יארצייט – הלורד בלפור

ביקורו של הלורד בלפור בתל אביב, 1925

בסוף שבוע שעבר חל יארצייט 91 לארתור ג'יימס, הרוזן הראשון מבלפור, האיש שלו, אם נהיה כנים, אנו חבים במידה לא מבוטלת את היותנו כאן.

בבלפור התאגדו כל הפריבילגיות של האריסטוקרטיה הבריטית: הוא היה נאה ונחשק, ספורטאי חובב, משכיל להדהים, מיוחס להפליא, עשיר כקורח ואקסצנטרי להחריד. מצד אביו, הוא היה נצר לאצולה סקוטית רמה, שהתעשרה כהוגן בימי סבו, מאנשי המפתח של "חברת הודו המזרחית"; מצד אמו, היה נצר לשושלת ססיל האדירה, מה שהפך אותו ל-"בן-דוד" של כל שדרת האצולה הרמה באנגליה. הסנדק שלו, שעל שמו הוא קרוא, היה ארתור וולסלי, הדוכס מוולינגטון, מי שהביס את נפוליאון בווטרלו.

בלפור פנה לפוליטיקה בחוסר חשק מובהק. מה שמשך אותו באמת היו הפילוסופיה, התיאולוגיה והמדעים, להם התמסר במהלך לימודיו בקיימברידג'. ארתור כבר ביקש לוותר על זכויות הבכורה שלו לטובת אחיו פראנסיס, אחד הביולוגים הידועים בדורו שנהרג בגיל 31 בתאונת טיפוס על המון בלאן. אולם, אמו של ארתור, ששלטה במשפחה ביד רמה אחרי מותו המוקדם של אביו, גערה בו על "התפנקות" שכזאת. בלפור נבחר לפרלמנט והפך לעוזרו של דודו, רוברט ארתור טלבוט גסקוין-ססיל, לורד סולסברי, שהיה אז שר חוץ.

בלפור היה שמרן, אבל שמרן מזן חדש שביקש להרחיב את זכות ההצבעה ולהיטיב עם השכבות האחרות של האוכלוסייה. בלפור הפגין כישרון רטורי אדיר בבית הנבחרים, אבל הוא לא זנח את לימודי הפילוסופיה. ספרו הראשון הגנה על הספק הפילוסופי (1879), שהגן על רחשים דתיים אותם ספג מאמו האדוקה, הוציא לו מוניטין של פילוסוף רציני. עד כדי כך, שיריביו הפוליטיים לגלגו עליו בתור רכרוכי וכינו אותו "Prince Charming" ואפילו "Miss Balfour".

ארתור ג'יימס בלפור

דעה זו השתנתה מן הקצה אל הקצה, כאשר ב-1887 דודו, שהפך, בינתיים לראש ממשלה, מינה אותו לשר האחראי על אירלנד. היה זה תפקיד קשה ומסוכן. חמש שנים לפני כן, השר הממונה על אירלנד נרצח בדבלין שעות אחדות אחרי שהגיע לשם. אגב, יש הטוענים כי הביטוי האנגלי השגור "Bob's your uncle" המשמש לרוב כהדגשה בסיום משפט, מקורו במינוי הנפוטיסטי של בלפור. לא משנה מה היו הכישורים האחרים שהפכו את בלפור מתאים לתפקיד ניכר ש-"בוב הוא הדוד שלך", היה החשוב שבהם.

על כל פנים, בלפור הכריז שבכוונתו לשמר את שלטון החוק בנחישות של קרומוול (הזכור לאירים בתור רודן צמא-דם) ולהטות אוזן לתלונות המקומיים כאחרון הרדיקלים. בלפור עמד במילתו מה שהרוויח לו את הכינוי "Bloody Balfour" בקרב האירים ואת הערצתם של השמרנים נאמני אנגליה. כאשר סיים את התפקיד, נבחר פה אחד ליושב ראש הפרלמנט ולמנהיג המפלגה השמרנית. צ'רצ'יל סבר שבלפור הוא האדם האמיץ ביותר מבין החיים (אף שייחס את האומץ הזה לקרירות אופיו).

ארתור בלפור ווינסטון צ'רצ'יל, 1911

מה שאפיין את בלפור במיוחד היה השילוב הייחודי שהיה קיים באופיו בין ריחוק נפשי קיצוני לבין מוכנות לשקול את כל ההשקפות הקיימות על הבעיה הנדונה. הביטוי המיוחס לו היה –"Nothing matters very much and few things matter at all" . צ'רצ'יל שוחח פעם עם רעייתו של הרברט אסקווית' ואמר לה ש-"ההבדל בין ארתור לאסקווית' הוא שארתור הוא מרושע ומוסרי בעוד שאסקווית' הוא חביב ומופקר", והיא, בתורה, חשבה שלבלפור "לא באמת אכפת מן הסוגיות שעל הפרק, או שהוא לא באמת מאמין שאושר האנושות תלוי בכך שהדברים ילכו לכיוון זה או אחר".

הייתה אמת בדבריה של גברת אסקווית'. האקסצנטריות של בלפור הפכה אותו לציפור מוזרה גם בקרב האצולה הבריטית האקסצנטרית למדי. חרף כושר העבודה העצום שלו – הוא נהג למלא כמה תפקידים בבת אחת – בלפור הפגין חוסר חשק עקבי לכהן בתפקידי ממשל. בבית הנבחרים, בלפור לא ישב ישר אלא נשען יותר ויותר לאחור. "כאילו שהוא רוצה לבדוק, האם הוא אכן יצליח להישכב" כתב עיתונאי ביקורתי. בלפור שינה את יום הישיבה הקצרה של הפרלמנט מיום רביעי ליום שישי כדי לפנות לעצמו את סוף השבוע לגולף. מקור בן התקופה סיפר כי "מקובל על הכל שהשר האחראי על אירלנד הוא שחקן מצוין. מר בלפור אומר שהוא לא, ומצאתי אנשים הנוהגים לשחק עמו שהיו מנומסים מדי מכדי לסתור את דבריו". חרף המסורת שחייבה את יושב הראש של בית הנבחרים לשבת במשך כל הישיבות, בלפור נהג להימלט לארוחת הערב ולשוב, ללא בושה, כשהוא לבוש בחליפת ערב. גם הרטוריקה שלו הקרינה ריחוק. העלבונות של האופוזיציה חלפו לו מעל הראש, וכשהוא היה קם לדבר, לא רק שטיעוניו היו מפרקים את הצד שכנגד, אלא שהכול חשו שהוא עושה זאת בנינוחות מתנשאת.

לטעמי, יכולתו הרטורית נבעה מתוך אותה מוכנות שלו לשקול את מלוא השיקולים הנוגעים לכל סוגיה. לעתים, תכונה זו הגיעה עד כדי גיחוך. מספרים שפעם אחת, בהגיעו לארוחת ערב באחד מבתי האצולה הרמה, הוא עמד במורד גרם המדרגות הכפול, ובמשך עשרים דקות התחבט במציאת טיעון לוגי מובהק לעלייה בצד זה או אחר.

כשכבר היה ראש ממשלה, בלפור הקסים את המלכה ויקטוריה, כאשר חלק על דעתה בדרך שגרמה לה לחשוב מחדש על הנושאים שדנו בהם. המלכה "התרשמה עמוקות מן ההוגנות הקיצונית של מר בלפור, מן האיזון הפנימי שלו, ומעומק המחשבה שלו. הוא רואה כל פן של השאלה, נדיב להדהים ביחסו כלפי הזולת והוא מאוד עדין ולבבי". מקורביה חשבו ש-"המלכה מחבבת אותו וקצת פוחדת ממנו" ושהוא "נהנה עמה מהצלחה אדירה, אף על פי שלא התייחס אליה ברצינות". יורש העצר, הנסיך אלברט "ברטי" (המלך אדוארד השביעי לעתיד) לא אהב אותו, כי חש, בצדק, שבלפור המשכיל מזלזל בהתנהלותו הוולגרית. ויהיר הוא אכן היה, גם אם בביתו פנימה (בפרלמנט בלפור אימץ לעצמו גינוני אדיבות קיצונית וקרירה). על אחד מעמיתיו הוא העיר פעם ש-"לו היה לו קצת יותר שכל, הוא יכול היה להיחשב למפגר".

ביקורו של הלורד בלפור בבנימינה, 1925. משמאל חיים וורה וייצמן, מימין נחום סוקולוב

בלפור היה אקסצנטרי בבילוייו. בניגוד למקובל בחוגי האצולה, בלפור לא אהב ציד ורכיבה, אלא העדיף גולף, טניס, אופניים, מכוניות ובעיקר בילויים אינטלקטואליים. בלפור אהב להעביר את זמנו באחוזת "עננים" של הברונט מווינדהם, בו התאסף החוג הפילוסופי-מדעי של חבריו (הקרויים "נשמות"). שם הוא גם ניהל רומן דיסקרטי ארוך שנים עם אחותו של ווינדהם, ליידי אלקו, התגלמות האצילה המשכילה, הנשואה לאחד מחברי החוג. למרות שבלפור היה הרווק המבוקש ביותר בלונדון, הוא העדיף את הרווקות הנצחית מתוך קנאות לעצמאותו.

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל קצרה היריעה, אז כמה מילים על ההצהרה המפורסמת.

בלפור, כאמור, ירש מאמו רגש דתי חזק, והיה משוכנע "שהדת והתרבות הנוצרית חבים חוב עצום ליהדות, שלמרבה הבושה הן משלמות בכי רע".

שנים רבות אחרי שכבר היה ראש ממשלה, שב בלפור לקואליציה עם הליברלים, כדי להחליף את צ'רצ'יל בתפקיד שר הימייה. זמן מה לאחר מכן מונה לתפקיד שר חוץ. בלפור ניצל – ואין מילה אחרת למה שעשה – את האשליות האנטישמיות של חברי הקבינט הבריטי. אלוסברו שהכרה בזכותם ההיסטורית של היהודים על ארץ ישראל תועיל למאמץ המלחמתי בגלל הלובי היהודי-ציוני המסתורי בארצות הברית, ברוסיה – "בשל ריבוי היהודים בממשלה הזמנית של קרנסקי" – ובגרמניה.

אני מניח שהוא ידע היטב שהלובי הזה הוא קשקוש מוחלט – בתור חבר קרוב מאוד של חיים וייצמן, בלפור היה מודע למציאות העגומה של התנועה הציונית באותה העת – אבל הוא שב והעלה אותו מן האוב פעם אחר פעם, עד שהשיג את שלו – הסכמת ממשלת לויד-ג'ורג' להצהרה חסרת התקדים.

אז תודה לך, לורד בלפור, על ארץ ישראל. החוב שאנו חבים לך – לא נשכח!

הצהרת בלפור

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים