בתמונה דגל ארגון זאפ"ו
הארגונים הלאומנים האפריקאים זאפ"ו (האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית) וזאנ"ו (האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית). נתפסו לא מוכנים להכרזת העצמאות החד צדדית של רודזיה בנובמבר 1965. חוסר המוכנות נבע מגלותם מרצון של חלק ממנהיגי הלאומנים, מהעברת פעילות ארגוניהם למדינות זרות וממעצרם של רבים מהפעילים הנותרים ברודזיה. אף ששני הארגונים החזיקו בתחילת שנות השישים בבסיס תמיכה נרחב ברודזיה, והיו מאנשיהם שכבר עסקו קודם לכן בפעולות חבלה, הם נותרו ללא שיניים לאחר שהוצאו מחוץ לחוק ויצאו לארצות זרות.
לדוגמא, שני חבלנים מזאפ"ו, אמון צ'יקוויקווטה וג'ון מייסון אינדלובו היו אחראים מאוגוסט 1964 ועד שנלכדו בפברואר 1965, לארבע תקריות רימונים נגד מבני ציבור או מבנים פרטיים, תקיפת רימונים על רכבת, ארבע חבלות בקווי הרכבת, פיצוץ גשר על כביש, הטמנת מטענים בחנות, בבית מִרקחת, במפעל רהיטים ובסמוך לקולנוע. לבדו בחצי השנה שבה פעל, הצמד החרוץ היה אחראי ליותר פעולות משביצעו שני הארגונים הלאומניים גם יחד בכל השנה שלאחר הכרזת עצמאות רודזיה.
הכרזת העצמאות החד צדדית עברה בשקט יחסי ברחבי רודזיה. המשטרה שלטה במדינה ביד חזקה, ושירות הביון הרודזי לא התקשה לחדור לארגוני החתרנים במדינה (ומתברר שגם מחוצה לה). התגובות הנרחבות ביותר של האפריקאים היו הפגנה של 3,000 איש בבולוויו וסירובם של 4,000 עובדי דואר אפריקאים לחתום על הצהרת נאמנות למשטר.
מבחינת הארגונים הלאומניים חוסר פעילות היה עלול לתת הכשר לשלטון הלבן בראשות איאן סמית' ולהוכיח את טענתו כי למעט כמה מסיתים אפריקאים ברודזיה הכול מרוצים מהמצב. גם מדינות אפריקה היו עלולות להפסיק את הסיוע לזאפ"ו וזאנ"ו לו אלו היו נתפסים כארגונים קיקיוניים. דבר זה איים במיוחד על זאנ"ו, שנתפס בעיני מדינות רבות כפיצול מהתנועה הלאומנית העיקרית, אולם גם זאפ"ו לא היה פטור מחשש זה. לעיתים הוביל הדבר להצהרות שווא של ארגוני הלאומנים כדי ליצור מראית עין של פעילות. כך, למשל, במאי 1966 דיווח זאפ"ו על לחימה שלא הייתה ולא נבראה באזור אינקאי שמצפון לבולוויו, כולל פירוט השמדה של חוות אירופאיות והברחת יושביהן – הגם שלמעשה באותו אזור לא הייתה ולו חווה אירופאית אחת. סביר כי בדותה זו הושפעה מן הצורך של זאפ"ו להראות פעילות לאחר "קרב הסינויה" (שנערך ב-28 באפריל 1966) וכן מהצורך לרצות את מדינות אח"א (הארגון לאחדות אפריקה). כמובן, מערכה המבוססת רק על בדותות לא הייתה יכולה לקרב הרבה את סילוקו של שלטון סמית' וספק אם הייתה יכולה להביא מגויסים חדשים ותמיכה, בייחוד כיוון שלא היה לארגונים הלאומניים מונופול על המידע שהגיע לאפריקאים ברודזיה ומחוצה לה.
לשני הארגונים היו באותה עת מגויסים מאומנים מחוץ לרודזיה, לאחר שהוכשרו במספר ארצות – מאלג'יריה, דרך מצרים ועד סין – שבה למדו המגויסים את יסודות דוקטרינת מאו ביחס למלחמת גרילה. בייחוד נכון היה הדבר ביחס לזאנ"ו ששלח כבר ב-1963 מגויסים לסין, וב-1964-1963 היה חלק מ-"ברית קונגו" קִצרת הימים, שכללה ארגונים לאומניים בעלי קשר לסין. בנובמבר 1966 היה אחד משמונה ארגונים אפריקאים שחתמו על הצהרה שפורסמה ב-"יומון העם", עיתונה הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסינית, ושגינתה את "הרוויזיוניזם הסובייטי" באפריקה.
המאמץ להסתנן לתוך רודזיה ולפעול בה עתיד היה להימשך בעקביות, גם אם תחילה בחוסר יעילות. קן פלאוור, ראש שירות הביון הרודזי (הסי-איי-או), כתב לימים כי "מעולם לא זלזלתי בהנהגה הלאומנית על יכולתה לפתח את המערכה למרות האבדות המוקדמות, ולא יכולתי להימנע מלהעריך את ההתמדה שבה הגרילה המשיכו לבוא, בידיעה שרוב קודמיהם נהרגו או נשבו".
באותה עת האמינו זאפ"ו וזאנ"ו כי הם נדרשים לפעול כדי לבסס את מעמדם וחשבו כי פעילות זו תוכל להשפיע בטווח הקצר. באשר לביסוס מעמדם, ודאי שצדקו. למשל, בטרם "קרב הסינויה" היסס נשיא זמביה קנת קאונדה להרשות לארגוני הגרילה לפעול מתוך שטחו ודגל בהתנגדות לא אלימה – לפחות של האפריקאים. לשגריר ישראל אמר כי הפתרון היחיד הוא: "שימוש בכוח. הכוח צריך להיות בריטי" מפני ש-"פעולה בריטית משמעה עשיית סדר. אם יפעל המזרח הרי זו מלחמה אידאולוגית... אם יפעל אח"א הרי זו מלחמה גזעית [של שחורים נגד לבנים]".
אולם ב-12 במאי 1966, לאחר קרב הסינויה, הצהיר במסיבת עיתונאים כי "לצערי, דם ייאלץ להישפך" לשחרור רודזיה מידי שלטון המיעוט; "זה הבסיס המוביל להצלחה של כל תנועת שחרור לאומי". מכאן ואילך ברור היה כי המפתח להתקבל בזמביה בפרט, ובמדינות אפריקה בכלל, הוא פעולה חמושה נגד רודזיה. אף שהעדיף את זאפ"ו וראה בו כמייצג אמיתי יותר של האפריקאים ברודזיה, הסכים קאונדה לסבול, גם אם בחוסר רצון, את פעילות זאנ"ו מזמביה משום שארגון זה הוכיח שהוא מוכן לשלוח את אנשיו לקרב.
ולכן, אם במחצית הראשונה של 1966 אפשר לציין רק את קרב הסינויה מצד זאנ"ו, ואולי (ספק גדול) פעולה של זאפ"ו באינקאי – הרי במחצית השנייה של השנה התרחשו לא פחות מחמש פעולות של ארגוני הגרילה, מהן ארבע של זאפ"ו ואחת של זאנ"ו. כולן לא היו מאורגנות היטב, וכולן נחלו הצלחה זעומה.
בשנים 1972-1966 הוביל זאפ"ו בלא עוררין את הפעולות נגד רודזיה. באותן שנים היו לזאפ"ו לא פחות מ-17 היתקלויות משמעותיות עם כוחות הביטחון הרודזיים, ומספר המשתתפים בהן יחד היה כ-535 איש, ועוד 90 אנשי אנ"ק ("הקונגרס הלאומי האפריקאי", מפלגה דרום-אפריקאית). לזאנ"ו היו באותה עת 10 היתקלויות, בהשתתפות פחות מ-106 איש.
מספר ההיתקלויות הקטן יחסית של זאנ"ו לא נבע מיעילות רבה יותר של הארגון בהתחמקות מהרודזים, לפחות לא עד שנות השבעים המוקדמות, אלא מהיותו ארגון קטן וחסר פעילים. הקבוצה הגדולה ביותר ששלח זאנ"ו לרודזיה מנתה 14 איש באוגוסט 1967, וההסתננות הגדולה ביותר הייתה הראשונה, קרב הסינויה, שבה השתתפו 20 איש מארבע קבוצות נפרדות.
אגב, דו"ח מודיעיני רודזי מ-1969 ציין כי "טרוריסטים של זאנ"ו בכניסתם [לרודזיה] נודעו כעשירים של ממש, לעומת עמיתיהם בזאפ"ו". אנשי זאנ"ו נשאו לעיתים קרובות 30-20 לירות שטרלינג במטבע רודזי לאיש, ולמנהיג הקבוצה הייתה "קופה קטנה" להוצאות שונות, ואילו אנשי זאפ"ו הסתפקו לרוב ב-10 לירות שטרלינג לאיש ואף פחות מכך. ברם, לא נראה ש-"עושר" זה סייע לאנשי זאנ"ו לרכוש באותה עת השפעה בקרב האפריקאים ברודזיה, ולו מפני שלא הייתה להם הזדמנות רבה להשתמש בכספם.
ב-1969 העריך המודיעין הרודזי כי לזאנ"ו יש כ-40 איש בלבד בזמביה ועוד 80 מתאמנים בטנזניה – מול 540 אנשי זאפ"ו ואנ"ק (הרוב מן הארגון האחרון) בזמביה ו-300 מתאמנים בטנזניה. מאוחר יותר עודכן המספר הכולל של אנשי זאפ"ו ל-1,000 איש.
במאמר הבא בסדרה יתוארו מבצעי הגרילה שערך זאנ"ו בין 1966 ל-1967 וכן הדוקטרינה והאידיאולוגיה של הארגון בשנים אלו
יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
* סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965 שיצא לאור על ידי מודן ומשרד הביטחון. מערכת דיומא מודה לד"ר יגיל הנקין ולהוצאות על הסכמתם לפרסום
Report