בתמונה דגל ארגון זאנ"ו
הזרוע הצבאית של זאנ"ו (האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית), הקרויה זאנל"א (צבא האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית) סבלה מקשיים ייחודיים בהסתננות לרודזיה. בזאנ"ו היו בעיקר בני השוֹנָה, ונתיבי ההסתננות מזמביה אילצו את הארגון לפעול באזורים המיושבים על ידי בני האינדבלה או לעבור דרך שטחים שאינם מיושבים.
כבר במהלך 1967 ניסה זאנ"ו לנצל את מחוז טטה שבמוזמביק כנתיב להסתננות לתוך רודזיה, כדי להגיע לאזורים שבהם ישבו שבטי השונה, אך הניסיונות כשלו. יעברו כמה שנים עד שזאנ"ו יזכה לגשת בחופשיות לאזור טטה ולהפוך אותו לנתיב ההסתננות העיקרי לרודזיה.
הצורך לעבור מרחק רב בטרם ייפגשו באוכלוסייה שבקרבה יוכלו להיטמע, הקשה מאוד על המסתננים לעמוד במשימותיהם. יתרה מזו, גם לו היו אנשי זאנל"א מגיעים לאזורים של בני השונה, לא היו נהנים מהיכרות עם השטח שהיא יתרון לאיש הגרילה, והיו נדרשים לבנות את בסיס התמיכה שלהם מאפס, בעודם הרחק ממקום מבטחים וללא כל קשרים. מגבלה זאת נבעה ממדיניות הגיוס של הארגון שבאותה עת הסתמכה בעיקר על גיוס צעירים שעזבו את רודזיה, וסברה כי אין להפעיל מגויסים באזור מגוריהם מחשש שקשרי משפחה יפגעו ביעילותם המבצעית.
לקשיים אלו הצטרפו לעיתים קרובות רשלנות או רמה ירודה של אנשי הגרילה. כך, למשל, היה במבצע הגדול יחסית הראשון של זאנ"ו לאחר קרב הסינויה, תקרית "יודל". במבצע זה הסתננו לרודזיה ב-13 בספטמבר 1966 שתי קבוצות זאנ"ו, ביחד כ-15 איש, בכוונה לפעול באזורי סינויה, קרוי ואורונגווה. יומיים אחרי כן דיווח מקור של האס-בי ("המחלקה המיוחדת" – מודיעין המשטרה הרודזית) בזמביה כי הבחין ב-15 אפריקאים חמושים בדרכם לרודזיה. לא היה בדיווח כל רמז בדבר מקומם של אותם אפריקאים, אך ב-17 בספטמבר לפנות ערב ניסתה קבוצה של שבעה אנשי גרילה לקצר את דרכה ו-"לתפוס טרמפ" על משאית שעברה בסביבה. כאשר סירב נהג המשאית לקחת את אנשי הגרילה, ירו בראשו והרגוהו. נראה שהדבר לא היה חריגה מקרית כי גם בתקרית מאוחרת יותר אירע שאנשי זאנ"ו ירו על נהגים אפריקאים שסירבו להסיעם. כשהתגלו גופת הנהג ומשאיתו יממה אחרי כן, החל מצוד גדול אחרי אנשי הגרילה. ב-22 בספטמבר לכד מארב של הרל"י (חיל הרגלים הקל של רודזיה") ארבעה מהם שנשלחו לחפש מים. שלושת האחרים נלכדו בימים שאחרי כן: "בצירוף של מזל טוב מצידנו וטיפשות מצידם. הם הסתירו את כל כלי הנשק שלהם... אולם הוסגרו בשל בגדיהם ומפני שכולם לבשו בגדי ים" מתחת למכנסיהם. בנוסף, כל אחד מחברי הקבוצה נשא סכום שעלה על הכנסתה השנתית של משפחה ענייה בשמורות האפריקאיות, מעשה שהועיל לזהות את החשודים.
הקבוצה השנייה התקדמה לאיטה, כורעת תחת נטל תרמילים כבדים. לרודזים היה די זמן לשלוח פטרול לנתיב התקדמותה הצפוי ולשלוח מהכיוון השני סיירים בעִקבות העקֵבות. ב-25 בספטמבר 1966 נתקל פטרול של הרל"י באנשי הגרילה, ובהיתקלות נהרגו שני אנשי גרילה והשלישי נפצע ונלכד. שאר החמישה הצליחו להגיע לעיירה קאריבה, אך שם לכד את כולם האס-בי. לולא בחרו אנשי זאנ"ו לרצוח את נהג המשאית, לא היה לרודזים קצה חוט כדי להתחיל לחפש אותם.
הפעולות שבאו אחרי "יודל" לא הראו שינוי ניכר בתפיסה המבצעית והטקטית של זאנ"ו, אולם יש בהן כדי לספק ראיות חשובות בדבר האידאולוגיה והאסטרטגיה של הארגון באותה עת.
במאי-יוני 1967 ביצע הארגון ארבעה מבצעים, למטרות הבאות: התקפות על תחנות משטרה ועל כוחות ביטחון ("מבצע איזוטופ 1", יוני 1967), פיגוע סולסברי ("מבצע משאית", מאי 1967), תקיפת חוות חקלאיות או גיוס תומכים ("מבצע זוהר", מאי 1967; "מבצע קליפה", יוני 1967). כל המבצעים התבססו על שיטת פעולה דומה – הפעלת קבוצות קטנות למטרות חבלה, אך נבדלו זו מזו בשיטת ההסתננות.
מבצע איזוטופ 1
במבצע "איזוטופ 1" הצליחו כמה אנשי זאנ"ו לחמוק זמן רב יחסית מלכידה אף שעברה רק יממה אחת מהזמן שחצו את הגבול (ב-23 ביוני 1967) ועד שנתגלו עקבותיהם. עברו כמה ימים נוספים עד שהרודזים מצאו תיקים ומחסנית, תגלית שהבהירה סופית כי העקֵבות הם של אנשי גרילה. הרודזים הקימו מרכז מבצעים משולב וסרקו את השטח אולם קשה היה לאתר את הקבוצה הקטנה מכיוון שרוב כוחות רודזיה היו מושקעים במבצע "ניקל" (למבצע זה יוקדש המאמר הבא בסדרה).
כבר בתחילת הדרך איבדו שני סיירי הגרילה את דרכם ונלכדו במהירות יחסית. אחד נלכד ב-3 ביולי, והאחר, שנוכחותו דווחה לשלטונות, נורה ב-14 ביולי בידי פקח ציד ומת מפצעיו. שלושת אנשי הגרילה הנותרים התפצלו ופנו כל אחד לכפר אחר, ושם לא הותירה נוכחותם שם רושם רב. שלושתם נלכדו רק במהלך אוקטובר 1967: אחד מהם נתפס בסולסברי והאחרון ב-28 באוקטובר, בגוטו, למעלה ממאה קילומטרים מדרום לסולסברי, אליה הגיע ברכבת ובטרמפים ללא כל בעיה. אף שאנשי הגרילה לא הראו רמת שדאות יוצאת דופן ואף שהרודזים הפעילו בחיפושים שני מסוקים וסד"כ של למעלה מפלוגה, נדרש להם זמן רב כדי לאתר את אנשי הגרילה. הדבר היה המחיש שלעקוב אחרי כמה אנשים קשה הרבה יותר מלעקוב אחרי אנשים רבים.
מבצע משאית
במבצע נוסף, תכננו ארבעה אנשי גרילה לבצע פיגוע מורכב בסולסברי: להניח מטעני נפץ בכמה בניינים חשובים ולירות באנשים במרכז העיר. אנשי הקבוצהש הסתננו לרודזיה ב-26 במאי בתא המטען של משאית שהגיעה מזמביה (על שמה כינו הרודזים את התקרית "מבצע משאית").
דא עקא, נהג המשאית היה סוכן רודזי. הוא הודיע למפעיליו ועצר את הרכב ל-"חניה" כ-37 קילומטרים מצפון לקרוי, לשם הגיע פטרול של הסא"ס ("שירות האוויר המיוחד", יחידת קומנדו רודזית) בליווי שני סוכני המחלקה המיוחדת. אלה "בדקו" כביכול את הרכב כדי להסיר חשד מן הנהג. ארבעת אנשי זאנ"ו (כולם זוהו אחרי כן כחלק מקבוצה של עשרה שהתאמנה בסין אשתקד) סירבו להיכנע ופתחו באש לעבר הפטרול.
בקרב שנמשך כשעתיים וחצי, נפצע קל חייל סא"ס ונהרגו שלושה מארבעת אנשי הגרילה. הרביעי נפצע קשה ומת מפצעיו זמן קצר אחרי כן, אבל לפני שמת הספיקו הרודזים לחקור אותו ולשמוע מפיו את מטרות הפעולה. הרודזים התרשמו שאנשי הגרילה היו: "מסורים מסירות קנאית למטרתם, ולא היו להם כוונות להיכנע" אף שהיו לכודים בתא משאית שלא סיפק כל הגנה והיו ללא גישה לכלי נשקם מלבד האקדחים. גם כאשר נפצעו סירבו לכל הצעה להיכנע. הארבעה נלחמו אף שהרודזים השתמשו בגז מדמיע, ואיש הגרילה האחרון שנותר בחיים ניסה נואשות לפרוץ את דרכו החוצה.
במשאית נמצאו שני עותקים פתוחים של הספרון "ציטוטי יושב הראש מאו צה-טונג", הידוע במערב בעיקר בתור "הספר האדום הקטן" של מאו. הספרים נמצאו פתוחים בין הגופות, עובדה שהובילה את הרודזים לנחש כי "אולי במהלך ההפוגות בלחימה, קראו הטרוריסטים פסקאות מתאימות מספרים אלה כדי להעלות את המורל שלהם ולחזק את התנגדותם". הרודזים ייחסו את נחישות אנשי זאנ"ו גם לכך שנשלחו לפעולה כמעט מיד לאחר שובם מההכשרה האידאולוגית בסין, וכך צומצם הסיכון כי "יזוהמו על ידי היעדר המורל של טרוריסטים מאומנים השוהים בזמביה".
שני המבצעים האחרים, "זוהר" ו-"קליפה", התבצעו בידי קבוצות שאומנו בזמביה ובטנזניה, והיו בעלות מורל נמוך בהרבה.
מבצע זוהר ומבצע קליפה
במבצע "זוהר" נלכדה הקבוצה בת תשעה אנשים ללא קרב ימים ספורים לאחר חציית הגבול. אנשי שבטי הבָּטוֹנקָה שעל הזמבזי סייעו לתפוס את המסתננים. במצע "קליפה", הקבוצה שחצתה בליל 13 ביוני את נהר הזמבזי ליד צ'ירונדו, נתפסה גם היא בתוך מספר ימים. זמן קצר לפני שנתפסו, הרג אחד מהמסתננים חבר אחר בקבוצה בזמן ששניהם היו בסיור למציאת מים. הרצח התבצע בעקבות סכסוך על כסף. אחרי כן נמלט הרוצח כשהוא פצוע ונתפס בידי כוחות הביטחון של רודזיה. לדבריו של השבוי שהיה מפקד אחד הכוחות, המנוח ירה בו בגבו ופצע אותו בתקווה לשדוד אותו, אולם הוא הצליח לירות חזרה ולהרוג את התוקף. איש גרילה אחר נהרג בהיתקלות עם כוחות הביטחון וכל השאר נלכדו.
הכוח שהשתתף במבצע "קליפה" נועד להתפצל לשתי קבוצות: האחת נועדה לתקוף חוות אירופאיות מבודדות באזור איניאנגה, והאחרת למלא משימות דומות באזור רוספה, וכן לפגוע בקו הרכבת סולסברי-אומטלי. לשתי הקבוצות הודגש הצורך להימנע בכל מחיר מלהיתקל בכוחות הביטחון של רודזיה אף שהיו חמושות היטב.
כפי הנראה, גויסו כל אנשי הקבוצה בזמביה ב-1966 בתמורה להתחייבות שלא קוימה שיזכו לקבל השכלה גבוהה, דבר העשוי להסביר את המורל הנמוך שלהם. הכוח הוכשר כולו או כמעט כולו במחנה איטומבי שבטנזניה. ההכשרה הדגישה בין היתר ניווטים, הסוואה בשדה, יצירת קשר עם האוכלוסייה והימנעות מגילוי. הקבוצות הונחו שאם יפעלו בשטח מאוכלס, עליהן לתצפת על כפר בטרם יבואו אליו לרכוש מזון, לברר את הלך הרוח הפוליטי בטרם יחשפו עצמן, ולמהר ולקנות בגדים מהסוגים הנהוגים באזור כדי להקשות על גילוין. חלק מההכשרה יוחד לתרגול התקפה על חווה אירופאית – אנשי הגרילה הוכשרו לתקוף מיד לאחר חשיכה, לאחר שימקשו כבישים, גשרים ונתיבים אפשריים להגעת תגבורות רודזיות. שיטה דומה הייתה עתידה לשמש את אנשי זאנל"א גם שנים אחרי כן, בפתיחת המערכה של 1972. בתחומים מסוימים הייתה ההכשרה בזאנ"ו מתקדמת יותר ממה שזכו לה אנשי זאפ"ו (האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית) באותה עת, בפרט בתחומים הנוגעים להתמודד עם מטוסים ומסוקים (ההוראות להתמודדות עם כלי טיס היו, בקיצור: התעלם ממטוסי סילון, הם אינם רואים אותך. תפוס מחסה ואל תזוז אם מטוס מדחף או מסוק עובר בסביבה. אם נחשפת – יש להשתמש במקלע הקל של הכוח כאמצעי נגד מטוסים, בשיטה הכוללת שימוש באחד מאנשי הגרילה כחצובה אנושית עליה מוצב המקלע הקל, וירי הלאה מן המסוק אל המקום אליו הוא צפוי להגיע. שיטות דומות מאוד שימשו באותה עת גם בהכשרת מקלענים בצבאות סדירים, ונעשה בהן שימוש, למשל, במלחמת יום הכיפורים).
חלק מאנשי "קליפה" (בדומה לכוח זאנ"ו ב-"קרב הסינויה") נועצו ברופא אליל לפני צאתם לדרך. ארבעה מהם נשאו איתם תליון צוואר להגנה ובו פסוקי קוראן בערבית. מן הסתם קיבלו את התליון בטנזניה, שם היו מוסלמים רבים. כן זכו כנראה אנשי הקבוצה להכשרה מאואיסטית כלשהי, אף כי מן הסתם לא כה מקיפה כפי שזכו לה קבוצות המתאמנים בננקינג שבסין (נטען כי ייתכן שחלק מאנשי הקבוצה כן זכו לאימון בסין). בכליהם נמצאו בין השאר תמונות של מאו, סטלין ובכיר סיני נוסף, כנראה צ'ו אנלאי (איכות התמונה לא מאפשרת זיהוי ודאי).
תיקיהם של המשתתפים במבצע "קליפה" היו כה כבדים עד שלא הצליחו לנוע יותר משמונה קילומטרים בלילה, ובתוך יומיים חיסלו את כל מלאי המים שלהם. לאחר שמנהיגי שתי הקבוצות נותקו מקבוצותיהם, התפוררו הקבוצות בתוך זמן קצר. חלק מהמסתננים "לא גילו... [רוח] לחימה" גם כשהיו חמושים. אחרים נפטרו מכלי נשקם וניסו להימלט מהאזור ולהיטמע באוכלוסייה, כנראה ללא כוונות למלא את משימתם בעתיד. רק מיעוט השיבו אש כשנתקלו בכוחות הביטחון הרודזיים. גם במקרה זה לא היה קושי לזהות את הנמלטים שכן רובם לבשו בגדי ים בתור תחתונים.
מבצע מדורה ומבצע בריזה
התוצאות לא השתפרו גם בשתי הסתננויות בין דצמבר 1967 לינואר 1968, שנודעו אצל הרודזים כמבצע "מדורה" ומבצע "בריזה". בראשונה נהרגו כל תשעת המסתננים בהיתקלויות עם הרודזים. בשנייה נקבע שיא שלילי מבחינת המשמעת של אנשי זאנ"ו ודבקותם במטרה. מתוך תשעת אנשי הגרילה במבצע "בריזה" נלכדו לפחות ארבעה, בשני מקרים שונים, בבתי בירה (Beer Halls). שניים מהם הלכו לשתות בירה במקום להביא מצרכים לחבריהם, ושניים נתקלו בדרך באיש משטרה לבוש אזרחית שחשד בהם ופיתה אותם להיפגש איתו לשתייה. שאר החמישה נלכדו אף הם, אך לא בנסיבות אלכוהוליות.
לימים סיכם רוברט מוגאבה, אז המזכיר הכללי של זאנ"ו הכלוא בכלא רודזי, כי לוחמי הארגון שחדרו לרודזיה "היו חסרי תקווה. הם באו להיכנע". לדבריו, הוא וחבריו פגשו בחלק מהמסתננים בכלא ברודזיה, ובעקבות כך הבריחו המלצות מן הכלא להרברט צ'יטפו בזמביה, ראש הארגון בפועל והאחראי למערכה הצבאית.
הדוקטרינה והאידאולוגיה של זאנ"ו בשנים 1967-1966
באותה עת טענה הנהגת זאנ"ו כי הבעיה העיקרית שפוגעת בארגון אינה הכשרה או חימוש כי אם תקציב ולוגיסטיקה. במזכר שכתב צ'יטפו בתחילת מאי 1967 כדי לבקש סיוע לוגיסטי מישראל נאמר כלהלן:
"מה שצריך ברודזיה הוא קבוצות אנשים מאומנים היטב הפועלים לפי תוכנית אב מקפת, המתוכננת להשיג דמורליזציה של המתנחלים הלבנים על ידי השמדת ביטחונם ביכולתם להגן על היתרונות הכלכליים והכוח הפוליטי על ידי צבאות, אוויר ומשטרה גדולים ויקרים... להשקפתנו שנה זו של עיצומים כלכליים צריכה להיות השנה להשגת יעד זה... האנשים המתאימים מעולם לא היו חסרים לנו... [ו]מעולם לא היו חסרים לנו כלי הנשק... מה שהיה חסר לנו בעיקר הוא: תמיכה לוגיסטית עבור תוכנית האימונים המתאימים; תמיכה לוגיסטית לגיוס אנשים מאומנים".
בסעיף אחרון זה הייתה הכוונה לאמצעים המאפשרים להוביל מגויסים, וכן – למדי צבא, לכסף ולאמצעי תקשורת כדי לתמוך בתהליך הגיוס. לדברי צ'יטפו, המטרה האסטרטגית של ערעור הביטחון הרודזי לעיל הייתה:
"להתמודד עם המתנחלים הלבנים כדי לאלץ שינוי פוליטי; אסור לשכוח את הטבע הפוליטי של הבעיה. לכן יש צורך ש[יחידות גרילה] ייבנו בתוך זימבבווה, למרות כל הקשיים".
בקשתו המידית של צ'יטפו הייתה לקבל תמיכה של עשרת אלפים דולר לחודש לארגון: "נניח לפרק זמן של שמונה עד עשרה חודשים או למשך תוכנית העיצומים [הבינלאומיים על רודזיה]". ספק אם צ'יטפו אכן האמין שיזכה לתקציב כזה, היות שאפילו ברית המועצות הגדולה תרמה לזאנ"ו רק 28 אלף דולר בכל שנת 1966.
המסמך הראה כי הארגון דגל באותה עת באסטרטגיה שהייתה בעיקרה שילוב בין דוקטרינת המלחמה העממית מבית מדרשו של מאו צה-טונג לאמונה (הסותרת מעט את הדוקטרינה המאואיסטית) כי מערכה חמושה קצרה נגד השלטון הלבן הרודזי והלחץ הכלכלי של העיצומים יובילו לשינוי פוליטי. ברורים שורשיו המרקסיסטיים של הניסוח: "הטבע הפוליטי של הבעיה", וגם אימון הכוחות הנדרש לפי המסמך כלל הכשרה והנחיה פוליטית, הדפסת חוברות וגיוס אוכלוסייה מקומית. אולם פרק הזמן המצופה למערכה היה קצר יחסית. נראה כי צ'יטפו, וסביר להניח שגם עמיתיו בהנהגת זאנ"ו, תלו תקוות מוגזמות בעיצומים הבינלאומיים העתידים לבוא על רודזיה בעקבות החלטת מועצת הביטחון 232 מדצמבר 1966 (העיצומים הפכו מחייבים רק במאי 1968 בהחלטה 253 של מועצת הביטחון). תקוות אלו, כמובן, לא היו נחלתם של הלאומנים בלבד, אלא גם של ממשלת בריטניה.
לימים הוטחה במנהיגי זאנ"ו ההאשמה כי חשבו ש-"כל שהיה צריך כדי לסיים את השליטה הלבנה, היה לאמן כמה אנשי גרילה ולשלוח אותם הביתה מצוידים ברובים: זה לא רק יפחיד את הלבנים אולם יצית גל של אי-ציות אזרחי על ידי השחורים". סימבי מובקו, מפקד בזאנל"א ולימים שר המשפטים הראשון של זימבבואה, טען לימים כי "הבכירים... השליכו... [את לוחמי זאנל"א] לקרב בחופזה עבור מטרות פוליטיות קִצרות טווח במקום ליצור את הבסיס למאבק מזוין ממושך". חלק מהמנהיגים המואשמים כבר היו מתים ולא היו יכולים לענות לטענות אלו שהאדירו את "הדור השני" של הנהגת זאנ"ו על חשבון דור המנהיגים הראשון. מקובל לטעון, כדברי ראש המודיעין הרודזי דאז קן פלאוור, כי זאנ"ו החל לאמץ דוקטרינה מאואיסטית רק עם הגיעם של מדריכים מסין למחנה איטומבי בזמביה ב-1969. גם מנהיג זאנ"ו צ'יטפו טען ב-1974 כי שינוי האסטרטגיה החל ב-1969. לימים אף טענה חוקרת מזימבבואה שהייתה לה גישה לארכיון זאנל"א כי "אין ראיות המציגות שמגייסי גרילה באמת נשאו איזושהי ספרות מאואיסטית עליהם".
אין להכחיש כי יש אמת בהאשמות כלפי צמרת זאנ"ו, כפי שמלמד גם המסמך של צ'יטפו לעיל. אולם הניסיון להציב את זאנ"ו המוקדם כחובבנים שלא הכירו את מאו ותורתו, מול זאנ"ו המאוחר שלמד את יסודות המלחמה העממית על בוריה – מוגזם ביותר.
זאנל"א אומנם קיווה שהמשטר הרודזי יקרוס מהר, אך גם נערך (לפחות ברמה התיאורטית) למלחמת גרילה ממושכת. כך אפשר ללמוד מהדגש במסמכי שלל של זאנ"ו על הצורך להתאזר בסבלנות, ועל כך שהמלחמה המהפכנית תהיה ארוכה וקשה ומצריכה בנייה הדרגתית של התמיכה העממית. בחומרים שנתפסו על גופותיהם של אנשי הארגון שהסתננו לרודזיה נאמר בין השאר: "טעות לחשוב שכוחות המהפכה יוכלו להיבנות בהרף עין, ושהמאבק המהפכני ינצח בן-לילה". יש לצפות למאבק ארוך, ממושך וקשה. לכן, בין השאר: "על המהפכנים לטפל בבעיה של אזורי בסיס (ההדגשה במקור)" ולקיים בסיסי יציאה בטוחים. משם יוכלו "לבנות את כוחם ולהימנע מקרבות מכריעים עד שיצברו די כוח, אז יצטרכו להפוך את הכפר המפגר לאזור בסיס מתקדם ומאוחד ולמצודות מהפכניות צבאיות, פוליטיות, כלכליות ותרבותיות גדולות, שמהן... ישיגו בהדרגה ניצחון באמצעות לוחמה מתמשכת". כדי להשיג את שיתוף הפעולה של התושבים, קראה דוקטרינת הארגון: "לדבר תחילה עם האיכרים העניים ביותר, לאכול מה שהם אוכלים, לישון היכן שהם ישנים, לעבוד כפי שהם עובדים, להתלבש כפי שהם מתלבשים ולהיראות כפי שהם נראים בכפר".
"מלחמה מהפכנית", קבע מסמך נוסף של זאנ"ו, "יכולה רק להתבצע על ידי גיוס ההמונים והסתמכות עליהם". אנשי זאנל"א צריכים לשכנע את האוכלוסייה שהם מייצגים את האינטרס האמיתי שלה ולפעול למענה ולהסביר את הטעם ואת התועלת במלחמה מהפכנית. לכשיעשו זאת: "ההמונים, מיליוני העם, שבאמת ובתמים תומכים במהפכה", יהפכו להיות "מבצר הברזל האמיתי, ששום כוח לא יכול למחוץ, שום כוח בכלל". המהפכנים צריכים לא רק להשתמש באוכלוסייה, אלא "לאהוב את האנשים". בקצרה, דובר כאן בניסיון ליישם את דוקטרינת מאו המפורסמת, ולפיה החתרן צריך להיות בתוך האוכלוסייה הכללית "כדג במים", לדאוג לצורכי האוכלוסייה ולמשוך אותה לצד המתקוממים. השוואה לכתבי מאו ולכתבים אחרים מאותה אסכולה שפורסמו עד אותה עת מראים בבירור כי דוקטרינת זאנ"ו הייתה בימים ההם מאואיסטית כמעט לכל פרטיה ודקדוקיה, ואף דומה דמיון ניכר לאסטרטגיה הרשמית שתנקוט זאנ"ו במהלך "מלחמת הסבך".
ניסיונות זאנ"ו מ-1966 להסתנן לאזורים שבהם ישבו בני השונה ולגייס מקומיים לצורך מערכה ארוכת טווח, מעידים שהארגון ניסה להפוך את התורה לפרקטיקה. יכולתו של זאנ"ו הייתה מוגבלת למדי בהיותו באותה עת ארגון קטן שרוב מנהיגיו עצורים ברודזיה. עם זה, ברור כי זאנ"ו היה מעוניין כבר משלב מוקדם מאוד לחולל מערכת גרילה עממית לפי השיטה המאואיסטית, גם אם לא עשה זאת תחילה ביעילות, וגם אם קיווה בו-זמנית לקריסה מהירה של רודזיה, וגם אם לא השיגו ההסתננויות בפועל הרבה יותר מלהדגים כי הארגון עושה משהו.
למעלה מזה, אנשי זאנל"א מסוימים זכו להכשרה מאואיסטית למהדרין וגם נשאו ספרי תעמולה עליהם. ההכשרה שעברו כמה אנשי זאנל"א ב-1967-1966 בננקינג שבסין, ארכה שמונה ימים של "מהפכה ומאבק מזוין, כולל חזית מאוחדת", 11 ימים של הסברים על הצורך "להסתמך על האיכרים וליצור בסיסים מהפכניים כפריים", שבעה ימי הרצאות על הנושא "בנה צבא עממי מסוג חדש", שלושה ימים של סיכום ביניים ועוד 11 ימים של "עקרונות האסטרטגיה והטקטיקה במלחמה עממית". להיבטים הטכניים של מלחמת גרילה יוחד זמן מועט – שלושה ימים לאימוני ירי, ארבעה ימים לתרגולות מארבים, שלושה ימים לתרגול התקפות פתע (כנראה על תחנות משטרה וכדומה), חמישה ימים על חבלה וחומרי נפץ, ועוד יומיים לסיכום ביניים, ולבסוף שלושה ימי סיכום של הקורס כולו. בסך הכול יוחדו בקורס 40 ימנים לנושאים פוליטיים ורק 17 ימים תרגולות לחימה. במבצע "משאית" ב-1967 נתפסו בכליהם של אנשי הגרילה לא רק ספרי מאו, אלא גם חוברת קומיקס סינית בשם "גרילת הרכבות" שעסקה במבנה, בהיסטוריה ובהפעלה של יחידת גרילה של עובדי הרכבות במחוז שנדונג בסין בימי הכיבוש היפני. החוברת הזו הבהירה את שיטות הגרילה ואת האידאולוגיה הקומוניסטית הסינית לאנשים לא משכילים.
עדות נוספת להיכרות של אנשי זאנ"ו עם המאואיזם הוא סיפורה של וסטה סאוגוומה, לימים חברת זאנ"ו ואישתו של אינדבנינגי סית'ולה, מנהיג הארגון. סאוגוומה סיפרה כי בשהותה בטנזניה נחשפה למאואיזם שבאותו זמן נראה לה כמבטיח "גן עדן עלי אדמות", ורק ביקורים במדינות קומוניסטיות שנים לאחר מכן סילקו ממנה את שאריות המאואיזם והלניניזם.
הכישלונות של זאנ"ו ב-1966 לא הובילו לשינוי של ממש באופן פעולותיו ב-1967 או בתחילת 1968. סביר להניח שחלק מהסיבה לכך שדפוסי הפעולה של זאנ"ו לא השתנו היה שכמעט כל איש גרילה של הארגון שנתקל ברודזים נהרג או נשבה, ולכן לא הועברו לקחים אל המפקדה, ואילו העברת מסרים מן הכלא הרודזי החוצה מרודזיה הייתה אמצעי לא יעיל במיוחד. עם זאת, זאנ"ו לא שקט על שמריו, ובשני מבצעים שיזם במהלך 1968 נראה גם שיפור מסוים, גם אם לא גדול, ביכולת הלחימה של אנשיו, ואף הושם דגש רב יותר על גיוס האוכלוסייה האפריקאית.
במאמר הבא יתואר מבצע "ניקל" אליו יצא כוח משותף של זאפ"ו ושל אנ"ק ("הקונגרס הלאומי האפריקאי", מפלגה דרום-אפריקאית).
יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
* סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965 שיצא לאור על ידי מודן ומשרד הביטחון. מערכת דיומא מודה לד"ר יגיל הנקין ולהוצאות על הסכמתם לפרסום
Report