יותר; קבוצת ההספקה הגיעה בשיאה, לפי אחד הדיווחים, למאה איש, שהעבירו אספקה רבה ואחרי כן חזרו לזמביה). אל קבוצות המסתננים נלוותה קבוצת הספקה של שלושים וחמישה איש בערך, כולל עשר נשים מן האנ"ק. אנשי הגרילה הקימו לפחות חמישה בסיסי הספקה ברודזיה מאזור החצייה ועד אזור הציד צ'וורי, בצפון מערב המדינה. למחנות אלה הועברה כמות גדולה של מזון, נשק ותחמושת. בלילה הראשון של הפעולה לבדו הועברו 61 ארגזי תחמושת ועשרה שקי רובים. בונקרים מוסווים ותעלות קשר נבנו סמוך למקורות המים באזור מיוער שלא היה אפשר לתצפת עליו מן האוויר, ונשמר קשר בין הכוחות בשטח למפקדה בלוסקה באמצעות מקלט רדיו ארוך-טווח. הבסיסים היו פרוסים על אזור שגודלו בין שלושים לחמישים קילומטרים, ונועדו לאכלס כמות אנשים גדולה בזמן ההכנות להתקוממות. בבסיס 2, למשל, היו תשתיות לשמונים עד מאה איש, אף שמספר אנשי הגרילה שהיו ממוקמים בו היה נמוך מזה בהרבה.
בנאום ב-7 בינואר 1968 לפני קבוצת החוצים הגדולה ביותר (100 איש, מהם 75 אנשי זאפ"ו) קרא להם יוהן (ג'ו) מודיסה, מפקד האם-קיי ("חנית האומה", הזרוע הצבאית של אנ"ק), ולימים שר ההגנה של דרום-אפריקה: "[ל]הסתער על גרונות האויב" והגדיר את משימתם כ-"הפצת פוליטיקה להמונים ואימונם ליום השחרור". הוא הדגיש במיוחד כי מי שינסה להיכנע לרודזים יירה.
חודשיים וחצי נותרה ההסתננות סמויה מעיני הרודזים למרות היקפה ולמרות מגעים של אנשי הגרילה עם תושבים.
פיטר פטר-בויר, באותו זמן טייס מסוק בחיל האוויר הרודזי, טען כי מחמת מחסור בכוח אדם "התמקדנו בתלותו של זאנ"ו (האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית) בדייגי זמביה שיסייעו לאנשיו לחצות את הנהר הגדול [הזמבזי]... זאפ"ו לא התאים לתוכניותינו הרחק כל-כך במזרח".
אנשי הגרילה עצרו את ההתקדמות בתחילת מרץ בבסיס החמישי, כ-70 קילומטרים מסיפולילו וכ-100 קילומטרים מסינויה, סמוך למפגש הנהרות האנגווה והאומקנגה, כדי לצבור אספקה ולהקים מאגרים. למרות ההכנות, בשלב זה כבר נוצר מחסור במזון למסתננים בעומק השטח.
כוח הגרילה נחשף
ההסתננות נחשפה לבסוף בגלל שאננות של אנשי הגרילה, שצדו חיות בר כה רבות עד ששינו את התנהגות החיות באזור (לפי רישום של אנשי הגרילה, הם צדו בין 21 בינואר ל-12 במרץ 1968 לא פחות מ-105 חיות לצורכי מזון, כולל פילים, קרנפים, תאואים וזברות). פקח ציד ערני פתח בסריקות, וב-14 במרץ 1968 איתר עקבות של אנשים רבים ושרידי שק סוכר, ועליו אותיות קיריליות. בזמן הגילוי תצפתו על הפקח ועל עוזריו אנשי גרילה, אך אלה נמנעו מלפתוח לעברם באש בשל הוראות הפיקוד של זאפ"ו, שיש לחמוק מהרודזים עד שתושלם ההכנה להתקוממות.
אנשי הגרילה – משעה שלא הרגו את הפקח ואת עוזריו, גזרו את דינם לגילוי. אולי היו יכולים להתחמק ולשוב לזמביה או לפחות לנטוש את האזור מהר כדי להימנע מאיתור, אולם שתי החלופות פירושן היה להפסיק או לשבש את המבצע, וכפי הנראה לא הייתה למפקדים בשטח הסמכות או הרצון לשינוי זה.
לאחר זמן תלו אנשי האם-קיי את הגילוי בסוכני הרודזים בארגוני הגרילה בזמביה, או לטעות שעשו אנשי הגרילה כאשר בחרו שטח מיושב בדלילות, ולא יכלו להיטמע באוכלוסייה. הטיעון הראשון אינו מסביר כיצד נדרשו לרודזים חודשיים וחצי כדי לגלות את אנשי הגרילה. הטיעון השני מתעלם מטעויות השדאות ומן השאננות של אנשי הגרילה, שתרגמו לגילויים הרבה יותר מאשר היותו של השטח מיושב בדלילות. כמו כן, כמעט לכל אורך הגבול עם זמביה הייתה צפיפות האוכלוסין דלילה יחסית, וקשה היה למצוא אזור שבו יכול מסתנן להגיע במהירות אל האוכלוסייה האזרחית.
התגובה של הכוחות הרודזים
משנתגלו העקבות הייתה תגובת רודזיה מהירה. חיל האוויר הועמד בכוננות ב-15 בחודש. למחרת הוקם מרכז המבצעים המשותף בקרוי, העיירה הקרובה ביותר, ונשלחו לאזור כוחות בהיקף של פלוגה בערך מיחידות אחדות ומן המשטרה בסיוע גששים. סייעו לכוחות הסורקים שלושה מסוקים ושני מטוסי סיור קלים. הרודזים עצרו כמה כפריים צעירים לחקירה (נטען שכמה מהם עונו). נאמר כי הוגבלו מנות המזון בכפרים מסוימים כדי למנוע מכפריים להעביר אוכל לאנשי הגרילה. צעד זה הושפע ללא ספק ממדיניות שננקטה בהצלחה במלאיה.
לא ברור כיצד לא הבינו אנשי הגרילה כי התגלו, אולם עוד ב-18 במרץ חצה את הזמבזי אל תוך רודזיה כוח תגבור של 26 איש. באותו יום נתקל פטרול מחלקתי של רל"י ("חיל הרגלים הקל של רודזיה") עם סיירים מן הסא"ס ("שירות האוויר המיוחד", יחידת קומנדו רודזית) ביחידה של 14 איש מזאפ"ו סמוך לאתר התיירות של בריכות מאנה. בקרב שהתחולל הופעלו מטוסים ומסוק, ונהרגו בו 11 אנשי גרילה וחייל אחד. הכוח האווירי היה המכריע בתוצאות הקרב. בטווחים הקצרים ובשטח הפתוח לא נהנה חיל הרגלים הרודזי מיתרון מכריע על יריביו הממתינים במארב, אך הפעלת מטוסי המדחף האיטיים (בייחוד המסוק החמוש, שסיפק אש חיפוי צמודה ממש – כ-15 מטרים – לפני הכוחות הרודזיים המתקדמים) הובילה לתוצאה טובה בהרבה, מבחינת הרודזים, מאשר בהיתקלויות של מבצע "ניקל". הדו"ח המסכם של המבצע קבע כי מדובר ב-"פעולה מדרגה ראשונה", מבחינת החי"ר וחיל האוויר כאחד. מבחינת אנשי הגרילה היה קרב זה חסר מזל במיוחד – בין ההרוגים באותו היום היו ראש מטה הפעולה, אחראי הנשק וכמה מהסיירים.
באותו יום נלכדו שלושה אנשי זאפ"ו כאשר ניסו לקנות מזון בחווה סמוכה. לאחר חקירתם, שהובילה ללכידת שלושה נוספים, ידעו הרודזים לראשונה כי הם ניצבים בפני למעלה ממאה אנשי גרילה; קודם לכן איתרו הסיירים רק ארבעים עקבות. אחד השבויים, אחראי המודיעין וביטחון השדה של המסתננים, טען כי זאפ"ו מבצע פעולה בגודל דומה במטבללנד, ליד מפלי ויקטוריה, מתוגברת בסוללת מרגמות בינוניות. לא ברור אם ניסה לספק לרודזים דיסאינפורמציה או שהוזן בכזו בידי מפקדיו. הרודזים הגיבו על דיווחיו בספקנות, בייחוד כיוון שסיפק קוטר מרגמות שאינו קיים, 88 מילימטרים. עם זאת, ייתכן שבכל זאת דיבר אמת: כמה מקורות רודזיים מעלים את האפשרות שכוח חמוש במרגמות בינוניות אכן ניסה לחדור לרודזיה בסוף 1967, אולם כלי הנשק היו כבדים מדי כדי לחצות את הנהר.
הקרב ליד נהר המאורה
ב-18 במרץ נתקל פטרול משותף של חיילי הרא"ר ("הרובאים האפריקאים של רודזיה", חיל רגלים אפריקאי של רודזיה. יחידה של חיילים שחורים) והרל"י ליד נהר המאורה במארב של חמישים אנשי גרילה בערך. לדברי הרודזים, אנשי הגרילה תפסו "עמדות הגנה ממדרגה ראשונה בשטח גבוה השולט על כל נתיבי הגישה האפשריים". החיילים הרודזים נאלצו לעבור 200 מטרים של שטח פתוח תחת אש כדי להסתער על המארב. מפקד המחלקה של הרא"ר איבד את השליטה בכוחותיו והורה לסגת, ואנשי הרל"י, שלא היו מסוגלים להמשיך את ההתקפה לבדם, נסוגו אף הם בסיוע חיפוי ממסוק. בהתקפה נהרג איש גרילה אחד וכן חייל בדרגת רב"ט מן הרא"ר. מפקד המחלקה עצמו זכה מאוחר יותר לצלב הארד על חלקו בקרב, כאשר זחל תחת אש לרוחב הגזרה כדי לוודא שכל כוחותיו נסוגו, ולא נותרו פצועים בשטח.
לאחר הנסיגה הוזעק סיוע אווירי (כולל מפציצים בינוניים מסוג "קנברה") אולם השפעתם הפיזית הייתה זעומה. עיקר הנפגעים בהפצצות היו אנשי הרל"י, שחמישה או שישה מהם נפצעו מרסיסים (לאחר מעשה תפרה מחלקה 13 של הרל"י, הכוח הפגוע, דגל ועליו תמונה של פצצה והמספר 13, עם הסיסמה "[מספר] ממוזל בשביל כמה") לאחר ההפצצה תקפו הרודזים שוב, אך גם התקיפה הזאת כשלה כי אנשי הרא"ר סירבו להתקדם מול אש הגרילה.
ההשפעה הפסיכולוגית של ההפצצה הביאה לידי עריקת חלק מאנשי הזאפ"ו, שסבלו ממורל נמוך, בעיקר בשל מחסור במזון. מפקד הפעולה, הדבה, בחר לסגת לפני אנשיו וצפה בהפצצה ממרחק בטוח. לאחר ההפצצה התגלע ויכוח סוער בין הדבה לסגנו, ובעקבותיו פיצל הדבה את אנשי הגרילה שנותרו איתו לארבע קבוצות. כולן יועדו לנוע (בדרכים שונות) לכיוון שמורת סיפולילו. שם תכננו לפגוש באיש קשר, לבסס את עצמן, לגייס את האוכלוסייה ולהמשיך בפעילות להכנת ההתקוממות. באותו לילה נסוגו מעמדותיהם בצורה מסודרת והותירו אחריהם הרוג אחד ו-28 אלף כדורים, וכן מלכודות ומלכודים כדי לעכב את הרודזים. האחרונים סברו תחילה כי המארב היה של עשרים אנשים בלבד, עדות נוספת להצלחת אנשי הגרילה בטשטוש עִקבותיהם.
התוצאה לא הייתה מוצלחת מבחינת הרודזים, אך ניכר השיפור בחיילות ממבצע "ניקל": ברגע שנפתחה אש, לא עמדו החיילים או רצו, אלא מיד נשכבו והחלו לאגף. אף שהאיגוף נכשל ומפקד המחלקה של הרא"ר לא הצליח לשלוט בכוחותיו, ספגו הרודזים הרוג ופצוע בלבד. העובדה שהרודזים תפסו מחסה ולא ירו אלא אם זיהו את מקור הירי, הכשילה לפעמים את אנשי הגרילה שסברו כי מכת האש שלהם הרגה את כל החיילים הרודזים. במקרה אחד יצאו אנשי הגרילה לסרוק את ה-"גופות" ונתקלו במכת אש.
זמן קצר לאחר התחלת המבצע הופקו כרוזים כתובים אנגלית ובלשון בני שוֹנָה גם יחד והושלכו מן האוויר, ובכרוזים תמונה של איש גרילה מת ולצידו איש גרילה לכוד. האמירות היו: "למה תחכה לזה – על ידי כניעה אתה יכול להציל את עצמך מלהיירות". פיקוד הצבא הדגיש כי כדי להקנות אמינות להצעות דומות בעתיד, חובה להקפיד על יחס הוגן למסגירים עצמם – אך יש להיזהר ממארב המסתתר מאחורי "כניעה" כביכול. אף שנלכדו חלק מאנשי הגרילה, עדיין לא הבין הצבא כנראה את זהותם הארגונית של המסתננים והניח כי בני אינדבלה לא ירצו להסתנן לאזורי בני שוֹנָה ולהף. לפיכך לא היו כרוזי תעמולה בלשון סינדבלה, הלשון הנפוצה בין בני האינדבלה, אלא רק באנגלית ובלשון שוֹנָה. האנגלית, השפה המשותפת ברודזיה, אִפשרה כמובן גם לאנשי אינדבלה ולאנשי הגרילה הדרום-אפריקאים לקרוא את הכרוזים, ומקצתם אכן הסגירו את עצמם בעקבות זאת.
היתקלויות נוספות
ב-19 במרץ, יום לאחר ההיתקלויות הראשונות, נהרגו שני אנשי גרילה בהיתקלות נוספת. באותו יום הגיעה קבוצת התגבור של 26 אנשי הגרילה למחנה 2. שם התברר לה כי כמות האספקה המתוכננת אינה מספיקה, הלכך נשלחו שישה אנשים ללוסקה להזעיק תגבורת. עשרה אחרים נשלחו הלאה לבסיס 3. מכאן ראיה שרבים מאנשי הגרילה וכן הפיקוד שלהם עדיין לא היו מודעים להיקף הפעילות של הרודזים.
בערבו של אותו יום פורסמה לראשונה בתקשורת של רודזיה הידיעה על גילוי ההסתננות, כדי להשקיט את חרושת השמועות שהתפתחה בינתיים. הפיקוד העליון של זאפ"ו ואנ"ק בלוסקה פקד מיד על כל קבוצת התגבור לסגת. ב-21 במרץ, לאחר שפגשה עוד אנשי גרילה, החלה הקבוצה – עתה 31 איש – במסעה חזרה לעבר נהר הזמבזי.
באותו יום אחר הצהריים הגיע כוח של הסא"ס לאזור בסיס 2 של הגרילה לאחר שנצפה עשן בסביבה. במהלך הסריקה נתקלו אנשי הסא"ס במארב גרילה בטווח קצר, בתוך העשב הגבוה שכיסה את האזור. אנשי הגרילה נהנו מעמדת פתיחה מצוינת ונצרו אש עד שנכנס כל הפטרול לשטח השמדה. למרות זאת הסתיימה התקרית במותם של שלושה בכירים מאנשי האנ"ק לעומת פציעתם של שלושה אנשי הסא"ס. אנשי הגרילה נמלטו והשאירו מאחוריהם לא פחות מ-26 תרמילי גב וציוד רב. כפי הנראה רובם הצליחו להגיע לזמביה.
ב-26 במרץ נלכד הקומיסר של אחת הקבוצות. הוא הוביל את הרודזים לכיוון הבסיס של קבוצתו, שם אמורים היו להיות שישה אנשי גרילה. נשלחו 21 טירוני רל"י בפיקודו של רון רייד-דאלי, לימים מפקד הסי"ס ("סיירי סֵלוּס", יחידת פסאודו-גרילה מעורבת של שחורים ולבנים שפעלה בין 1973 ל-1980), כדי לפשוט על הבסיס. התברר כי הנקודה, שבה תכנן הכוח לפרוק מכלי רכבו, נצפתה מבסיסם של אנשי הגרילה. רייד-דאלי סיפר כי "מיד המשכתי לנסוע כדי לנסות ולהיראות כפטרול שגרתי". אולם בשל כך היו כוחות החסימה המשטרתיים שהוצבו מבעוד מועד מרוחקים מדי. רייד-דאלי ארגן כיתת חסימה ויצא להסתער עם שאר הכוח. איש גרילה אחד ושני חיילים רודזים נהרגו, ושאר אנשי הגרילה נמלטו בחסות החשיכה. שני פצועים מהם נלכדו למחרת. למרות התוצאות הגרועות סברו הרודזים כי הפעולה לא סימנה כשל בפיקוד או בטקטיקה בשל תנאי השטח שסיפקו יתרון למגינים. עם זה, כיוון ששלושת חיילי הרל"י שנהרגו עד עתה במבצע היו כולם מתחת לגיל 18, קמה סערה ברודזיה, והוחלט שטירונים מתחת לגיל זה מנועים מלהשתתף בפעולות.
בשלב זה כבר החל כוח הגרילה להתפרק לקבוצות קטנות. מקצת אנשי הגרילה תעו בדרכם, ובמרוצת הזמן הסגירו הכפריים כמה מהם לכוחות הביטחון של רודזיה. אחרים נתקלו במארבים ובפטרולים. בנוסף, פטרול רודזי איתר את בסיס 1 של הגרילה ומצא בו 41,620 כדורי 7.62 מילימטרים ו-21 רובי SKS, 4,800 כדורי 9 מילימטרים ולפחות 32 רקטות "בזוקה". עד 1 באפריל 1968 איבדו אנשי הגרילה 49 מלוחמיהם – 32 נהרגו, ו-17 נלכדו.
באפיזודה טרגית (עבורו) וקומית (עבור הרודזים) לכד פטרול של הסא"ס איש גרילה. השבוי, שלא אכל זה שבוע, בלע בהתקף בולמוס את מנות הקרב שנתנו לו הרודזים ומיד צנח מת. לאחר שהתאוששו אנשי הסא"ס מתדהמתם, שלח מפקד הפטרול, קפטן בריאן רובינסון, איחולים לקצין האפסנאות הראשי לרגל "חיסול" איש הגרילה בידי טבחי רודזיה. משום מה, "קצין האפסנאות הראשי לא התרשם".
ההיתקלות הממשית האחרונה במבצע הייתה ב-10 באפריל, כאשר זיהה פטרול משותף של הרל"י, המשטרה וסיירים, שבעה אנשי גרילה כשמונה קילומטרים ממזרח לקרוי. החיילים זחלו סמוך לאנשי הגרילה ופתחו לעברם באש. בשלב הראשון של ההיתקלות נהרגו שלושה אנשי גרילה וחייל אחד. לאחר ההיתקלות הראשונית מיקמו הרודזים שתי חסימות, והרגו בקרב את ארבעת הנותרים. שוב סיכמו הרודזים כי "זו הייתה פעולה ממדרגה ראשונה, למרות נפגעינו".
למרות השיפור ביכולת הרודזית, שני מארבים לפחות – אחד של הרל"י והשני של הסא"ס – כשלו. הראשון כשל לפי הרודזים בשל טעות בשיקול דעת שעזבו מוקדם מדי את מקום המארב. השני – בשל תגובה גרועה של אנשי הסא"ס. הדבה, מפקד הפעולה מטעם זאפ"ו, נחלץ בשלום מההיתקלות עם כוח הרל"י בתקרית הראשונה, היחלצות שוודאי לא הוסיפה נחת לרודזים. יומיים לאחר המארב הכושל נהרגו עוד ארבעה מאנשי קבוצתו של הדבה בהיתקלות עם כוח הרודזים, אך הוא התחמק שוב. רבים מאנשי הגרילה עדיין הצליחו לטשטש את עקבותיהם, והרודזים עדיין התקשו לעלות על עקבותיהם. כך, למשל, במקרה אחד השכיל איש גרילה פצוע להתחמק מפטרול לאחר שהסיירים הרודזים מצאו כי שני צבועים עוקבים אחריו, הניחו כי לא ישרוד ונטשו את המרדף. בדרך פלא עלה בידי אותו איש גרילה פצוע להתחמק מהצבועים ולשכנע מקומיים כי קללה רובצת על מי שיסגירו וכך לצאת מגבולות רודזיה. הוא נלכד בפעולה אחרת, חמש שנים לאחר מכן.
במהלך אפריל נמשכו היתקלויות ומספר אנשי גרילה נלכדו, כמה מהם בידי התושבים האפריקאים. בשלב זה כבר הופעלו כוחות מילואים, שגויסו מהשליש האחרון של מרץ 1968. הדבר נעשה הן כדי לספק ניסיון מבצעי לאנשי המילואים, והן כדי לאפשר לחיילים הסדירים לנוח. הסריקות הנרחבות במבצע "קדירה" ריתקו כמעט את כל כוח האדם הסדיר של רודזיה, ולו הייתה עוד הסתננות גדולה, לא הייתה רודזיה מסוגלת באותה עת לתת לה מענה בכוחות הסדירים שלרשותה. חטיבה 2 כולה עסקה במצוד אחרי אנשי "קדירה", וכל העתודה שנותרה לצבא רודזיה היה שלוש פלוגות של הרא"ר, היינו 340 איש. כשהחל כמעט בו זמנית מבצע "קוסמי" – הסתננות של אנשי זאנ"ו במטבללנד – נשלחה לשם אחת הפלוגות. כך ירדה העתודה של צבא רודזיה לקצת יותר ממאתיים איש, שהיו אמורים למלא את כל משימות השגרה וגם להתמודד עם כל מצב חירום.
סופו של מבצע "קדירה"
מבצע "קדירה" הסתיים בסוף מאי, לאחר חודש שכלל בעיקר ביקורי בכירים מרודזיה ומדרום-אפריקה בזירת הפעולה וחיפושים קדחתניים אחרי הדבה, שלחיילי רודזיה נודע כי הוא נושא עליו למעלה מ-1,000 לירות שטרלינג. לבסוף לכדו אותו מקומיים במוזמביק בסוף יולי. הוא הוסגר לשלטונות פורטוגל ומשם הועבר לרודזיה, אולם לצערם של הרודזים ללא פרוטה על גופו.
בסיומו של מבצע "קדירה" היו לאנשי הגרילה 58 הרוגים (כולל אחד שניסה לחצות את הזמבזי ונהרג בידי תנין, ואחר שתקף אותו אריה), 51 לוחמים שנשבו, ו-16 לוחמים שלא נלכדו, לא כולל קבוצות התגבורת וההספקה שנכנסו לרודזיה ויצאו ממנה בלי פגע. מתוך אותם 16, חלק נלכדו אחרי כן, כמה נמלטו וכמה כנראה מתו אולם לא אותרו. גם אחרי שהמבצע השתבש, ניסו חלק מאנשי זאפ"ו לעמוד במשימה שהוטלה עליהם. ארבעה ניסו לגייס תמיכה באזור סיפולילו, אך מקור משטרתי חשף אותם. שניים נהרגו ושניים נמלטו ונתפסו אחרי כך.
מתוך ההרוגים הידועים היו 43 אנשי זאפ"ו ו-15 אנשי אנ"ק (ימים דיווח אנ"ק כי איבד 23 מאנשיו. מכאן שמספר ההרוגים הכולל של אנשי הגרילה היה לפחות 66.). אלמלא שבו חלק מכוחות זאפ"ו לזמביה בטרם ההיתקלויות, בייחוד חוליות ההספקה, היה המצב של ארגוני הגרילה כנראה גרוע אף יותר. אם זאת, לו היו עוד אנשי זאפ"ו חמושים נוכחים בשטח רודזיה, היה המצב גרוע יותר גם עבור הרודזים.
לפחות שניים מאנשי הגרילה שהשתתפו במערכת הסיפולילו, רפאל מובנגי ופטר סיקונגו, הצליחו להתחמק זמן רב מכוחות הביטחון של רודזיה. שניהם התבססו באזור סינויה ואימנו שם שישה צעירים כיצד להשתמש בנשק עד שמובנגי נתפס כשנה לאחר "קדירה". סיקונגו נמלט לאזור מורווה במשונלנד מזרח, עשרות קילומטרים בודדים מהבירה סולסברי, והמשיך לגייס תמיכה ולהדגים שימוש בנשק במשך שלושה חודשים נוספים עד שתלמידי בית ספר תיכון אפריקאים תפסוהו ומסרוהו לשלטונות.
בדיעבד, שליטת ממשלת רודזיה באזורי הכפרים במשונלנד לא הייתה שלמה כפי שחשבה. אומנם דובר רק בשני אנשים, אך אלה נטמעו בקרב אוכלוסייה קטנה יחסית שהייתה נתונה לביקורים תכופים של אנשי משרד הפנים הרודזי. היטמעותם הייתה בשטח כפרי שבו כל זר בולט למדי, בלי שהחליפו מקומות מסתור רבים, ותוך שעסקו בגיוס צעירים מקומיים. ואף על פי כן לא קם איש במשך שנה כדי להסגיר את אנשי הגרילה.
התוצאות של מבצע "קדירה" עבור זאפ"ו ואנ"ק היו מאכזבות, והמחיר בהרוגים ושבויים היה כבד. הפעלת כוח הגרילה הגדול ביותר עד כה הובילה לתוצאות גרועות, למעט אולי בתחום יחסי הציבור הבין-לאומיים. ג'יימס צ'יקרמה, מנהיג זאפ"ו בגולה, הסביר כי הפעולה מיועדת להפיל את השלטון הלבן וכן (!) לתפוס את אדוארד מילטון, התליין הרודזי האחראי להוצאתם להורג של שלושה אנשי גרילה באמצע מרץ 1968.
ב-22 במרץ טען הדיילי מירור הלונדוני כי "רודזיה נמצאת בשחר של וייטנאם שלה". הערכה זו הייתה מוקדמת מדי בכמה שנים. אולם היא העידה כי זאפ"ו הצליח לגרום לחלקים מהעולם המערבי לסבור כי הוא מנהל מלחמת גרילה בהיקף נרחב ברודזיה. בכך חיזק "קדירה" את מעמדו של זאפ"ו, גם אם תוצאות המבצע היו זעומות.
במאמר הבא ייבחנו הלקחים שהפיקו זאפ"ו והכוחות הרודזים ממבצע "קדירה".
יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
* סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965 שיצא לאור על ידי מודן ומשרד הביטחון. מערכת דיומא מודה לד"ר יגיל הנקין ולהוצאות על הסכמתם לפרסום
Report