בתמונה חוליית זאפ"ו באימונים, סביבות 1969
פעולותיו הראשונות של זאפ"ו (האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית) התבססו על דפוס דומה לשל זאנ"ו (האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית) – הפעלת קבוצות קטנות יחסית של שישה עד 18 איש, כדי לבסס את הארגון ברודזיה ולגייס תמיכה פעילה מן האפריקאים (למבצעי הגרילה ראו יגיל הנקין, "המלחמה ברודזיה בין 1966 ל-1968 – מבצעי הגרילה של זאנ"ו בין 1966 ל-1967"). אף כי בטרם האיסור על פעולתו נהנה הארגון מתמיכה רחבה ברודזיה, היה צורך לתרגם את ההסכמה הפוליטית למטרות הארגון למלחמה מהפכנית שבה תשתתף האוכלוסייה המקומית באופן פעיל.
אותן פעולות ראשונות תוכננו ובוצעו בחופזה כדי להשפיע על המדיניות של מדינות אח"א ("הארגון לאחדות אפריקה") ולהראות כי זאפ"ו לוחם בשלטון המיעוט הלבן ברודזיה. החיפזון בה אורגנו הפעולות תרם לכישלון כל אחת מהן, ועד סוף 1966 כל משתתפיהן נשבו או נהרגו ברודזיה או נמלטו למדינות שכנות. בחינת הפעולות של 1966 הובילה את זאפ"ו למסקנה כפולה: יש לתכנן תכנון מקיף, ויש לפעול בהיקף גדול בהרבה.
לזאפ"ו היה יתרון לא מבוטל על פני זאנ"ו שכן רבים מאנשיו היו בני אינדבלה. כלומר, הנתיב הקצר להסתנן לרודזיה עבר בין אנשים שלשונם והשתייכותם האתנית זהה וזאת בשונה מאנשי זאנ"ו בני השוֹנָה,. אולם, גם עבור המסתננים מזאפ"ו לא הייתה זאת משימה פשוטה.
תחילת שיתוף הפעולה הצבאי בין זאפ"ו לאנ"ק
במקביל לתהליך הסקת המסקנות בזאפ"ו הופיע גורם חדש וחשוב בזירה: ה-uMkhonto We Sizwe ("חנית האומה", נהוג לקצר זאת ל-MK, להלן – אם-קיי), הזרוע הצבאית של אנ"ק ("הקונגרס הלאומי האפריקאי", מפלגה דרום-אפריקאית). האם-קיי הייתה עסוקה בתכנון פעולות נגד דרום-אפריקה, אלא שלא הייתה לה דרך ישירה מבסיסיה בזמביה ובטנזניה אל דרום-אפריקה. ניסיונותיה להסתנן דרך מוזמביק או בוטסואנה נכשלו כולם, וגררו עימות עם בוטסואנה. הארגון חיפש דרך נוחה יותר שלא תכלול עימות עם מדינה אפריקאית עצמאית. לצורך כך ניצל האם-קיי את הקשרים שיצר מפקדו עם זאפ"ו. כבר ב-1966 נערכו סיורים משותפים של שני הארגונים לתוך רודזיה ובתחילת 1967 פנה האנ"ק לזאפ"ו והציע שיתוף פעולה רשמי. לדברי דומיסו דבנגווה, ראש אגף המודיעין הצבאי של זאפ"ו, האנ"ק טען כי הוא מעדיף שיתוף פעולה, אך זכותו להתקדם דרך רודזיה גם ללא אישור מזאפ"ו מפני שאויביו הישירים, כוחות משטר האפרטהייד הדרום-אפריקאים, כבר פעלו לטענתו בשטחה של רודזיה.
זאפ"ו נענה להצעה, וסיבותיו עמו. ראשית, לו היה האנ"ק חודר לבדו לתוך רודזיה, היה זאפ"ו מתקשה להסביר מדוע הוא מותיר את המלאכה לכוחות זרים. שנית, באותה עת היה האנ"ק גדול ועשיר יותר מזאפ"ו, והיה אפשר להסתייע בו. שלישית, לדברי דבנגווה, היה צריך "להסביר להמונים למה האנ"ק נמצא בטריטוריה של זימבבואה". היה חשש סביר כי האוכלוסייה תחשוש לשתף פעולה עם אנשי האנ"ק ואף תסגירם לרודזים, אם לא יסתייעו באנשי גרילה מקומיים. לבסוף, פעולה של האנ"ק בדרום-אפריקה, לכשיגיעו לשם כוחותיו, תרתק כוחות דרום-אפריקאים, וכך תצמצם סיוע אפשרי שלהם לרודזים.
שיקולים אלה גברו על החשש (המוצדק) שהעלו חלק מאנשי זאפ"ו כי סיוע לאנ"ק יוביל לפעולה של כוחות דרום-אפריקה נגד זאפ"ו ולמעורבות של דרום-אפריקה ברודזיה. לפי התוכנית, היה כוח משני הארגונים אמור להסתנן לצפון מערב רודזיה, ושם להתקדם עד לשמורת הציִד וואנקי, סמוך לציר מפלי ויקטוריה-בולוויו. לאחר הגעתו לשם היה חלקו האחד אמור להמשיך לדרום-אפריקה, ושם לייסד תאי אנ"ק ולפתוח במערכת גרילה. חלקו השני, משולב מאנשי אנ"ק וזאפ"ו, היה אמור לפנות מזרחה לכיוון לופני (Lupane) – שם פעלו במבצעים הקודמים כוחות זאפ"ו זמן ממושך יחסית בטרם נתגלו. המטרה הייתה להקים בסיס הספקה בלופני ולהתחיל בפעולות בקרב האוכלוסייה בצפון אזור מטבלה. לדברי מקורות רודזיים תכננו אנשי זאפ"ו גם לתקוף חווֹת אירופאים באזור גוולו (Gwelo, כיום Gweru).
אנשי האם-קיי ראו את מטרתם כמעבר ברודזיה ללא לחימה, כשהם נעזרים בידע המקומי של אנשי זאפ"ו. בלשונו של כריס הני, הקומיסר של הכוח ולימים ממנהיגי האנ"ק: "לבנות גשר, נתיב הו-צ'י-מין לדרום-אפריקה" ("נתיב הו-צ'י-מין" היה הכינוי הכללי לסדרת נתיבים ודרכים ששימשו את צפון וייטנאם כדי להעביר אספקה וכוחות לדרום המדינה במהלך מלחמת וייטנאם). מבחינת זאפ"ו מטרת הפעולה הייתה ליצור בסיס לוגיסטי בתוך רודזיה, שישמש להמשך הפעולות במדינה, ולהסתייע באנ"ק ובאנשיו במהלך גיוס האוכלוסייה והלחימה המתוכננת. זאפ"ו העריך כי יידרשו לאנ"ק כמה חודשים כדי לסיים ולהעביר את כוחותיו לדרום-אפריקה, ובינתיים תכנן זאפ"ו לאמן תושבים אפריקאים בכל אחד מהמקומות, שבהם יוקם מחנה זמני.
במאי 1967 התאמנו עם אנשי שני הארגונים סמוך ללוסקה, בירת זמביה. האימון המשותף נשא פירות: כך עולה גם מדו"ח רודזי שקבע כי "הטרוריסטים של [מבצע] "ניקל" היו לרוב מקליבר גבוה יותר מאלה שפגשנו קודם לכן. ייתכן שהדבר נגרם מנוכחותו של אלמנט האנ"ק". עם זאת, לא נעדרו חיכוכים. אנשי האם-קיי התלוננו כי לאנשי זאפ"ו אין די מודעות פוליטית, ושלושה מהם ערקו במהלך האימון בטענם שאינם מבינים את פשר שיתוף הפעולה.
היציאה למבצע "ניקל"
בלילה שבין 31 ביולי ל-1 באוגוסט 1967 הסתננו 80 אנשי גרילה – 27 מזאפ"ו ו-53 מן האנ"ק – אל תוך רודזיה, כ-18 קילומטרים ממזרח למפלי ויקטוריה, בשטח קשה במיוחד שנבחר במחשבה הנכונה כי הרודזים לא יאמינו שמישהו יצלח בו את הנהר. בקבוצה שנועדה להקים את בסיס האספקה ליד לופני ("יחידת לובנגולו") היו 14 אנשי זאפ"ו ו-9 אנשי אנ"ק. בקבוצה שנועדה לאפשר לאנשי האנ"ק להגיע לדרום-אפריקה ("יחידת לות'ולי", על שם מנהיגה המנוח של האנ"ק), היו 13 אנשי זאפ"ו ו-44 אנשי אנ"ק. עם הצופים בחציית הזמבזי של הכוח המסתנן, חצייה שהתנהלה ללא כל ניסיון להסוותה וללא חשש מהתערבות הרודזים, נמנו המזכיר הכללי של האנ"ק וגזבר התנועה, מפקד האם-קיי וכן אדוארד אינדלובו, מבכירי זאפ"ו, עדות לחשיבות שתלו הארגונים במבצע.
אף שהאנ"ק תרם יותר לוחמים לפעולה, היו מפקדי שני הכוחות מזאפ"ו וסגניהם מאנ"ק. המפקד הכללי היה צ'ארלס צ'קליסה אינגווניה מזאפ"ו, שכינויו המחתרתי היה "ג'ון דובי" (על שם הנשיא הראשון של האנ"ק). דובי גם פיקד על הכוח שנועד להגיע לדרום-אפריקה. על הכוח השני, שנועד לפעול באזור לופני, פיקד דויד מדזימבה מת'ו.
הכוח המשותף של זאפ"ו ואנ"ק מסתבך
זמן קצר לאחר הצליחה התברר כי גם לאנשי זאפ"ו הייתה היכרות לא מספקת עם השטח. איש אם-קיי טען לימים כי בכל פעם שאנשי זאפ"ו הובילו את הכוחות, אלו תעו בדרכם. בפרט התברר כי האזור מדרום לזמבזי יבש הרבה מן הצפוי. משום כך נאלצו אנשי הגרילה ליצור מגע בטרם עת עם התושבים האפריקאים המקומיים. נוסף על כך, באותה עת היו ברשות הארגונים מפות מיושנות מאוד, שעודכנו לאחרונה בשנת 1942, והיו חסרות תועלת לניווט. כבר ביום השני להסתננות תעו בדרכם ארבעה איש מקבוצת הסיור, ושלושה שחיפשו אותם תעו גם הם. לאחר נדודים רבים הגיעו כל השבעה לבוטסואנה. שם מת אחד מהם ממחלה, שניים נעצרו וארבעה הסתננו שוב לרודזיה ונתפסו או נהרגו שם.
התנועה התנהלה רק בלילה. במהלך היום חנו הקבוצות ובישלו אוכל, ולפני השקיעה טשטשו את השטח שבו שהו, ונעו. דו"ח רודזי קבע כי הטשטוש היה יעיל: "בכל מעקב הוערך כי היו פחות טרוריסטים מן הכמות שבה נתקלו [הכוחות העוקבים] לבסוף". עם זאת, בכמה מקרים נותרו עִקבות נעליים ייחודיות, ואלה הקלו על הרודזים לאתר את אנשי הגרילה.
להערכת אנשי האנ"ק, דרושים היו להם בין עשרה ל-12 ימים כדי לחצות את רודזיה ולהגיע לגבול דרום-אפריקה. הערכה זו התבררה כאופטימית מדי. בתוך שבוע אזלה כל האספקה, אף שביום השלישי נועד הכוח עם אוהד זאפ"ו והצטייד במזון. בשלב זה הגיעו הקבוצות לשמורת הציד וואנקי ולעיירה באותו שם, מרחק כ-70 קילומטרים מן הגבול.
בוואנקי קנו אנשי הגרילה אספקה ונועדו עם ראש השבט (צ'יף) המקומי. לדבריהם, הוא הצהיר כי "משטר סמית' הם [כך!] שלחו אותי בלי הסכמתי ומצבם של אנשיי פה הוא בכי רע. איננו יכולים לחרוש. ואחרי ששׂמו אותי פה, הם אומרים שאני חייב להשגיח שאנשי גרילה לא יעברו פה, יא, יא. אז אני נלחם בבּוֹרִים, אני הולך לעזור לכם". רוח הדברים אמינה: אנשי הגרילה לא הוסגרו בוואנקי למרות שלא היו להם אנשי קשר בעיירה, ואף שנאלצו להסתכן ולהיכנס ליישוב ללא כל הכנות ותצפיות בשל היעדר האספקה. מאוחר יותר הסגירו אפריקאים רבים מאנשי הגרילה; אמונתו של זאפ"ו כי יהיה אפשר לגייס בקלות את כל האוכלוסייה או את רובה הוכחה כמוטעית. האין-תקרית בוואנקי העידה שגם השלטון הרודזי העריך יותר מדי את נאמנות ראשי השבטים.
המצוד הרודזי
ב-9 באוגוסט עם שחר התפצלו אנשי הגרילה כמתוכנן לשתי קבוצות. למחרת נתפס איש האנ"ק אלפרד סקוט בידי כוח רא"ר (חיל רגלים אפריקאי של רודזיה, יחידה של שחורים) בגשר לוקוסי על כביש וואנקי-מפלי ויקטוריה, וההסתננות נתגלתה. בהמשך גילו עקבות נוספות פקחי ציד אזרחיים, שחיפשו ציידים לא-חוקיים.
כאשר נודע לרודזים על הקבוצה המסתננת הוקם מרכז מבצעים משותף לפקח על המצוד. כוחות רא"ר ואנשי מילואים נשלחו לצוד את אנשי הגרילה. נעשה שימוש נרחב בסיורי אוויר ובפטרולים ממונעים (דבר שהותיר רושם גדול על אנשי הגרילה). עד שבעה מסוקים הופעלו כדי להטיס כוחות ולפנות פצועים בקרבות שהיו במהלך המערכה, אם כי רק במקרה אחד היה שימוש במסוק חמוש. כן הופעלו מטוסי תקיפה "האנטר" ומפציצי "קנברה" לתקיפת עמדות משוערות של הלאומנים, אולם "בכל אחד מהמקרים הללו הטרוריסטים לא היו במקום ש[הרודזים] שיערו כי הם נמצאים בו".
ככל שהתקדם הזמן, הלך המצוד והתפצל. מספר לוחמי האנ"ק והזאפ"ו עזבו את קבוצותיהם, ולעיתים היו לכך תוצאות מרחיקות לכת בבלבול הרודזים ובפיצול כוחותיהם. פול פטרסן, המכונה בזיל פברואר, איש אנ"ק לבן-מראה ממוצא "צבעוני", יצא למשימה מיוחדת כלשהי. הוא נעצר במקרה, נמלט ולבסוף אותר ונהרג ב-15 באוגוסט בקרב עם אנשי משטרה בחוות פיגטרי, מדרום לבולוויו. תקרית זו, 11 יום קודם ששלטונות רודזיה דיווחו רשמית על החדירה, הולידה גל שמועות גדול וגרמה לרודזים לחשוש שההסתננות מקיפה אזורים רבים בהרבה יותר משהיה בפועל. משום כך הופעלו כוחות רבים לסריקת שטחים, שבהם לא היה ולו איש גרילה אחד.
מיד לאחר התקרית הראשונה הגיעו לזאפ"ו ידיעות לא מדויקות, ולפיהן אחת הקבוצות כותרה ליד הזמבזי. הארגון שלח לרודזיה כוח חילוץ של תריסר אנשים. חוסר התוחלת של התוכנית התחרה רק בנועזותה. כוח קטן כזה לא היה יכול לסייע הרבה למסתננים מול כוחות הביטחון של רודזיה, גם לו היו אנשי הגרילה ליד הזמבזי. ניסיון התגבור נגמר באסון עוד בטרם התחיל: אחת הסירות התהפכה בנהר וארבעת יושביה נאכלו בידי תנינים.
המצוד נמשך עד תחילת ספטמבר וכלל כמה קרבות, ובהם נפגעו גם הרודזים מחמת חוסר ניסיונם. בקרב החשוב הראשון – ב-13 באוגוסט אחר הצהריים – נתקל פטרול משטרתי מתוגבר בידי הרא"ר בכוח גרילה בעמדות הגנה מוסוות כ-30 מטרים ממנו. הפטרול הזעיק סיוע אווירי, אולם אנשי הגרילה החזיקו בעמדותיהם עד הלילה ונסוגו בהצלחה בחסות החשיכה. בתקרית נהרגו שני חיילים ולפחות ארבעה אנשי גרילה. בהיתקלות כמה ימים אחרי כן נהרגו עוד שמונה אנשי גרילה, שישה נלכדו ורק אחד נמלט. הוא הוסגר למשטרה כמה ימים אחרי כן בידי ראש כפר אפריקאי. שניים אחרים תעו בדרכם בימים שבין ההיתקלויות, ובסופו של דבר הגיעו לבוטסואנה.
הקבוצה השנייה, בפיקוד ג'ון דובי שלדברי הרודזים "ללא ספק [היה] מנהיג מוכשר, הצליחה להימנע מהיתקלות בכוחות הביטחון של רודזיה שבוע נוסף על ידי הקפדה על משמעת ועל שדאות, הגם שאנשי האם-קיי סיפרו כי לא אומנו כראוי לשרוד בשטח קשה.
במקרה אחד לפחות נקלעה מחלקת המרגמות של הרא"ר סמוך לאנשי הגרילה במהלך פטרול. המחלקה גילתה חלק מעקבותיהם והרגה איש אנ"ק שנפרד מהכוח הראשי, אולם לא הסתייע בידה לגלות את עיקר הכוח. אנשי דובי נמנעו בפקודתו מלירות: "הסתלקו בסדר מופתי ובשלווה הקימו מחנה אחר, שני מילים משם. ביום למחרת נותרו החתרנים בו לכל שעות האור, בעוד פטרוֹלי הצבא וכוחות פרסו מחדש ונעו מסביבם". במהלך השבוע אבדו שניים מחברי הקבוצה, שנשלחו לצוד חיות בנקודת שתייה – אחד מהם נורה בידי פטרול רודזי, והאחר נמלט.
הקרב בנקודה 222 וסופו של מבצע "ניקל"
לבסוף נחשף מקום הכוח, וב-22 באוגוסט התפתח קרב באזור מנחת בנקודה 222 הסמוכה לגבול. אנשי הגרילה הציבו מארב בלמעלה מ-25 עמדות חפורות שחוברו בתעלות קשר. הפטרול הרודזי, כמחלקה מצומצמת, דיווח קודם לכן כי איתר עקבות של שבעה אנשים בלבד – עדות להצלחת אנשי הגרילה לטשטש את עקבותיהם. בקרב נהרגו שלושה אנשי גרילה, אחד מת מפצעיו אחר כך, ושניים ערקו. מן הרודזים נהרג מפקד הפטרול, והמש"ק הבכיר. שאר הרודזים נסוגו באי סדר לאחר שתחמושתם כמעט ואזלה והם חששו מפני התקפת נגד. הם הותירו מאחוריהם כמעט את כל ציודם, כולל מכשיר קשר, ואת גופות ההרוגים. הדבר אִפשר לאנשי הגרילה להשביע חלק מרעבם במנות קרב ולהרוות את צימאונם במי המימיות. למחרת תקפו הרודזים התקפת אוויר כושלת, ולאחריה נע כוח הרא"ר לעבר המקום המשוער של אנשי הגרילה. דובי וכנראה עוד אחד מאנשיו, לבושים בכובעים ומדים שלקחו שלל מחיילי הרא"ר בהיתקלות של היום הקודם, יצאו ממחבואם כדי לזהות את המתקרבים. לפי אחת הגרסאות אף החליפו כמה משפטים עם החיילים בטרם סימן דובי לאנשיו לפתוח לעברם באש. אולם שני אנשי אם-קיי שהשתתפו בלחימה טוענים כי בתחילה חשבו שהקולות הם של כפריים, ודובי – שחשף עצמו בחוסר זהירות – הופתע מאוד למצוא את עצמו בין חיילים רודזים (שאכן חשבו כי הוא איש הרא"ר), ירה ונסוג לאנשיו. הרודזים נסוגו והניחו אחריהם ציוד רב. בקרבות אותו יום נהרגו מש"ק מהרא"ר וקצין משטרה, ולפחות שני אנשי גרילה.
מקור רודזי התרשם מכך ש-"הכנופיה קיבלה התרעה מספקת על הגעת כוחות הביטחון, אולם החזיקה בעמדת ההגנה שלה. הם עמדו ונלחמו והבריחו את הכוח הרודזי. הם סבלו הרוגים ופצועים, אולם לכדו אספקה של מזון ומים נצרכים מאוד. למחרת הטרידו אותם כוחות מעקב וסיוע אווירי, ועדיין תקפו את כוח המעקב שלא היה בכוננות. התקפתם הייתה תוקפנית מאוד, למרות המחסור במים".
לאחר היתקלות נוספת כמעט אזלה התחמושת לכוח של דובי. פטרול שהוביל תעה בדרכו. בהיעדרו התפצלו אנשי האם-קיי מאנשי זאפ"ו, שהמתח ביניהם הלך וגבר ממילא במהלך הפעולה. הראשונים סברו שהאחרונים אינם נלהבים להילחם, ו-"קשה לעזור לאנשים שלא יעזרו לעצמם", ש-"נעלמים לתוך השיחים כשהתחילה הלחימה, רק כדי להופיע מחדש אחרי שאנו הזרים הרגנו את אויביהם". אנשי הזאפ"ו, ככל הנראה, לא אהבו את הטפות הזרים, ובסופו של דבר התפוררה הקבוצה. רוב אנשיה הצליחו לחצות את הגבול לבוטסואנה, ושם עצרה אותם המשטרה המקומית, כלאה אותם, ובסופו של דבר החזירה אותם לזמביה. דובי עצמו נהרג בתאונה כמה שנים אחרי כן כשביקר בניגריה עם משלחת של "החזית הפטריוטית".
"מבצע ניקל" נחתם ב-8 בספטמבר 1967 לאחר סדרת סריקות, ובמהלכן נתפס עוד איש גרילה ושבעה נהרגו. במהלך המבצע נהרגו לפחות שבעה חיילים רודזים (כולם מן הרא"ר, ובהם שני קצינים) ו-29 אנשי גרילה. 17 אנשי גרילה נשבו, שלושה מהם אחרי שהספיקו לחצות את כל רודזיה בטרמפים ובאוטובוסים, להימלט למוזמביק ולחזור משם לרודזיה בניסיון נוסף להגיע לדרום-אפריקה. 29 נעצרו בידי משטרת בוטסואנה (ושוחררו אחרי כן). אחד נמלט לזמביה, אחד נעצר בדרום-אפריקה, ואחד נעלם ולא נודעו עקבותיו.
במאמר הבא ייבחנו הלקחים שהפיקו זאפ"ו והכוחות הרודזים ממבצע "ניקל".
יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
* סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965 שיצא לאור על ידי מודן ומשרד הביטחון. מערכת דיומא מודה לד"ר יגיל הנקין ולהוצאות על הסכמתם לפרסום
Report