בתמונה (מימין לשמאל) אליעזר גולדברג, דב לוין, יצחק זמיר
לא תהיה זו הגזמה לומר שהפרויקט החוקתי הישראלי נולד וגם הגיע לשיאו בפסק הדין בעניין בנק המזרחי (ע"א 6821/93). בעניין מרבורי נגד מדיסון, לכאורה המקבילה האמריקאית לפרשת בנק המזרחי, פסק דין הקצר יחסית באורך של 40 עמודים השאיר שאלות רבות ללא מענה. פסק הדין בעניין בנק המזרחי ניסה ב-338 עמודיו לענות על כל (או על הרבה) שאלות של המשפט החוקתי ובמובן מסוים הוא משקף תמונה נאמנה של המשפט החוקתי הישראלי גם רבע מאה מאוחר יותר.
השאלות הבסיסיות של הסמכות המכוננת, האם לבית המשפט יש סמכות לפסול חוקים, והאופן בו יש לבצע ביקורת שיפוטית באמצעות פסקת ההגבלה – קיבלו מענה מקיף בעניין בנק המזרחי. פסקי דין מאוחרים לא שינו את קביעותיו אלו באופן משמעותי.
בנק המזרחי הוא פסק דין קאנוני, שגם נכתב מתוך ראייה שעליו להיות קאנוני. כך, למשל, פרט שאולי לא רבים יודעים, הוא שהיועץ המשפטי לממשלה לא היה מיוצג כלל בעת הדיונים בכל התיקים השונים שנידונו בבתי המשפט המחוזיים. בית המשפט צירף אותו לערעור, לבקשת אחד העותרים, כנראה משום שהשופטים הבינו את חשיבות התיק ורצו לכתוב פסק דין משמעותי.
כל מי שמלמד (או לומד) את פסק הדין בעניין בנק המזרחי עוסק, כמעט באופן בלעדי, בשלוש חוות הדעת המרכזיות של נשיא בית המשפט העליון היוצא מאיר שמגר, של נשיא בית המשפט העליון ברק ושל השופט מישאל חשין. יש בכך הגיון, שכן חוות דעת אלה עוסקות באריכות בשתי הסוגיות המרכזיות בפסק הדין – האם לכנסת עוד נותרה סמכות מכוננת, והאם בסמכותו של בית המשפט לפסול חוקים הפוגעים בחוקי היסוד? לצד חוות דעת אלה קיימות גם חוות דעת של השופטים האחרים שישבו בהרכב: השופטים דב לוין, יצחק זמיר, אליהו מצא, גבריאל בך, אליעזר גולדברג וצבי טל. אלה "נשתכחו" עם השנים ואני מהמר שהן כמעט ולא נלמדות כיום בקורסים במשפט חוקתי.
אך מדוע חוות הדעת הללו חשובות? אני חושב שחלק מהחשיבות שלהן טמונה בעצם היותן "נשכחות". מדוע פסקי דין מסוימים הופכים להיות חשובים ומרכזיים ונלמדים ומדוע אחרים לא? תשובה אפשרית היא שפסקי הדין של שמגר, ברק וחשין התייחסו לכל הסוגיות באופן ממצה. ואולם, דווקא בשל כך, יש חשיבות לתת את הדעת לסוגיות שהטרידו את שאר השופטים, גם כאשר הסוגיות העיקריות באו על פתרונן. לכן מעניין לראות מה נתפס כחשוב אז, מה היו החששות, מה הצריך הנמקה וביסוס נוספים, וכיצד הדברים נראים כיום במבט לאחור.
במאמר זה אתאר שלוש סוגיות שנדונו בחוות הדעת ה-"נשכחות", תוך התייחסות למשמעותן של סוגיות אלה הן בשעת כתיבתן והן במבט לאחור. מדובר בסוגיית נטלי ההוכחה, בתיאוריית הזכויות של המשפט החוקתי הישראלי, ובביסוס הביקורת השיפוטית לצד החרדה מפני השימוש בה.
סוגיית נטלי ההוכחה
חלק מפסק הדין בעניין בנק המזרחי הוקדש לשאלת נטלי ההוכחה. מכיוון שהיה זה פסק הדין הראשון שניתח באופן שיטתי את רכיביה של פסקת ההגבלה, היה כמובן צורך להבהיר מי נושא בנטל של הוכחת מרכיביה השונים. זוהי כמובן שאלה קריטית שעשויה להכריע את גורלן של עתירות לשבט או לחסד. ואולם, החשיבות של נטלי ההוכחה במשפט חוקתי עומדת ביחס הפוך למספר המילים שהוקדשו לסוגיה זו בעניין בנק המזרחי. בעוד שכל השופטים הסכימו שהנטל על הוכחת הפגיעה בזכות הוא על העותר, המחלוקת סבה סביב סוגיית הוכחת הרכיבים השונים בפסקת ההגבלה ובפרט הוכחת רכיב התכלית הראויה ומבחני המשנה של המידתיות.
כך, למשל, גולדברג סבר שחזקת החוקתיות מטילה את נטל השכנוע על מי שטוען נגד תוקפו של החוק. לעומתו, מצא סבר שבשלב הראשון של הדיון, על הטוען לפגיעה בזכות יסוד מוגנת בעלת אופי כלכלי להוכיח את הפגיעה, ולאחר מכן הנטל נחלק בין הצדדים. על המדינה לשכנע כי הפגיעה היא לתכלית ראויה, והאמצעי שנבחר מתאים להשגת אותה תכלית. הצד השני צריך להוכיח, שניתן היה לבחור באמצעי חלופי שפגיעתו פחותה. ואילו בך סבר כי נקודת המוצא היא שהחוק מוחזק כאילו התקבל כדין. לפיכך, הצד התוקף את החוק נושא במלוא הנטל להוכיח שהחוק בטל. הדבר נובע מחזקת החוקתיות, ומתוך הידיעה של המחוקק כי יש חוקים רבים שפוגעים בזכויות כעניין של שגרה. לוין, לעומת זאת, הביע דעה לפיה חזקת החוקתיות לא משפיעה על נטל ההוכחה בשלב הוכחת התקיימות רכיבי פסקת ההגבלה. הנטל על הטוען לתקפות החוק להוכיח את כל מרכיביה. במובן זה, לוין ביקש להגביר את ההגנה על זכויות האדם ולא אפשר למדינה ליהנות מחזקת החוקתיות ברגע שהוכחה פגיעה.
הדיון החוקתי בעניין נטלי ההוכחה נזנח באופן יחסי לאחר פרשת בנק המזרחי. במאמר של ברק שפורסם כחמש-עשרה שנים לאחר פסק הדין, הדיון עדיין נסוב, רובו ככולו, על פסק הדין ולא על התפתחויות מאוחרות לו (אהרן ברק, "נטל ההוכחה ופגיעה בזכויות חוקתיות"). עם זאת, דיון יסודי בסוגיית הנטלים כמעט ולא נערך מאז עניין בנק המזרחי (חריג לכך היה הדיון בעניין עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי, בג"ץ 366/03, ואולם הדיון שם עסק בעיקר בשאלת הפגיעה בזכות). הסוגיה אמנם נראתה חשובה בזמנו אבל בפועל היא לא התבררה כחשובה כלל. מדוע?
אחרי יותר מרבע מאה, קשה לטעון שנטלי ההוכחה משחקים תפקיד משמעותי בדיון החוקתי. נטלי ההוכחה מתייחסים להוכחת העובדות, לא להוכחת הדין. ברם, הדיון בתשתית עובדתית בפסקי דין חוקתיים כמעט ואינו קיים וזאת בשל אופיו הייחודי של בג"ץ, אשר, להוציא חריגים נדירים, אינו שומע עדויות, אין בו חקירה או חקירה נגדית, והוא מתבסס על תצהירים. סיכומו של דבר, כל עוד העתירה לא נדחתה על הסף, בית המשפט כמעט תמיד פונה למדינה שתסביר מדוע החוק חוקתי. הסתמכות על המדינה קיימת גם לגבי המישור העובדתי.
אמנם, כל השופטים הסכימו שעל העותר מוטל הנטל להוכיח כי נפגעה הזכות החוקתית, אולם גם זו שאלה שבג"ץ כמעט אף פעם לא מתעכב עליה, אלא אם הוא מעוניין לדחות את העתירה. למעשה, למרות הדיון המפורט בחוות הדעת, נדיר שבג"ץ לא מאתר פגיעה בזכות החוקתית. בשל תיאוריית הזכויות החוקתיות שפיתוחה החל בעניין בנק המזרחי, לא רבים הם המקרים בהם לא אותרה פגיעה בזכות כלשהי.
האם לישראל יש תיאוריה של זכויות חוקתיות?
חוות הדעת "הנשכחות" דנות בעניין חשוב נוסף והוא משמעות הזכות החוקתית. לא ברור אם יש בישראל תיאוריית זכויות: מהי זכות חוקתית? האם יש דירוג בין הזכויות? האם יש זכויות יותר חשובות מאחרות? לגבי כל זכות, על מה היא מגנה? האם יש חפיפה בין זכויות? האם מאמצים מובן אובייקטיבי או סובייקטיבי של פגיעה בזכות?
הגישה מאז פסק דין בנק המזרחי לגבי היקף הזכות החוקתית היא שעדיף לא לבחור מובן ספציפי של זכות. כך, למשל, ההגנה על חופש הביטוי משתרעת על כל "ביטוי": הביטוי הפוליטי, הביטוי הגזעני, הביטוי הפורנוגרפי, הביטוי המסחרי, וכיוצא באלה ביטויים. יש בעניין בנק המזרחי, ובפסיקה שבאה לאחריו, חוסר רצון לבחור במשמעות אחת של זכות חוקתית.
מחד גיסא, יש בגישת בית המשפט יתרון ברור. ניתן לטעון שמכיוון שהזכות החוקתית רחבה מאוד, ההגנה על זכויות האדם תהיה קפדנית יותר שכן כל פגיעה בכל מובן של זכות תצטרך לעבור דרך המסננת של פסקת ההגבלה. מאידך גיסא, הגישה הרחבה מכפיפה את הכול למערכת של איזונים. במובן זה, המעבר לעידן של מידתיות הופך סכסוכים ציבוריים לסכסוכים אד הוק, אשר תוצאתם אינה ברורה מראש. יש בכך כדי לייצר תמריצים בעייתיים. מצד אחד, המדינה עלולה לחשוש פחות שפעולתה תיפסל ולפעול באופן לא חוקתי. מצד שני, בהיעדר כללים ברורים נדרש מאמץ גדול יותר להביא עתירות לבג"ץ.
ייתכן שאם היה מובן ברור של זכות שעומדת באופן עצמאי (גם אם צרה יותר), זכויות האדם המוגנות היו חזקות יותר, משום שהיו מושפעות פחות מאיזונים אד-הוק. ניצנים של חשש מפני הרחבת הזכות החוקתית ניתן למצוא בפסק דינו הקצר של זמיר (ומצא שהצטרף אליו בעניין זה). זמיר צפה חלק מהקשיים בהרחבת מושג הזכות בכל מה שקשור לזכות הקניין. חששו של זמיר – חשש שהתאמת לדעתי – היה שהרחבת המונח "קניין" תוביל לביקורת שיפוטית על חוקים רבים שפגיעתם בקניין היא קלושה או עקיפה. זמיר היה בין הראשונים שראה ש-"ככל שיורחב היקף של הקניין כזכות חוקתית, כך, יש לחשוש, תיחלש עוצמת ההגנה על זכות זאת".
ניתן לקרוא את פסק דינו של לוין כמבטא חשש דומה, אם כי הטיעון שלו שונה במקצת. לוין טוען כי נדרשת פגיעה ממשית בזכות היסוד. אבל כדי שנבין מהי פגיעה ממשית, אנחנו צריכים תיאוריה של זכויות. מה נמצא בליבת הזכות ומה בשוליה? מהו המובן הגרעיני של הזכות? רק לאחר מכן ניתן לדון בעוצמת הפגיעה, שכן בחינה זו כבר מניחה שהזכות נפגעה. למעשה, כאשר לוין מדבר על התמקדות בעוצמת הפגיעה, אין לו תיאוריה של זכויות. כמו שאר השופטים (למעט זמיר ומצא), הוא שם דגש על שיקול דעתו של בית המשפט בבחינת המוצדקות של הפגיעה.
המשמעות היא העברת כובד המשקל לפסקת ההגבלה אשר בתורה גם מעצימה את מעמדו של בית המשפט. לוין אף צופה את העתיד בכך שהוא קובע שהמידתיות בפסקת ההגבלה נמצאת בלב הביקורת השיפוטית ושבעתיד טענות על פגיעה חוקתית ילכו ישר לשם. במובן זה, לוין צופה את השתלטות המידתיות על המשפט החוקתי הישראלי ולכן גם לא רואה דחיפות בפיתוח תיאוריית זכויות.
כשמצרפים את סוגיית נטלי ההוכחה עם תיאוריית הזכויות החוקתיות, אנחנו רואים דבר מעניין. הצמצום של הזכות החוקתית לא מגיע בשלב הגדרת הזכות אלא בשלב המידתיות, מה שמותיר לבית המשפט מרחב של שיקול דעת; ומכיוון שקל מאוד להוכיח פגיעה בזכות חוקתית, הנטל תמיד על המדינה לבסס את התשתית העובדתית שמצדיקה את תקפות החוק. אבל יש מקרים, והם מעטים מאוד, שבהם העותרים לא מצליחים לבסס את הפגיעה בזכות. מתי? כאשר בית המשפט חושש מהפעלת סמכותו. המקרים הפרדיגמטיים עוסקים בזכויות חברתיות וכלכליות, למשל פסק הדין בעניין עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי, שם בית המשפט נרתע ממעורבות, מסיבות שונות שלא כאן המקום להרחיב על אודותן.
ביסוס הביקורת השיפוטית והחרדה מפני שימוש בה
חלק חשוב בפסק הדין בעניין בנק המזרחי עוסק בביסוס סמכות בית המשפט לבצע ביקורת שיפוטית. חוות הדעת של שופטי ההרכב עושות שימוש במספר אסטרטגיות:
אסטרטגיית ההליך המוגבל – ביסוס עצמאי המתבסס על חוקי היסוד, תוך הבטחה, בין אם לכנסת או לציבור הרחב, ש-"יהיה בסדר". אסטרטגיה זו מכירה במשמעות של המהלך החוקתי, אך דואגת להדגיש שתוצאותיו מוגבלות. כך, למשל, גולדברג ובך חוששים מביקורת שיפוטית חוקתית. מחד גיסא, הם עומדים על יכולתו ואולי על חובתו של בית המשפט לבצע ביקורת שיפוטית שתוביל לפסילתם של חוקים. מאידך גיסא, הם ערים ורגישים, ואולי אף חרדים, מפני התוצאות של מהלך זה, ולכן אפשר להסתכל על חוות הדעת שלהם לא כמתערבות או כמוסיפות למחלוקת הבסיסית בין ברק-שמגר-חשין, אלא לרצון שלהם לשדר קריאת הרגעה – לציבור, לכנסת, ולעצמם – ש-"יהיה בסדר".
פועל יוצא של תפיסה זו היא העמדה של גולדברג לגבי חזקת החוקתיות שבבסיסה כיבוד הרשות המחוקקת וחשש מהפעלת "נשק יום הדין" של בית המשפט. כך, למשל, אומר גולדברג: "ההרמוניה בין הרשויות מחייבת, על-כן, הצבת 'קו אדום' בין הפעלת סמכות הביקורת המסורה לבית המשפט על מעשה חקיקה לבין מעורבות בחקיקה. על בית המשפט להיזהר מטשטוש הגבולות ומגלישה לעבר סמכות לא לו… ובהפעילו סמכות זו אין הוא משמש תחליף לרשות המחוקקת. אין בית המשפט ממיר את שיקוליו של המחוקק בשיקול-דעתו שלו. חופש הבחירה בין אמצעים חלופיים, שכולם באים לאזן בין התכלית הראויה והפגיעה בזכות, מסור למחוקק ולא לבית המשפט. המחוקק הוא שמוסמך לבחור, מבין האמצעים האפשריים, את האמצעי הנראה לו מתאים להגשמת תכליתו הראויה של החוק, וחזקה עליו כי אכן שקל את כל האפשרויות הרלוואנטיות… תפיסה זו, בהתאמה, מקובלת עלינו בביקורת המינהל, קל וחומר שהיא צריכה להדריך אותנו בביקורת החוקתית… כל התערבות אחרת של בית המשפט תשבש את הגבולות המתחייבים מהפרדת הרשויות".
אסטרטגיית התהליך המתפתח – הכרה בכך שאנו נמצאים בטריטוריה חדשה, תוך ניסיון להראות שזו ההתפתחות הטבעית של המהלכים שקדמו לפסק הדין והם למעשה מחויבי המציאות על רקע החומרים החוקתיים. אסטרטגיה זו מסבירה את המאמץ שמקדיש לוין לדיון בהכרזת העצמאות. הצורך בביסוס הלגיטימיות של בית המשפט הוא זה שמקשר בין ההסתמכות על המגילה לבין הסמכות לבטל חוקים. הרצון הברור הוא ליצור המשכיות של קו היסטורי פוליטי שהתחיל עוד ב-1948. כך, למשל, אומר לוין: "מקובל עלינו, מימים ימימה, מראשית צמיחת עצמאותנו, כי מגילת העצמאות מקרינה את הביטוי המובהק והברור ביותר ל'אני מאמין' הלאומי של העם". אף על פי שלוין מודה שאין להכרזת העצמאות מעמד חוקתי, הוא מדגיש כי היא: "נתפסה בתודעתנו תמיד ולאורך השנים כמשקפת נאמנה ומציבה לדורות את העקרונות והערכים השורשיים, שעל פי תפיסתנו ישמשו נר לרגלינו, בבחינת אורים ותומים, לכשנבוא לקבוע את חוקת המדינה".
הנקודה החשובה היא שלוין מציין כי הכרזת העצמאות תהיה נר לרגלינו לכשנבוא לקבוע את חוקת המדינה. יש כאן חיבור בין מעמדה של ההכרזה לבין הכרה של הגוף שיקבע את חוקת המדינה – הוא בית המשפט. ניתן אולי לטעון שלוין לא התכוון לכך שבית המשפט הוא שיקבע אם יש לישראל חוקה, אבל בפסקה הבאה לוין דן בכך שבית המשפט כבר קבע כי ההכרזה תשמש כמקור פרשני בפרשנות הדין.
במילים אחרות, בית המשפט מתחיל במעמדה הקאנוני של ההכרזה, עליו אין עוררין בציבור הישראלי, ומקשר את ההכרזה לעבודתו של בית המשפט כמדריכה את פעולתו, עד כדי קביעה שיש קשר בין ההכרזה, עובדת קיומה של חוקה, ותפקידו של בית המשפט בביסוס קביעה זו. הניסיון לקשר בין החוקה לבין ההכרזה לבין תפקידו של בית המשפט הוא למעשה ניסיון להראות שהמפעל החוקתי אינו זר לבית המשפט, שכך "היה תמיד", ועל כן גם לא צריכה להתעורר בעיה של לגיטימציה, וזאת למרות שבית המשפט הוא זה שקבע שאין להכרזה מעמד חוקתי. עם זאת, הניסיון לבסס לגיטימציה הוא זה שחושף את הצורך בלגיטימציה.
באופן דומה ניתן להבין את הצורך של לוין להתמודד עם הטענה שהכנסת לא ידעה מה היא עושה כאשר חוקקה את חוקי היסוד – טענה שהושמעה סמוך למתן פסק הדין בעניין בנק המזרחי ואשר קיימת בספרות ובשיח עד היום. עצם הצורך להידרש לטענה וליסוד הנפשי של חברי הכנסת חושף את המצוקה של בית המשפט, וגם כאן יש דואליות אצל לוין. מצד אחד, חשוב לבסס את הטענה שהכנסת הייתה מודעת לפועלה החוקתי. מצד שני, מיד לאחר מכן, לוין כותב כי אין לכך חשיבות, שכן ברגע שהחוק יוצא מהכנסת, הוא הופך ל-"יצירה עצמאית, חיה ורעננה העומדת ומתפתחת בפני עצמה". כלומר, מצד אחד, חשוב לבית המשפט להראות שהוא רק ממלא אחר רצון המחוקק, אבל מצד שני, גם אם זה לא היה רצון המחוקק, זה לא באמת משנה. המתח הזה מבטא אפוא את החרדה של בית המשפט לגבי הפרויקט החוקתי וביסוסו באמצעות פסק דין של בית המשפט העליון.
אסטרטגיית ההליך המתמשך – המעטה בחשיבות המהלך וניסיון לצייר כאותו כחלק מתהליך משפטי (להבדיל מציבורי) שנמשך כבר עשרות שנים. אסטרטגיה זו אומרת שאין ממה להתרגש, כי מה שיש היום כבר היה אתמול ושלשום.
הטענה של זמיר היא שהמהפכה החוקתית היא בסך הכול שלב נוסף בחוקתיזציה של המשפט הישראלי שהחלה עוד בפסק הדין בעניין ברגמן (בג"ץ 98/69). במובן זה, זמיר מפחית מהחידוש של המהפכה החוקתית. מבחינה רטורית זה מהלך מבריק שכן מטרתו היא להצביע על כך שאנחנו מתקדמים עקב בצד אגודל, ולכן גם אין צורך להזדעק על הסמכויות ה-"חדשות" של בית המשפט.
לפי זמיר, החידוש במהפכה החוקתית של 1992 הוא לא במעמד העליון של חוקי היסוד אלא בשריון המהותי (להבדיל מהשריון הפורמלי). היכולת של הכנסת לכבול עצמה כבר הייתה קיימת ובעניין בנק המזרחי מדובר רק על עוד שלב של כבילה. מסיבה זו זמיר מדגיש שמדובר במעבר "קל וחלק" ושזו "התפתחות טבעית", מתוך ניסיון להמעיט בחשיבות המהלך: "בשלב זה, המעבר, במסגרת אותו עיקרון, מן הכבילה הצורנית אל הכבילה המהותית, הינו קל וחלק. זוהי התפתחות טבעית. אכן, התפיסה שלפיה הכנסת רשאית לכבול עצמה בחוק יסוד גם בכבילה מהותית כבר מקובלת כמעט על הכול. היא באה לידי ביטוי במחקרים מדעיים ובאימרות אגב של בית-משפט זה. עכשיו, בפסק-דין זה, היא זוכה למעמד של הלכה".
מה ניתן ללמוד מחוות הדעת הנשכחות?
הסוגיה המרכזית שהעסיקה את השופטים שלא כתבו את חוות הדעת העיקריות היא ביסוס הלגיטימציה של בית המשפט. השופטים הבינו כי המהלך הוא לא טריוויאלי ודווקא משום כך חלקם רצו לטעון שהוא כזה. כך לגבי זמיר וכך גם במובן מסוים לגבי לוין. גולדברג ובך, להבדיל, לא עושים טריוויאליזציה למשמעויות הטמונות במהפכה החוקתית, ודווקא משום כך מנסים להרגיע את השטח. שניהם טוענים כי הרף להתערבות בית המשפט הוא כה גבוה, עד שבפועל המסר שמועבר הוא שבית המשפט כמעט ולא יתערב. בסופו של יום השניים גם צדקו וגם טעו.
הם צדקו, משום שמאז עניין בנק המזרחי בית המשפט העליון כמעט ולא ביטל חקיקה של הכנסת. מספר הפעמים שבית המשפט ביטל חקיקה עומד בערך על הוראת חוק אחת בשנה, כאשר חלק מהוראות אלה אינן חשובות או דרמטיות וביטולן אינו מעורר סערה ציבורית. אבל הם גם טעו, משום שלא צפו את עוצמת תגובת הנגד שתיגרם מעצם הכרזת הסמכות לבטל חוקים ומפסילתם של חוקים שנתפסו כקריטיים לרוב הפוליטי. לראיה, מאז פסק הדין היו עשרות ניסיונות ברמה כזו או אחרת להצר את סמכויותיו של בית המשפט העליון או את סמכות הביקורת השיפוטית (הבולט ביותר הוא כמובן הניסיון להכניס פסקת התגברות לחוק-יסוד כבוד האדם וחירותו). אמנם, לעת הזו ניסיונות אלה כשלו אבל עצם הניסיונות והרוח הציבורית חשובים בפני עצמם שכן יש בהם כדי להשפיע על אמון הציבור שהוא, לדעת רבים, קריטי להפעלת סמכויותיו של בג"ץ.
בסופו של יום, המהפכה החוקתית הצליחה. היא אולי לא הייתה מכוונת או אלגנטית במיוחד ואולי גם היה חסר לה ממד של לגיטימציה נורמטיבית וסוציולוגית, אבל במבט לאחור, ולמרות הכול, היא מתבררת כיציבה. ניסיונות כאלה ואחרים להחזיר את הגלגל אחורנית מתמעטים ועיקר הוויכוח אינו מוקדש לשאלה האם יש לישראל חוקה או האם בית המשפט רשאי לפסול חקיקה של הכנסת אלא על היקפה של המהפכה החוקתית. כך, למשל, הדיון החריף שהתעורר באשר לסמכותו של בית המשפט העליון לפסול חוקי יסוד הוא למעשה אשרור גמור של המהפכה החוקתית וקבלת עיקריה. המהפכה החוקתית, אם כן, איתנו כדי להישאר.
המחבר רוצה להודות לשני שניצר על עריכה מצוינת
ד"ר אדם שנער הוא מרצה בכיר בבית ספר הארי רדזינר למשפטים באוניברסיטת רייכמן
* מערכת "דיומא" רוצה להודות לד"ר אדם שנער ולמערכת הבלוג המשפטי אייקון על הסכמתם לפרסום עיבוד של המאמר. לפרסום במקור, כולל מראי מקום מלאים, ראו אדם שנער, "חוות הדעת הנשכחות בפסק דין בנק המזרחי", ICON-S-IL Blog, 20 בדצמבר 2020
וככול שתופרים הקליפה מתקשה והבפנים ריק
Report