בתמונה הקצאת הקרקעות ברודזיה בין שחורים ללבנים, 1965 (בצהוב קרקעות של לבנים, בסגול ובכתום קרקעות של שחורים ובירוק קרקעות לאומיות)
זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות החד צדדית של המושבה הבריטית רודזיה הדרומית משלטונה של בריטניה והקמת מדינת רודזיה, פרצה מלחמה בין השלטון הלבן במדינה הצעירה לבין שני ארגונים לאומנים אפריקאים – זאפ"ו (האיחוד העממי של זימבבואה האפריקנית) וזאנ"ו (האיחוד הלאומי של זימבבואה האפריקנית). במאמר זה אציג את הצדדים הניצים.
רודזיה – ממושבה למדינה
יותר ממחצית אוכלוסייתה האירופית של רודזיה הדרומית בשנות השישים של המאה העשרים הורכבה ממהגרים נכנסים שהגיעו אליה לאחר מלחמת העולם השנייה, בייחוד מבריטניה, ומצאו בה מצב חברתי נתון, בלי ידע או מודעות על ההתפתחות ההדרגתית שחוות המושביה בעשורים הקודמים.
זהות הרודזים התבססה לא על עבר משותף אלא על עתיד משותף בתרבות משותפת, ופטריוטיות רודזית הייתה חלשה מאוד אצל רבים. יחסם של רבים מהרודזים ממוצא אירופאי לרודזים האפריקאים היה מתנשא ומפלה. עם זאת, לרוב לא היו ליחס זה מסורות ומטענים של מדיניות כדוגמת ההפרדה הגזעית בדרום-אפריקה.
בשנות החמישים שאפו פוליטיקאים ליברליים יחסית – כגון סר גרפילד טוד ואדגר וייטהד, שעמדו בראש ממשלת רודזיה בשנים 1958-1953 ו-1962-1958 בהתאמה – לשפר את מצב האפריקאים.
טוד, מיסיונר ניו-זילנדי שעמד במשך בראש בית ספר יסודי לילדים אפריקאים, יזם כראש ממשלה תוכנית שמטרתה הייתה לממש את הרעיון כי כל ילד אפריקאי יזכה לחינוך בסיסי לפחות. הוא שינה חוקית את הפנייה לאפריקאים ל-"מר" במקום AM (ראשי תיבות של "זכר אפריקאי" –African Male) והתיר להם להשתייך לאיגודי עובדים, לראשוֹנָה מאז 1901. בסופו של דבר, ניסה טוד לקדם רפורמה שהייתה מעלה את שיעור האפריקאים בין המצביעים לכ-16 אחוזים, וכל הקבינט שלו קם נגדו. טוד חזר לבית ספרו, ולימים הצטרף לארגונים הלאומניים והפך ליריב המשטר.
וייטהד, שירש אותו, העביר רפורמה שאִפשרה תאורטית לעשרות אלפי אפריקאים להצביע, אם כי רובם בקטגוריה הנמוכה יותר של הבחירות (B. Roll). בפעם הראשונה יוצגו האפריקאים בבית המחוקקים ברודזיה הדרומית, בחמישה-עשר מושבים (מתוך 65). מספר בעלי זכות הבחירה האפריקאים הרשומים עלה מ-580 בשנת 1958 ל-13,019 בשנת 1962. יש הסוברים כי לו היו כל האפריקאים הזכאים פונים לרישום בפנקס הבוחרים, היה מספרם מגיע ל-50 אלף.
בחוקת 1961 שהעביר וייטהד הייתה אפשרות עקרונית כי האפריקאים ישיגו לימים רוב פרלמנטרי שכן המקומות בקטגוריה הגבוהה יותר (A. Roll) היו פתוחים למצביעים על סמך השכלתם או הרכוש שברשותם. הם לא היו מוגבלים גזעית גם אם באותו זמן היו הדרישות גבוהות במכוון כדי להבטיח שיצביעו רק אפריקאים משכילים או בעלי רכוש, שנתפסו כראויים להצביע, ורוב האפריקאים לא היו זכאים להצביע לקטגוריה זו.
החוקה אושרה ב-1961 ברוב של שני שלישים מן המצביעים הרשומים (שהיו רק מיעוט האוכלוסייה האירופאית, לא כל שכן האפריקאית). עם כל זה, כפי שגילה וייטהד, להוותו, לא היה פירוש הדבר שהבוחרים היו בעד הרפורמות הפוליטיות שלו במלואן, אלא שהיו בעד חוקה שתקנה לרודזיה הדרומית אפשרות של עצמאות מבריטניה. בבחירות של 1962, שבהן הבטיח למנות שר אפריקאי ראשון אם ייבחר שוב, נחל וייטהד מפלה ניצחת. מתוך 50 המושבים הלבנים-בפועל, זכתה מפלגתו, ה-UFP ב-15 בלבד. בשאר שלושים-וחמישה המושבים זכתה "החזית הרודזית" (RF), מפלגה שמרנית יותר שהוקמה באותה שנה. ה-UFP זכתה ב-14 מתוך 15 המושבים האפריקאים-בפועל, אך די היה לה ב-1870 קולות כדי להשיג זאת, שכן פחות מ-2,600 בוחרים אפריקאים (כרבע מבעלי זכות הבחירה) טרחו להצביע, בעיקר מפני שווייטהד נקט יד קשה נגד ארגוני הלאומנים האפריקאים ונגד מפלגותיהם, זלזל בשאיפותיהם והיה אחראי למתן סמכויות חירום מרחיקות לכת לכוחות הביטחון.
עליית "החזית הרודזית" הושפעה גם מחשש האירופאים מהתקוממות נוסח המָאוֹ-מָאוֹ בקֶניָה או מצב של תוהו ובוהו המלווה ברציחות של לבנים ובגל פליטים כפי שאירע בקוֹנגוֹ באותן שנים. חשש זה החריף בעקבות ההפגנות האלימות וההצהרות הלוחמניות של הארגונים האפריקאיים הלאומניים ברודזיה. בשל חששות אלה לא היה ברודזיה ביקוש לבשורת "הרב-גזעיות" (Multiracialism) של וייטהד וחבריו.
מפלגת ה-UFP האמינה ברפורמות מדורגות כדוגמת אלו שהקנו למעמד הפועלים בבריטניה זכות הצבעה ושוויון מלא – בתהליך שנמשך מ-1832 ועד 1918. עבור הלאומנים האפריקאים הדבר היה מעט מדי ומאוחר מדי. עבור רוב הרודזים האירופאים היה הדבר יותר מדי ומהר מדי.
הגורם הדומיננטי ב"חזית הרודזית" היה איאן דגלאס סמית', יליד רודזיה, טייס קרב לשעבר בחיל האוויר המלכותי הבריטי, שב-1943 נפצע בתאונה ומחצית פניו נותרה משותקת; למרות זאת חזר לשירות קרבי. ב-1944 הופל באיטליה ובילה כמעט חצי שנה מאחורי קווי האויב. אחרי כן חזר שוב לשירות. סמית' היה חוואי וחבר בית המחוקקים הצעיר בתולדות רודזיה הדרומית; הוא לא היה נואם גדול, אולם נראה שהשפעתו על ציבור בוחריו הייתה עצומה. הוא היה עתיד לכהן בתפקיד ראש הממשלה מאפריל 1964.
בנובמבר 1963 הצהיר סמית' כי כיוון שרודזיה הדרומית ויתרה על אפשרות העצמאות לטובת הקמת הפדרציה המרכז-אפריקאית, הרי עתה, לאחר שזו התפרקה: "ההגינות [מחייבת ש]אנו צריכים לקבל את הדבר הזה ששמו עצמאות". השחורים לא נתפסו בעיניו כמוכנים להשתתף בשלטון בעתיד הנראה לעין. האם, שאל סמית' רטורית, המדינות שקיבלו עצמאות או "עתידות לקבל את עצמאותן... האם הן המשיכו [לנהל את השלטון] לפי סטנדרט הכללים והמוסר הבריטי, דמוקרטיה הגונה, או שהקריאה הזו ל[בחירות של] אדם אחד, קול אחד, בהכרֵח מובילה למצב שבו יש רק מועמד אחד?". ב-20 במאי 1964 הצהיר, כבר כראש ממשלה, כי "לא נוותר על הרמה התרבותית שאליה הגענו במאבק של עשרות שנים... נואשם בטיפשות הגדולה ביותר אם ניתן לאפריקנים ייצוג גדול מזה בבית הנבחרים. זה יהיה צעד שטני".
הצהרות ארגוני הלאומנים האפריקאים תרמו אף הם לדעת סמית' ולתומכיו; בהצהרת המדיניות של הארגון הלאומני האפריקאי זאנ"ו (ראו להלן) מאוגוסט 1963, נאמר כי "זאנ"ו יקים מדינה לאומנית, דמוקרטית, סוציאליסטית ופן-אפריקאית". הלבנים ברודזיה פירשו מילים אלה כמלמדות על כוונה לרודנות קומוניסטית, גם אם זאנ"ו טען שמדינתו תוקם: "בתוך אחוות מדינות אפריקה וחבר העמים הבריטי".
גישתו של סמית' הובילה לסכסוך ישיר עם בריטניה, שהסכימה לעצמאות רק בתנאי שתכלול זכויות שוות לאפריקאים, עיקרון שנודע כ-NIMBAR – No Independence Before Majority Rule.
לאחר שזמביה ומלאווי קיבלו עצמאות ב-1964, נותרה רודזיה הדרומית המושבה הבריטית היחידה באפריקה הדרומית. באותה שנה עלתה לשלטון בבריטניה ממשלת הלייבור בראשות הרולד וילסון. בינו לבין סמית' שרר תיעוב הדדי, אישי ואידיאולוגי כאחד. הסיכוי שבריטניה תכיר בעצמאות רודזיה הדרומית צנח כמעט לאפס.
מנהיגי רודזיה הרגישו כי עליהם לנקוט צעדים מרחיקי לכת כדי לשמר את המשטר הרודזי ונהנו מתמיכת רוב של האירופאים. כבר במרץ 1964, לאחר השבעת בית המחוקקים החדש: "היו דיבורים ברחבי המדינה על הכרזת עצמאות חד-צדדית". הצבא החל לשקול את ההשפעות של הכרזת עצמאות חד-צדדית לפחות כשנה קודם שאירעה למעשה.
המסלול להתנתקות לא היה בלתי-נמנע, אך היה צפוי. כפי שניסח זאת מסמך מטה צבאי רודזי באוגוסט 1965, מעמדה של רודזיה כ-"בעיה ה'קולוניאלית' האחרונה של בריטניה באפריקה", מוביל לכך ש-"עצמאות לרודזיה בצורה זו או אחרת היא הכרחית", והיא יכולה לבוא רק באחת משתי צורות – הסכם או תפיסת השלטון. ממשלת רודזיה מאמינה כי "שלטון רוב – איש אחד, קול אחד – משמעו הרס העתיד הפרוגרסיבי של הטריטוריה", ואילו "הלאומנים האפריקאים דורשים רק דבר אחד – שלטון רוב עכשיו!".
ב-6 במאי 1965 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 202, הקוראת לבריטניה ולכל חברי הארגון שלא לאפשר הכרזה רודזית חד-צדדית על עצמאות ללא שוויון זכויות לכול. למחרת זכתה "החזית הרודזית" בכל חמישים המושבים האירופאים בבחירות ברודזיה ופתחה בהכנות סמויות להכרזת עצמאות חד-צדדית.
בסוף אוקטובר 1965 הסתיים סבב שיחות בין בריטניה לרודזיה בקיפאון מוחלט. ב-2 בנובמבר הצהיר סמית' כי "הפערים [בין רודזיה לבריטניה] רחבים ובלתי-ניתנים לגישור [מ]כפי שהיו אי-פעם". שבוע אחרי כן נפרס צבא רודזיה בכוננות הגנה.
ב-11 בנובמבר 1965 הצהיר סמִית' על עצמאות רודזיה, שלא הייתה עתידה להיות מוכרת בידי שום מדינה.
מפה של המושבה הבריטית רודזיה הדרומית לפני הכרזת העצמאות
זאפ"ו
הארגון הלאומני הכלל-רודזי הראשון קם ב-1957. זה היה הקונגרס הלאומי האפריקאי של רודזיה הדרומית (Southern African National Congress – SRANC). בראשות ג'ושוע אינקומו (Nkomo).
הגם שהקונגרס לא היה אלים ופריסתו הייתה מוגבלת (וכמוה גם התמיכה העממית בו) די היה בכך כדי להדאיג את ממשלת רודזיה הדרומית. ב-26 בפברואר 1959, עצרה הממשלה במעצר מנהלי רבים מאנשי הקונגרס בטענה כי הסיתו לאלימות והתכוונו לחולל מהומות. איש לא הורשע, ולא נחשפו ראיות. היו שסברו שהדבר היה רק תירוץ עבור הממשלה להעביר תקנות חירום. אינקומו חמק ממעצר כי היה מחוץ לרודזיה. במרוצת החודשים הבאים הקים משרדים בגלות וביקר בארצות רבות, ביניהן בריטניה ומצרים, כדי לנסות ולגייס תמיכה לעניין הלאומני.
מעצר אנשי הקונגרס פינה את הזירה לצעירים. רבים מהם היו לוחמניים יותר מעמיתיהם המבוגרים. לא זו אף זו, רבים מן העצורים היו מורים, ועצירתם פגעה במערכת החינוך האפריקאית, שמצבה מלכתחילה היה נחות מאוד ביחס למערכת החינוך האירופית.
את מקומו של הקונגרס ירשה המפלגה הדמוקרטית הלאומית, שחרתה על דגלה את הסיסמאות "אדם אחד, קול אחד" ו-"חירות עכשיו". אינקומו מונה לנשיאה וחזר לרודזיה בנובמבר 1960. בתוך כשנה היו במפלגה 87 אלף חברים.
בשנים אלו הייתה עלייה ניכרת ברטוריקה אלימה ומחאות אלימות, כולל הצתת בתיהם של מתנגדים פוליטיים או אנשי אֵלִיטָה אפריקאים המזוהים עם המשטר הלבן.
השלב הבא בהתפתחות הארגונים הלאומניים היה המאבק בחוקת 1961 שכונן השלטון הלבן במושבה. אינקומו הסכים תחילה לחוקה אך בתוך זמן קצר חזר בו בשל לחץ כבד של הנהגת מפלגתו. בדצמבר 1961, כאשר הבינו הלאומנים כי בריטניה אינה מתכוונת לטרפד את החוקה, פרצו שוב מהומות נרחבות. בתגובה, השלטון הלבן במושבה הוציא את המפלגה הדמוקרטית הלאומית אל מחוץ לחוק ב-9 בדצמבר 1961.
אינקומו ושאר מנהיגי הארגון לא נעצרו, ומייד הקימו את "האיגוד של אנשי זימבבואה האפריקאים" Zimbabwe African Peoples Union – ZAPU)). עלה בידיהם לגייס תמיכה רחבת היקף בכל רחבי רודזיה. זאפ"ו גם הצליח להפוך את שאלת רודזיה הדרומית לשאלה בין-לאומית. בפברואר 1962 נאם אינקומו לפני האו"ם, וב-23 בו התקבלה החלטה 1745, והיא קראה לבחון אם הגיעה רודזיה הדרומית למצב של "שלטון עצמי". בעקבותיה באה החלטה 1747 ב-12 ביוני 1962, והיא קבעה כי התשובה שלילית והדרך לשלטון עצמי עוברת בבחירות כלליות לפי העיקרון של "אדם אחד, קול אחד".
הקמת זאפ"ו סימנה שלב נוסף בהקצנה הלאומנית האפריקאית, בהיותו הארגון הראשון שפנה בצורה כמעט מוצהרת לאלימות כדרך להשגת מטרות פוליטיות.
הארגון הקים כבר בראשיתו משרד ל-"עניינים ציבוריים", שהיה אחראי לגיוס אפריקאים לשם הכשרה צבאית ואימוני חבלה מחוץ לרודזיה. כן החליט להבריח נשק ותחמושת לרודזיה כדי להכין תשתית למאבק חמוש בשלטון הלבן. כבר ב-1962 התאמנו תריסר אנשי זאפ"ו במצרים בפיקוחם של מדריכים סובייטים. קבוצה אחרת התאמנה בסין, ואחרים כנראה (הגם שיש מחלוקת לגבי נקודה זו) התאמנו בברית המועצות ושבוּ לרודזיה הדרומית. בספטמבר 1962 הבריח אינקומו עצמו במטוס "אייר פראנס" כשני תריסרים של רובי סער, תחמושת, מחסניות ורימונים, ממצרים לטנזניה ומטנזניה – לצפון רודזיה ומשם לדרומה. לימים סיפר אינקומו כי העלה את רימוני היד בתיקו אל המחלקה הראשונה. צוות המטוס העלים עין מתכולת הכבודה, אולם גבה ממנו 300 ליש"ט על "מִטען עודף".
באמצע 1962 הופצו כרוזים בחתימת "גנרל צ'דו" (Chedu) הקוראים ל"מהפכה בזימבבואה", והביאו איתם גל הצתות, איומים והתקפות על נציגי השלטון, על השוטרים וכן הלאה. כנופיות צעירים השתוללו ברחובות העיירות האפריקאיות והִכו כל חשוד שהתנגד. רבים מהחברים האפריקאים במפלגת השלטון נאלצו לוותר על פנקסי החבר שלהם פן יבולע להם. במקרה אחד הודיעו פורעים לאשתו של שוטר כי הוא חייב "להצטרף מחר לזאפ"ו".
"הצלחתו" של גל זה הייתה זעומה יחסית (הישגו הזכור ביותר היה הצתת יער השייך לחברת דרום אפריקה הבריטית) אולם הוא גרם לאבדות בנפש: באוקטובר 1962 רצחה כנופיה בשריפה איש מילואים אפריקאי של המשטרה בדרכו לביתו וגם הציתה בית של תומך משטר אפריקאי באופן מכוון כשילדיו בפנים (שכנה חילצה אותם בשלום). אירופאי מצא את איש המילואים הגוסס שכוב בשולי הדרך, והאיש ביקש ממנו: "החזק את ידי, אדוני, אני גוסס", משפט שהפך לכותרתו של ספר סיפורת רודזי מאוחר יותר.
לפי "הספר הלבן" שהוציאה ממשלת רודזיה בספטמבר 1962, היה הארגון אחראי ל-33 פצצות תבערה, לתקיפות של 18 בתי ספר ותשע כנסיות, ל-11 תקיפות של שוטרים וכן הלאה. באופן תמוה כלל פירוט מעשיו הרעים של זאפ"ו גם שבירת חלונותיו של משרד זאפ"ו בסינויה (Sinoia, כיום Chinhoyi) בסוף אוגוסט.
ב-20 בספטמבר 1962 הוצא זאפ"ו אל מחוץ לחוק ברודזיה.
ג'ושוע אינקומו, מנהיג ארגון זאפ"ו
זאנ"ו
הוצאת זאפ"ו מחוץ לחוק מצאה את אינקומו שוב מחוץ לרודזיה הדרומית. הוא לא מיהר לחזור אליה, וכשסוף סוף עשה זאת, הועבר עם עמיתיו לשהות בתנאי הגבלה בשמורה ליד פלאמטרי, סמוך לבולוויו. באפריל 1963 שכנע את עמיתיו לנטוש את המושבה ולהקים ממשלה גולה בטנזניה. לימים האשימוהו רבים מעמיתיו כי רצה להתחמק מרודזיה ולהמשיך במסעות נוחים בעולם. הוא ותומכיו טענו כי ההאשמות נבעו מתאוות כוח של חלק מראשי זאפ"ו, ואף ייחסו להם מזימה להתנקש בחייו.
גורם מעורר מחלוקת אחר היה המאבק בין סין לברית המועצות על הגמוניה באפריקה. זאפ"ו היה מקורב לברית המועצות עד כדי כך שגזבר הארגון, ג'ייסון מויו, דחה באפריל 1963 את הצעת סין לסייע בנשק ובכספים. קבוצה אחרת בארגון בראשות אִינדַבָּנִינגִי סִית'וֹלֶה, הייתה מעוניינת לקבל את ההצעה, והסינים עודדו את הקבוצה לפרוש.
לבסוף, המחלוקת העלתה אל פני השטח מתחים שבטיים על רקע החלוקה בין שבטי האִינדֵבֶּלֶה, שאינקומו השתייך אליהם, לשבטי השוֹנָה, שאליהם השתייכו גורמים בזאפ"ו כגון סית'ולה והרברט צִ'יטֶפּוֹ, עורך הדין האפריקאי הראשון ברודזיה.
ביולי 1963 התפצל זאפ"ו. אינקומו ותומכיו הקימו את ה-PCC-ZAPU, שבמהרה הפך שוב לזאפ"ו סתם, ואילו סית'ולה, צ'יטפו ורוברט גבריאל מוּגַאבֶּה (Mugabe), מזכיר זאפ"ו לענייני יחסי ציבור, הקימו את האיגוד הלאומי האפריקאי של זימבבואה (Zimbabwe African National Union – ZANU). כולם היו בני שוֹנה.
מוגאבה היה בן למשפחה מפורקת. שניים מששת אחיו מאימו נפטרו בילדותו, ואביו נטש לבולוויו, ושם נשא אישה שנייה והעמיד ממנה שלושה ילדים. הוא גדל בבתי ספר של המיסיון ובילה את רוב זמנו בקריאה. את השכלתו רכש בדרום-אפריקה, ושם התוודע לכתבי מרקס. לאחר שסיים תואר באנגלית ובהיסטוריה שימש מורה ברודזיה הצפונית, ברודזיה הדרומית ובגאנה. (שם הכיר את אשתו סאלי שנישאה לו למרות התנגדותם של חלק ממקורביו). מוגאבה הצטרף למפלגה הדמוקרטית הלאומית ב-1960, ואחרי כן לזאפ"ו ולזאנ"ו. ב-1964 נעצר ובמהלך שהותו בכלא הגיע לעמדת בכורה בין עצורי הארגון, אם כי יש מהעצורים שטוענים שהוא נבחר להחליף את מנהיג זאנ"ו סית'ולה בעיקר כי נתפס כברירת מחדל.
ב-1966 מת בנו הראשון של מוגאבה במלריה. הרודזים סירבו לשחררו ללוויה (אף שכאשר נפטר אביו של סית'ולה, אז מנהיג זאנ"ו, אִפשרו לו הרודזים משום מה לצאת ללוויה ללא קשיים). רק ב-1974 שוחרר, בזיקה לשיחות בין הרודזים ללאומנים, ובמהרה נמלט למוזמביק והפך למנהיג זאנ"ו.
מוגאבה החזיק ביכולת לדבר בשני קולות: האחד "מלומד ופדגוג, משכיל ובהיר". בזכות יכולת זו הפך רבים במערב לאוהדיו, כולל נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, שהזמינו כראש ממשלת זימבבואה לבית הלבן, והצהיר כי מוגאבה אינו רק "מנהיג של רפובליקה גדולה חדשה אלא גם מנהיג עולמי ראוי לציון, המדגים את ההיבטים המשובחים ביותר של האנושות". מן הצד השני היה יכול מוגאבה להיות, בייחוד בשנים מאוחרות יותר, חסר מעצורים, דמגוג ה-"שואג קלישאות של המהפכה", כגון "הלבנים יישחטו", ולהטיל אימה על אירופאים ועל אפריקאים כאחד.
רוברט מוגאבה, 1979
זאפ"ו וזאנ"ו לפני הכרזת העצמאות של רודזיה
במשך כשנה אחת נאבקו זאפ"ו וזאנ"ו זה בזה, לעיתים באלימות, לשביעות רצונו הברורה של המשטר הלבן במושבה, וככל הנראה אף בסיוע הפעיל של סוכנות הביון של רודזיה הדרומית, הסי-איי-או Central Intelligence Organization – CIO)).
מאז עלייתה של מפלגת "החזית הרודזית" בהנהגת סמית' לשלטון במושבה, נדחקו הלאומנים מאזורי העיר. גלי מהומות דוכאו בחוזקה, קמפיין יעיל פגע בתמיכה בהם, ומנהיגיהם נעצרו – ולא רק הבכירים שבהם. ב-1964 נעצרו כמעט מחצית מ-4,379 האפריקאים שנעצרו לפי חוקי החירום בין השנים 1964 ל-1979. עציר אחד, איש האיגודים המקצועיים של עובדי הרכבת ד"מ אוֹמבּידזוֹ ((Mbidzo, נעצר ב-1959, שוחרר ב-1961; נעצר שוב ב-1964, שוחרר ב-1970; ונעצר בשלישית ב-1973, בגיל שישים. אומבידזו לא היה דמות חשובה במיוחד, ולא מילא תפקיד בכיר במאבק הלאומני. ב-1980 היה עתיד להתמודד בחוסר הצלחה על מקום בבית הנבחרים מטעם מפלגתו של הבישוף אבל מוזורווה. עצם פעילותו הפוליטית הספיקה כדי שייכלא כמעט שני עשורים.
באוגוסט 1964, כאשר זאפ"ו וזאנ"ו הוצאו באופן רשמי מחו לחוק, נואשו שני הארגונים מפעולה בתוך רודזיה ומפעולות פוליטיות, והעבירו את עיקר פעילויותיהם לארצות אחרות – זאפ"ו בזמביה ו-זאנ"ו בטנזניה. בדיעבד, החלטה זו כנראה הייתה טעות קשה. רוב המבנה הארגוני של שני הארגונים בתוככי המושבה קרס, ובשנים הבאות התקשו זאפ"ו וזאנ"ו לגייס תמיכה בתוך רודזיה וסבלו ממחסור במודיעין עדכני.
ב-1965 כבר היו לזאפ"ו 447 אנשים בעלי הכשרה צבאית כלשהי, בעיקר בזכות אימונם בארצות הגוש הסובייטי. בתחילת 1965 יצר זאפ"ו את "אגף העניינים המיוחדים". שם כיסוי לאגף הצבאי, ובו מפקד, קצין מודיעין וסיור, קצין הספקה וקצין מבצעים וכוח אדם. שאיפת זאפ"ו "ליצור בסיס לצבא" לא תאמה את יכולותיו המבצעיות המוגבלות מאוד. זאפ"ו טען לימים כי כבר בספטמבר 1962 הפעיל בתוך רודזיה אנשי גרילה שאומנו במדינות זרות, אולם למעשה, הפכו אלה לגורם בעל חשיבות מספרית כלשהי רק מ-1964 והלאה.
ב-1991 טען דוּמִיסוֹ דַבֶּנגווָה (Dumiso Dabengwa), המפקד המוכשר של מחלקת המודיעין של זאפ"ו בזמן המלחמה, כי "בשל מאמצינו היו מעשי חבלה רבים באינטרסים של האויב ב-1965". הוא הגזים: כמה עשרות אנשים מכל ארגון הסתננו לרודזיה באותה שנה, רובם נתפסו או נהרגו, ולפחות לפי דוחות המודיעין הרודזי השפעתם הייתה זעומה.
זאנ"ו, שהערכה רודזית טענה כי הוא ארגון חלש ו-"גוסס" (אף כי הארגון טען שיש לו יותר ממאה אלף מחזיקי תעודות חבר), פנה גם כן למדינות זרות כדי לקבל סיוע, אם כי תחילה בפחות הצלחה. לפחות 54 מאנשיו אומנו אימונים צבאיים בגאנה ברבע הראשון של 1965. הוא אף הרחיק עד ישראל כדי לקבל ממנה סיוע כלכלי אף כי בקשותיו לסיוע צבאי נדחו. סית'ולה ביקר בישראל במרץ 1963, וכבר אז דיבר על רצונו של זאנ"ו להכשיר את אנשיו בלחימת גרילה. ביולי 1964 ביקר בישראל גם מוגאבה, והצהיר במהלך ביקורו כי "מה שיש להם כיום בתנועה הרי זה הודות לתמיכת ישראל". גם אנשי זאפ"ו ביקרו בישראל, אך אינקומו לא טרח להגיע אף שהוזמן.
סביר להניח שההחלטה הסופית של שני הארגונים לבחור בדרך המאבק האלים הושפעה גם מהקמת הארגון לאחדות אפריקה (Organization of African Unity – OAU) על ידי 31 מדינות אפריקאיות בספטמבר 1963. בנושא רודזיה תמך הארגון לאחדות אפריקה בלחץ פוליטי למטרת השגת שלטון הרוב, אולם המודיעין הרודזי חשש כי הארגון יעבור לתמוך במאבק מזוין תוך זמן קצר, ובהחלט סביר שגם הלאומנים חשבו כך. בקונגרס הראשון של זאנ"ו במאי 1964, הוסמכה ההנהגה המרכזית שלו לפעול לטובת: "חיסול מוצלח של הקולוניאליזם [ב]מדינה באמצעות מאבק מזוין".
המאמר הבא בסדרה יתאר את תחילת המאבק הצבאי בין הצדדים לאחר ההכרזה החד צדדית של רודזיה על עצמאות.
יגיל הנקין הוא ד"ר להיסטוריה צבאית, עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון
* סדרת מאמרים זו מבוססת על הספר כדגים בסבך: רודזיה במלחמה, 1980-1965 שיצא לאור על ידי מודן ומשרד הביטחון. מערכת דיומא מודה לד"ר יגיל הנקין ולהוצאות על הסכמתם לפרסום
Report