אהרן ברק ושחיקת אמון הציבור בבית המשפט העליון

ראיתי קטעים מההפגנה מול ביתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, ואני מגנה בכל תוקף קריאות מסוימות שהושמעו שם ושאיני מוכן לחזור עליהן כאן. העדפת נאצות וקריאות שטנה על פני ביקורת עניינית היא לא תופעה חדשה אבל נדמה שבתקופה האחרונה היא החמירה הרבה יותר. אירועי החודשים האחרונים מלמדים כי תופעה מדאיגה אחרת – השחיקה המתמשכת באמון הציבור בבית המשפט העליון – הגיעה למצב כה חמור עד שהיא מאיימת על התפרים המחברים את החברה הישראלית.

חשוב להבין כי הרפורמה המשפטית נולדה עקב אובדן האמון של חלקים נרחבים מהחברה הישראלית בבית המשפט העליון. זוהי סוגיה חברתית מעוררת דאגה ולא משנה אם אתם תומכים ברפורמה או מתנגדים לה. גם אם הרפורמה המשפטית לא תצא אל הפועל בסופו של דבר, חוסר האמון בבית המשפט העליון לא ייעלם אלא רק ילך ויעמיק.

אבל לא תמיד כך היה המצב. למעשה, בעבר הלא רחוק זכה בית המשפט העליון לאמון ציבורי נרחב.

ירידת האמון בבית המשפט העליון

בתקופת נשיאותם של מאיר שמגר, משה לנדוי ושמעון אגרנט, זכה בית המשפט העליון לאמונם של כמעט כל אזרחי ישראל. בשנה לפני שברק מונה לנשיא, נתנו 96 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית אמון בבית המשפט העליון (ראו "מדד-דיומא – אמון הציבור בבג"ץ בשנת 1994 (בקרב נסקרים יהודים) על פי הספר "בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית").

ידועה המימרה כי לבית המשפט העליון אין ארנק ולא חרב, אלא רק אמון הציבור. אפשר לומר כי המהפכה המשטרית שחולל ברק, אמנם העניקה לבית המשפט העליון ארנק וגם חרב, אבל זאת במחיר פגיעה קשה באמון הציבור במוסד זה. על פי המדד שעורך פרופ' אריה רטנר ב-23 השנים האחרונות, ירד שיעור האזרחים היהודים המביעים אמון רב בבית המשפט העליון מ-79 אחוזים בשנת 2000 (עדיין שיעור אמון גבוה למדי) ל-43 אחוזים בשנת 2022 (ראו "מדד-דיומא – שיעור המביעים אמון רב בבית המשפט העליון (נסקרים יהודים) על פי מדד אמון הציבור במערכות החוק והמשפט"). המדד של המכון הישראלי לדמוקרטיה מספר סיפור דומה ביחס לכלל אזרחי ישראל, כאשר אמון הציבור בבית המשפט העליון ירד מ-70 אחוזים בשנת 2003 ל-41 אחוזים בשנת 2022 (ראו "מדד-דיומא – אמון הציבור בבית המשפט העליון על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה"). כשברק התמנה לנשיא בית המשפט העליון, היה זה בית משפט של העם כולו, אבל כיום זה בית משפט של פחות ממחצית מהעם.

אך המצב האמיתי גרוע הרבה יותר ממה שמדדי אמון הציבור הכלליים מלמדים. בית המשפט העליון נהנה כיום מאמון גבוה רק מצד השמאל הפוליטי וחלק מהמרכז (ראו "מדד-דיומא – אמון הציבור בבית המשפט העליון לפי מחנה פוליטי (נסקרים יהודים) על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2022"). הימין, המסורתיים, הדתיים, החרדים והערבים, אינם רוחשים אמון לבית המשפט העליון (ראו "מדד-דיומא – אמון הציבור בבית המשפט העליון לפי מיקום על הרצף חילונים-חרדים (בקרב נסקרים יהודים) על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2022" וגם "מדד-דיומא – אמון הציבור בבית המשפט העליון לפי קבוצת לאום על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2022").

האחריות

אפשר לתרץ שלל תירוצים למצב הזה, ובקרב המתנגדים לרפורמה נשמעים תילי תילים של הסברים מדוע הירידה החדה באמון הציבור בבית המשפט העליון בעצם אינה חשובה במיוחד, אבל האמת ברורה כשמש. בית המשפט העליון שהפך תחת הנהגתם של ברק וההולכים בדרכו למוסד רב עוצמה, נטול מגבלות וחסר מעצורים שאין כדוגמתו בשום שיטת משפט בעולם, איבד את אמונו של רוב הציבור הישראלי, מלבד אותו קבוצה חברתית-פוליטית שמממשת את המאוויים השלטוניים שלה דרכו (יש לציין שהשמאל וחלקים מהמרכז מעדיפים לשלוט דרך בית המשפט העליון משום שהם לא מסוגלים, ולמעשה לא מעוניינים במיוחד, לשכנע את רוב העם לתמוך בדרכם).

והאחריות למציאות העצובה והמדאיגה הזו, נופלת, במידה רבה, על כתפיו של אהרן ברק.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל